אמרי במערבא/מסכת בבא בתרא

פרק א - השותפין

פשוט שהיזק ראיה שמיה היזק

בבלי ב.-ג.‏ • פ"א ה"א (א.)‏

ברם הכא בששניהן רוצין (לחלוק את החצר בפלוגתא, וכיון שחלקו יכול האחד לכוף את חבירו לבנות כותל משום היזק ראיה) וכו'.

בבבלי - היא מחלוקת האם מחיצה היא פלוגתא והיזק ראיה שמיה היזק, או שהיא גודא והיזק ראיה לא שמיה היזק. ובירושלמי פשוט שהיא פלוגתא ושמיה היזק (דן בזה מראה הפנים).

מחלוקת מה חמור יותר - גג או חצר

בבלי ב:‏ • פ"א ה"א (א.)‏

אמר רבי יוחנן: כופין בחצירות ואין כופין בגגות. רבי נסה סבר מימר בחצר שהיא למעלה מן הגג (אין כופין), אבל גג שהוא למעלה מן החצר - כופין. רבי יוחנן סבר מימר בחצר שהיא למעלה מן הגג - כופין, אבל גג שהוא למעלה מן החצר - אין כופין.

בבבלי - לא הובא.

בגינה אפילו נהגו שלא לגדור - כופין אותו

בבלי ד.‏ • פ"א ה"ב (א:)‏

בגינה, בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שנהגו שלא לגדור - כופין.

בבבלי - במקום שלא נהגו לגדור פשוט שתמיד לא כופין אותו, ורק בסתם גינה כופין אותו.

גדר ג' רוחות מסוג אחד ואת הרביעית מסוג אחר

בבלי ד:‏ • פ"א ה"ג (א:)‏

רב חונה (הונא) אמר: ובלבד בשעה שבנה עכשיו (מה שאם עמד המקיף וגדר את הרוח הרביעית מגלגלים עליו את הכל הוא דווקא כשגדר אותה כמו שגדר את השלוש הראשונות), דאין (שאם) הוה בני דכיפין (בניין כיפין של אבנים שהם חזקים) - בני לה דכיפין, ברם הכא הוה בני דכיפין ובנתיה בליבנין - גבי ליה כיפין (אם גדר את השלוש מכיפין ואת הרביעית בלבנים שהן חלשות, יגבה ממנו את מחיר הכיפין)? (בתמיה, ודאי שיגבה רק מחיר של לבנים. כל זה הוא לגירסתנו. אך הרמב"ן גרס אחרת, והובא במראה הפנים, ולגרסתו אם המקיף גדר שלוש רוחות בלבנים והניקף גדר את הרביעית בכיפין מחייבים אותו לשלם על שלוש הרוחות במחיר של כיפין).

בבבלי - רב הונא אמר שמחייבים אותו לפי מה שגדר וחייא בר רב אמר לפי דמי קנים בזול, ולא דן כשגדר את שלוש הרוחות בסוג אחד ואת הרוח הרביעית בסוג אחר.

אחים שחלקו - יש להם דרך לכו"ע, והאם הם כמוכרים

בבלי ז:‏

הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ד ה"ח (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

הנודר מבני העיר ומיושבי העיר

בבלי ח.‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ד (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

ל' יום בעיר לקופה

בבלי ח.‏ • פ"א ה"ד (ב.)‏

שהה שם (בעיר) שלשים יום - הרי הוא כאנשי העיר לקופה.

בבבלי - הוא שלושים יום לתמחוי ושלושה חודשים לקופה.

חיטי הפסח

בבלי ח.‏ • פ"א ה"ד (ב:)‏

שנים עשר חדש וכו' לחיטי הפסח בין לישא (לאחר שישב בעיר י"ב חודש הוא חייב לשלם עם שאר בני העיר לצורך חיטי פסח לעניים) בין ליתן (לאחר שישב בעיר י"ב חודש הוא זכאי לקבל מבני העיר חיטי הפסח, אם הוא עני).

בבבלי - לא הובא דין חיטי הפסח כלל, והובא ברמ"א (או"ח סי' תכט סעיף א).

מצוה שמתן שכרה בצידה אין בי"ד נענשים עליה

בבלי ח:‏

הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ה ה"ה (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.

המעשה שפרחה רוחו וחזר - אינו בירושלמי

בבלי י:‏

עיין מה שכתבנו בפסחים פ"ג ה"ח (כד.).

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא

בבלי יא.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ד ה"ט (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת האם ד' אמות הן קניין או רק שימוש לשעה

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ה (ב:)‏

אמר רבי יוחנן: ארבע אמות שאמרו, לא שהן לו לקיניין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו. רבי יונתן מקשי: כלום אמרו ארבע אמות אלא שיהא מעמיד בהמתו ופורק חבילתו לשעה? (בתמיה, בוודאי הן קניין ממש).

בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו.

לול של תרנגולים יש לו ד' אמות בחצר

בבלי יא:‏ • פ"א ה"ה (ב:)‏

דבי רבי ינאי אמרי: אף בית התרנגולין יש להן ארבע אמות.

בבבלי - אמר רבי ינאי שלול של תרנגולים אין לו ארבע אמות, כי אין פה את הטעם של פירוק משאו, שהתרנגול מטפס ועולה מטפס ויורד.

נביא צריך מופת, אך חכם אינו צריך

בבלי יב.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פי"א ה"ד (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.

גוד או אגוד - אינו בירושלמי

בבלי יג.‏ • פ"א ה"ה (ג.)‏

וכתבי הקודש אע"פ ששניהן רוצין לא יחלוקו וכו'.

בבבלי - הביא כאן מחלוקת האם אומרים דינא דגוד או אגוד, ובירושלמי לא הובא.

האם תהילים קדוש יותר מדברי הימים

בבלי יא.‏ • פ"א ה"ה (ג.)‏

אמר רבי הושעיה: כגון תילים (תהילים) ודברי הימים (אין חולקין זה כנגד זה. פני משה: משום שאינו כבוד לעשות חליפין, א"נ משום שקדושת תהילים חמורה יותר, שברוח הקודש נאמרה. עמודי ירושלים (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) הקשה שלכאורה גם דברי הימים נאמר ברוח הקודש, ודן בזה), אבל תילין בתלין (כגון ספר ראשון בספר שני) חולקין. אמר רבי עוקבה: אפילו תילים בתילים אין חולקין, שמתוך שאין חולקין אילו באין וקורין באילו ואילו באין וקורין באילו.

בבבלי - לא הובא.

אסור לסיים כתיבת חומש בסוף דף

בבלי יג:‏

הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.

עושים עמוד לספר בסופו

בבלי יג:‏

הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת ברוחבו ואורכו של ארון הברית

בבלי יד.‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ח ה"ג (לו.), ועיין מה שכתבנו שם.

גודל הלוחות

בבלי יד.‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ח ה"ג (לו.), ועיין מה שכתבנו שם.

לירושלמי בתוך ארון הברית לא היו עמודים

בבלי יד.‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ח ה"ג (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת האם היו שני ארונות או אחד

בבלי יד.‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ח ה"ג (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.

דעות רבות מתי היה איוב

בבלי טו.‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ה ה"ו (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.

איוב היה וייסורין לא היו

בבלי טו.‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ה ה"ו (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.

האם איוב היה ישראל או גוי

בבלי טו:‏

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ה ה"ו (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.

אגדות על השטן ואיוב - אינן בירושלמי

בבלי טז.‏ • פ"א ה"ה (ג.)‏

בבבלי - האריך כאן במעשי השטן ואיוב: דברי השטן "לא מצאתי כעבדך אברהם", כביכול השטן הסית את הקב"ה¹, השטן יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה, קשה צערו של השטן, הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות. ובירושלמי כל אלו לא הובאו².

אברהם הפך יצה"ר לטוב, אך דוד הרג את יצה"ר

בבלי יז.‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ב - לא יחפור

ברישא גורסים "וסד בסיד"

בבלי יט.‏ • פ"ב ה"א (ג:)‏

כיני מתניתא (ברישא של המשנה גורסים) וסד בסיד, אם סד בסיד כל שהוא אם לא סד בסיד שלשה טפחים - מהדא (והגירסא "או" שייכת לסיפא) מרחיקין הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חבירו שלשה טפחים או סד בסיד.

בבבלי - הסתפק לגבי הרישא האם הוא "וסד בסיד" או "או סד בסיד".

הסתירה בין הרחקה מהכותל להטמנה בשבת

בבלי יט.‏ • פ"ב ה"א (ג:)‏

הכא (בהרחקת נזיקין מהכותל) את מר (אומר) מפני שהסלעים מרתיחין, וכא (בהטמנה בשבת) את מר אין מרתיחין? אמר רבי יוסי: כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין, אלא מפני שעושין עפר תוחח ומלקין את ארצות הכותל.

בבבלי - הקשה אותה הקושיא ותירץ כמה תירוצים, וכל התירוצים שם סוברים להיפך, שסלעים כן מרתיחים.

מותר להטיל מים על כותל אם יש לו צער גדול

בבלי יט:‏ • פ"ב ה"א (ג:)‏

רבי יוחנן נפק מכנישתא ושפך מים לוחרי תרעא (הטיל מימיו אחורי השער), ולא ידעין אי משום דהוה צונם (סלע, שאינו מזיקו) ואין משום דהוה ביה צער ולא הוה יכיל מסובר (שהיה מצטער ולא היה יכול להתאפק).

בבבלי - הובא ההיתר להטיל מים על סלע, אך לא ההיתר במקרה של צער.

האם עובי הכותל עולה מהמניין של ג' טפחים

בבלי כ:‏ • פ"ב ה"א (ד.)‏

ואת התנור שלשה מן הכיליא שהן ארבעה מן השפה - רבי יודן בן פזי אמר מן השפה החיצונה ולפנים (אין עובי הכותל עולה מן המניין), ורבנן אמרי מן השפה הפנימית ולחוץ (עובי הכותל עולה מן המניין).

בבבלי - לא דן בזה.

לא מוחים בנחתום שלא הרחיק מאוצרו של חבירו

בבלי כ:‏ • פ"ב ה"ג (ד:)‏

רבי אבדומי אחי רבי יוסי הוה חד חליטר (נחתום) שרי תחותוהי (גר תחתיו). עבר רבי אחא ולא מחא (בנחתום שצריך להרחיק מאוצרו של חבירו). אמר (רבי אבדומי): רבנן עברין ולא מחוי (ולא מוחים)? וכו'.

בבבלי - לא הובא המעשה. ומראה הפנים ביאר שהטעם שרבי אחא לא מחה הוא שסובר שהדין הוא רק שצריך להרחיק, אך אם לא הרחיק א"א למחות בו.

רפת שקדמה לאוצרו של חבירו - לא יכול למחות בו

בבלי כ:‏ • פ"ב ה"ג (ד:)‏

אם קדמה הרפת או חנות לאוצר - אין יכול למחות.

בבבלי - הלשון: אם היתה רפת קודמת לאוצר - מותר. ומהירושלמי משמע קצת שרק למחות א"א, אך עדיין הוא אסור.

האם בעל האוצר יכול למחות בבעל הרפת החדש

בבלי כא:‏ • פ"ב ה"ג (ה.)‏

תני: לשכינו יכול לחזור בו (כשהרפת קדמה לאוצר, שאז בעל האוצר לא יכול למחות, ובעל הרפת השכיר את הרפת אח"כ לשכן אחר - יכול בעל האוצר למחות בשכן החדש), משקיבל עליו (אך אם בעל האוצר קיבל עליו את השכן החדש) - אינו יכול לחזור בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף משקיבל עליו יכול לחזור בו.

בבבלי - הביא ברייתא זו אך פירש אותה בעניין אחר לגמרי, שנחלקו אם אדם יכול לאסור על שכינו לרדת לאומנותו.

דימוי בין הרחקת נזיקין לקידושי אשה

בבלי כ:‏ • פ"ב ה"ג (ה.)‏

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף משקיבל עליו (שמחל על ההיזק) יכול לחזור בו וכו'. אתייא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי מאיר, דתנינן תמן: ועל כולן אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה (שתינשא לו אע"פ שיש בו מום) יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה.

בבבלי - לא הובא³.

שמעון בן שטח תיקן כתובה, בית ספר וטומאת מתכת

בבלי כא.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ח הי"א (נ:), ועיין מה שכתבנו שם.

היו מלמדים שמלמדים את התינוקות ציונים וסימנים

בבלי כא.‏ • פ"ב ה"ג (ה.)‏

אילין דמלפין טלייא (מלמדים את התינוקות תורה) ואילין דעבדין מסוגין (מלמדים את התינוקות ציונים וסימנים להבין רמזים וחשבונות וכיוצא בהם) וכו'.

בבבלי - לא הובא.

כיצד הראשון סמך את כותלו לכותל חבירו

בבלי כב:‏ • פ"ב ה"ד (ה:)‏

דבי רבי ינאי אמרי (לתרץ כיצד הראשון סמך את כותלו לכותל חבירו): בבאין ליישב עיר בתחילה היא מתניתא (עיר חדשה), אמר רבי לא (אילעא): בכותל אטום היא מתניתא (על גבי עמודים, שלא מעכב את הדוושא כי עוברים בין העמודים), אמר רבי יוסי: בכותל סודמין היא מתניתא (שהכותל שסמך היה מודבק לכותל חבירו בצד אחד כמין גאם).

בבבלי - גם כן הקשה זאת, ולא הביא את שלושת התירוצים הללו אלא שני תירוצים אחרים.

מרחיקים את הסולם רק כשהוא לימין

בבלי כב:‏ • פ"ב ה"ה (ו.)‏

הדא דתימר (זה שמרחיקים את הסולם מהשובך נאמר רק) לימין, אבל לשמאל זוקף מיד (רידב"ז: ימין פירושו עיקר הכניסה לחצר ושמאל הוא חצר מן הצד. מראה הפנים: ימין הוא שהנמייה יכולה להיכנס מיד, ושמאל הוא דבר שאינו מזומן).

בבבלי - לא הובא.

דינא דגרמי הוא קנס, שורף שטרותיו של חבירו

בבלי כב:‏

הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ו ה"ו (לב.), ועיין מה שכתבנו שם.

גרמא - אינו בירושלמי

בבלי כב:‏

עיין מה שכתבנו בבבא קמא פ"ו ה"א (כז.).

סוגיית רוב וקרוב הלך אחר הרוב - אינה בירושלמי

בבלי כג:‏ • פ"ב ה"ו (ו.)‏

ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה וכו'.

בבבלי - האריך כאן בסוגיית רוב וקרוב, האם הולכים אחר הרוב. ובירושלמי לא הובאה כלל.

טעם הרחקת האילן מהעיר - צל או נוי

בבלי כד:‏ • פ"ב ה"ז (ו:)‏

משם שעומד ומאפיל או משם שניאו רע (שאינו נוי לעיר)? מה מפקה מביניהון (נפק"מ) - היה עומד בתוך שלו, אין תימר (אם תאמר) משם שעומד ומאפיל בתוך שלו מותר, ואין תימר משם שניאו רע אפילו בתוך שלו אסור.

בבבלי - פשוט שהוא משום נוי העיר.

מקום השכינה ומלאך שמעמיד את הרוח - אינם בירושלמי

בבלי כה.‏ • פ"ב ה"ח (ו:)‏

לכל רוח הוא עושה ומרחיק חוץ מן המערבה מפני שהיא תדירה (מראה הפנים ויפה עיניים הוכיחו שבירושלמי פירוש "תדירה" הוא תדירה ברוחות).

בבבלי - פירש תדירה ברוחות, דחה זאת והסיק שתדירה בשכינה, שהשכינה במערב⁴. והאריך לדון האם השכינה במערב או בכל מקום, ובירושלמי לא דן בזה כלל⁵. כמו כן בבבלי הביא שהמלאך בן נץ מעמיד את הרוח הדרומית, ובירושלמי לא הובא⁶.

ללכת ממערב למוכי שחין

בבלי כה.‏ • פ"ב ה"ח (ו:)‏

רבי מנא הוה מהלך עם מוכי שחין, אמר ליה אביי: לא תהלוך ממדינחיה (ממזרחו) אלא ממערביה (ממערבו, משום רוח מערבית).

בבבלי - לא הובא.

כרישין ובצלים מזיקים אלו את אלו

בבלי יח:‏ • פ"ב ה"ט (ו:)‏

כשם שזה מרחיק זה מזה כך זה מרחיק זה מזה (הכרישין והבצלים מזיקים אלו את אלו).

בבבלי - חרדל ודבורים מזיקים אלו את אלו, אך בכרישין פשוט שרק הם מזיקים את הבצלים ולא להיפך.

טעמם של רבי יוסי וחכמים משום תיקון העולם

בבלי כה:‏ • פ"ב ה"י (ז.)‏

רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: טעמון דרבנין (טעמם של חכמים שמרחיקים את האילן מן הבור) מפני שיישוב העולם בבורות. שמעון בר ווה (כך שמו, כמו "אבא") אמר בשם רבי יוחנן: כך משיב רבי יוסי לחכמים - כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף (אף) אנא אית לי יישוב העולם באילנות.

בבבלי - לא הובא.

פרק ג - חזקת הבתים

מקור לחזקת ג' שנים

בבלי כח.-כט.‏ • פ"ג ה"א (ז:)‏

מניין לחזקות? אמר רבי יוחנן שמענו מהולכי אושא: משור המועד למדו (שלאחר שלוש נגיחות יוצא מחזקת תם ונעשה מועד). אמר רבי יוסי: מאן אית ליה שור המועד לג' ימים (שצריך שלוש נגיחות בשלושה ימים נפרדים ולא באותו יום) - לא רבי יודה? דתנינן תמן רבי יודה אומר לא אמרו שלשה שנים אלא כדי שיהא באיספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא שנה! (ולרבי יהודה קשה, שלשיטתו לא צריך ללמוד משור המועד אלא נלמד מסברא. ונשאר בקושיא).

בבבלי - הביא את הולכי אושא, דחה, והסיק שהוא סברא שאדם נזהר בשטרו שלוש שנים.

משיכת הבהמה לקנות את ולדותיה

פ"ג ה"א (ח:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ד (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

אי אפשר למכור את אוויר חורבתו, דבר שלא בא לעולם

פ"ג ה"א (ח:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ד (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

שוחדא דדייני, ודעה שמותר לקחת שוחד לזה

בבלי לה.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"י ה"ד (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.

מקור מפסוק שמיילדת נאמנת

פ"ג ה"א (ט.)‏

הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"ד ה"ב (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בשלוש שנות הרעב של אליהו

בבלי לו:‏ • פ"ג ה"ב (ט.)‏

כשם שחלוקין כאן (רבי ישמעאל, רבי עקיבא וחכמים בהגדרת שלוש שנים האם הן שנים שלמות וכו') כך חלוקין בשני אליהו.

בבבלי - לא הובא⁷.

מחלוקת האם יש חזקה באכילת ערלה

בבלי לו.‏ • פ"ג ה"ב (ט.)‏

שני ערלה ביניהון (נחלקו כשאכל מהשדה בשני ערלה האם היא חזקה).

בבבלי - לגירסתנו פשוט שאינה חזקה, ותוס' גרסו שפשוט שהיא כן חזקה.

עיקר חזקה הוא הכנסת פירות

בבלי נד.‏ • פ"ג ה"ג (ט:)‏

רב אמר: עיקר חזקה הכנסת פירות. לא מודה רב במנכש ובמעדר (שהיא חזקה)? מודה רב במנכש ומעדר. מהו דאמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות? אלא שאם ראו אותו חורש וקוצר ומעמר ודש ובורר ולא ראוהו מכניס פירות - אינה חזקה, אלא הכנסת פירות.

בבבלי - לא הובא, אך מפורש שצריך להחזיק כדמחזקי אינשי.

עיקר החליצה הוא התרת המנעל

פ"ג ה"ג (ט:)‏

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פי"ב ה"א (סו.), ועיין מה שכתבנו שם.

האם יש חזקה לאומנים

בבלי מב.‏ • פ"ג ה"ה (י.)‏

השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להם חזקה.

בבבלי - בגירסת המשנה הוסיף גם "האומנין". ורשב"ם (ד"ה שותפין) הביא שרבינו גרשום לא גרס "האומנין".

חזקה לאיש בנכסי אשתו לאחר שנתגרשה

בבלי מז.‏ • פ"ג ה"ה (י:)‏

אין לאיש חזקה בניכסי אשתו בחיי אשתו, אבל אחר מיתתה יש לו חזקה.

בבבלי - הוסיף שגם בחייה לאחר שנתגרשה יש לו חזקה.

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש - אינו בירושלמי

בבלי מח:‏

עיין מה שכתבנו בגיטין פ"ד ה"ב (כ:).

אשה לא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה

בבלי מט:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא.), ועיין מה שכתבנו שם.

האם יש מחלוקת בקניין פירות כקניין הגוף

בבלי נ.‏

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ג ה"א (לב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלוקת בנעל וגדר במקום שאינו ראוי לך

בבלי נג.‏ • פ"ג ה"ה (י:)‏

רב אמר: בפוחת מעשרה או מוסיף על עשרה (דווקא אז יש לו דין גדר ופרץ וקנה), שמואל אמר: אפילו פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ וגדר מקום שאינו ראוי לגדור הרי זה חזקה.

בבבלי - מהגמרא ומדברי שמואל משמע שצריך שיגדור ויפרוץ דווקא מקום שראוי לכך, ורב לא הובא.

דינא דמלכותא דינא - אינו בירושלמי

בבלי נד:‏

עיין מה שכתבנו בנדרים פ"ג ה"ד (י:).

עד זומם נפסל למפרע

פ"ג ה"ו (יא.)‏

הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בבבא קמא פ"ז ה"ג (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.

ויתור במודר הנאה לדעת ראב"י

בבלי נז:‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.

כבוד בנות ישראל לכבס בחצר

בבלי נז:‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"א (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.

האגדות על רבי בנאה שציין מערות - אינן בירושלמי

בבלי נח.‏ • פ"ג ה"ז (יא.)‏

בבבלי - הביא כאן אגדות על רבי בנאה שהיה מציין מערות ודיבר עם אברהם אבינו, יופיים⁸ של שכינה⁹ אדם הראשון וחווה, מת שאחז בזקנו של מכשף¹⁰ ועוד. ובירושלמי לא הובאו.

לאיזה עניין מועילה חזקת מרזב

בבלי נח:‏ • פ"ג ה"ח (יא:)‏

המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה וכו' - ריש לקיש אמר: להאריך ולהרחיב בו (לזה אין לו חזקה, אבל יש לו חזקה שבעל החצר לא יכול לעוקרו), רבי יוחנן אמר: לכל אותה הרוח (לזה אין לו חזקה, שיכול בעל החצר לשנותו מרוח אחת לרוח אחרת, אבל יש לו חזקה שבעל החצר לא יכול לעוקרו).

בבבלי - הובאו שני פירושים דומים לאלו, והוסיף גם פירוש שלישי.

קשוט עצמך ואח"כ אחרים - אינו בירושלמי

בבלי ס:‏

עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"ב ה"א (ט:).

פרק ד - המוכר את הבית

המוכר שדה עם שני גבולות וחצי

בבלי סב.‏

הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ז ה"ד (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

שוחדא דדייני, ודעה שמותר לקחת שוחד לזה

בבלי סב:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"י ה"ד (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.

חלק מהים ששייך לעיר

בבלי סח:‏ • פ"ד ה"ז (יד.)‏

חולק (חלק) בים ובנהר - אית תניי תני מכורין, ואית תניי תני אינן מכורין. אמר רב חסדא: מאן דמר (דאמר) מכורין - את שהן בתחומה (של העיר), ומאן דמר אינן מכורין - את שאינן בתחומה.

בבבלי - חילק אחרת, שאם פתיחתו לצד העיר נמכר עימה, ואם פתיחתו לחוץ אינו נמכר עימה.

האם מלבנות של חלונות נמכרות עם הבית

בבלי סט.‏ • פ"ד ה"ח (יד:)‏

רב יודן בר רבי ישמעאל שאל: היו שם מלבנין (חתיכות עץ) מחולקות לחלונות? (האם נמכרים עם הבית. ונשאר בספק).

בבבלי - גם כן הסתפק בזה, אך משמע שהסתפק דווקא במלבנות שמחוברות לכותל, והירושלמי לא חילק האם מחוברות.

ערוגה שאינה נמכרת עם השדה

בבלי סט.‏ • פ"ד ה"ח (יד:)‏

יש שם ערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה שם בפני עצמה - אינה מכורה.

בבבלי - לא הזכיר שישה על שישה, אלא אם יש ערוגה קטנה של בשמים ויש לה שם בפני עצמה אינה נמכרת עימה.

הקונה סדן שקמה ושני אילנות - מחלוקת אם קנה קרקע

בבלי עב:‏ • פ"ד ה"ח (יד:)‏

הקונה סדן שקמה (עם עוד שני אילנות) בתוך של חבירו - מחלוקת רבי ישמעאל בר רבי יוסי ורבנין (רבנן), רבי ישמעאל בי רבי יוסי אומר קנה קרקע ורבנין אמרין לא קנה.

בבבלי - כתב שהמקדיש חרוב המורכב או סדן השקמה עם עוד שני אילנות בתוך של חבירו - הקדיש גם את הקרקע.

מכר לו אילנות וזית

בבלי סט:‏ • פ"ד ה"ח (יד:)‏

מכר לו כל האילן וזית שבמקום פלוני - כל זיתים שיש שם מכורין? (האם מכך שפירש את זית פלוני ממעט ששאר הזיתים לא מכורים, או שכולם מכורים ופירש את זית פלוני משום חשיבותו. ונשאר בספק).

בבבלי - לא הובא.

מחלוקת בטעם החילוק בין מוכר לנותן

בבלי עא.‏ • פ"ד ה"ח (יד:)‏

מה בין מוכר ומה בין נותן מתנה? רבי בא (אבא) בר טבליי בשם רב: שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: כן דרך הלקוחות להיות מדקדקין (הלוקח אינו מתבייש לדקדק למוכר "זה תמכור לי", אך המקבל מתבייש).

בבבלי - גם כן שאל מה החילוק, ותירץ זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש. הרשב"ם (ד"ה זה היה לו לפרש) ביאר שדרך הנותן לתת בעין יפה, ואם לא רוצה לתת היה לו לפרש (כדעה הראשונה בירושלמי). ור"ח (המובא ברשב"ם שם) ביאר שהקונה אינו מתבייש מהמוכר, ולכן היה לו לפרש למוכר "זה תמכור לי" (כדעה השנייה בירושלמי).

אחים שחלקו - יש להם דרך לכו"ע, והאם הם כמוכרים

בבלי סה.‏ • פ"ד ה"ח (טו.)‏

האחין שחלקו יש להן דרך זה על גבי זה (יש לכל אחד זכות לקבל דרך מתוך חלק חבירו).

בבבלי - היא מחלוקת אמוראים אם יש להם דרך. בבבלי פשוט שדין אחים שחלקו כדין מוכרים זה לזה, הנועם ירושלמי הבין שירושלמי סובר שהם כנותנים זה לזה, והיפה עיניים (כאן, והביא גם את הנועם ירושלמי) יישב שגם לירושלמי הם כמוכרים.

פרק ה - המוכר את הספינה

אגדות רבה בר בר חנה והורמיז - אינן בירושלמי

בבלי עג.-עה.‏ • פ"ה ה"א (טו:)‏

בבבלי - האריך באגדות רבה בר בר חנה, על בעלי חיים גדולים מאוד וניסים נפלאים¹¹ ואגדות על העתיד לבוא¹², ובין השאר הזכיר גם את השד הורמיז בר לילתא¹³. ובירושלמי כל זה לא הובא (הורמיז הוזכר גם בסנהדרין לט., ובירושלמי אינו בשום מקום).

שבעת הימים שסובבים את ארץ ישראל

בבלי עד:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סז.), ועיין מה שכתבנו שם.

ספינה נקנית במשיכה לכו"ע

בבלי עה:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.

יש דעה שמשיכה קונה גם ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם

בבלי עו:‏

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

ארבעה תנאים התנה יהושע בן נון

פ"ה ה"א (טו:)‏

תנאים שהתנה יהושע (בן נון עם ישראל בכניסתם לארץ) - רבי לוי בן ביריי בשם רבי יהושע בן לוי: ארבעה.

בבבלי - בבא קמא פ: עשרה תנאים התנה יהושע בן נון.

יהודה בן פפוס או פפוס בן יהודה

פ"ה ה"א (טז:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ב ה"ט (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

הבונה עיר נותנים לו ארבע דרכים, דרך מעיר לעיר

פ"ה ה"א (טז:)‏

רבי שמואל בשם רבי יונתן: הרוצה לבנות עיר בתחילה נותנין לו ארבעה דרכים לארבע רוחות העולם. רבי חנינה בעי קומי (לפני) רבי מנא: מה מארבע אמות עד שמנה, או משמנה עד שש עשרה? אמר לו: משמנה ועד שש עשרה, כדי שיהא קרון הולך וקרון בא (זה כנגד זה).

בבבלי - ק. כתב שדרך מעיר לעיר היא שמונה אמות.

עשרים וארבעה מיני ארזים

בבלי פ:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ט (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.

ענף העולה מהשורש ומהגזע יחד

בבלי פב.‏ • פ"ה ה"ב (יז.)‏

דבי רבי ינאי אמרי: הרואה את הצל זהו שורש, הרואה את החמה זהו גזע. רבי חמא בר עוקבה בשם רבי יוסי: העולה משרשיו ומגזעו (יחד) זהו שורש (אע"פ שהוא רואה את החמה, אם עיקר גידולו מהשורש יש לו דין של שורש), מגזעו ולא משרשיו זהו אילן.

בבבלי - לא דן בעולה משורשיו ומגזעו יחד.

הקונה ג' אילנות, האם יש לו כמלוא אורה וסלו

בבלי פב:‏ • פ"ה ה"ב (יז.)‏

אמר רבי יוחנן: הקונה שלשה אילנות קנה קרקע שביניהן ותחתיהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. אמר רבי לעזר: ודרך אין לו, ומלוא אורה וסלו יש לו חוצה לו? (בתמיה. ונשאר בקושיא).

בבבלי - גם כן הביא את דברי רבי יוחנן ואת הקושיא הזו, והסיק שיש לו אורה וסלו.

מכר חצי ראש - האם מכר חצי רגליים

בבלי פג:‏ • פ"ה ה"ג (יז.)‏

רבי יצחק שאל (בבהמה דקה, שהמוכר את הראש מכר את הרגליים): מכר חצי הראש - מכר חצי הרגלים? מכר חצי קנה - מכר חצי כבד? נישמעינה מהדא וכו' (הפני משה פירש שלמסקנה מכר, ועמודי ירושלים תנינא (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) הביא פירושים שלמסקנה לא מכר).

בבבלי - לא הובא.

לוקח שנתאנה ולבסוף התייקר המקח והמוכר חוזר בו

בבלי פג:‏

הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ד ה"ג (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.

פתחיהם של גיהינם וגן עדן - אינם בירושלמי

בבלי פד.‏

עיין מה שכתבנו בעירובין פ"ב ה"א (יג:).

לר"י בע"ש פטור מלהטיף משום רשות מצוה

בבלי פז:‏ • פ"ה ה"ד (יז:)‏

תני רבי יודה אומר: לילי שבת עם חשיכה פטור מפני שהוא רשות (רשות מצוה - צורך השבת). וחכמים אומרים: בין כך ובין כך חייב.

בבבלי - דן האם רבי יהודה ארישא קאי ולקולא (שבערב שבת כולם פטורים מלהטיף שלוש טיפות) או אסיפא קאי ולחומרא (שכל מה שחנווני פטור מלהטיף הוא רק בערב שבת), והסיק שלחומרא. ומראה הפנים הוכיח מהירושלמי כאן שסובר שהוא לקולא, שמוכח שמה שרבי יהודה פוטר חכמים מחייבים (ולירושלמי רבי יהודה לשיטתו כבבא קמא ל. שפוטר בנר חנוכה מפני שהוא רשות מצוה, אך לבבלי אין בסוגייתנו טעם של רשות מצוה¹⁴).

חנווני פטור מלהטיף משום שהוא טרוד

בבלי פז:‏ • פ"ה ה"ד (יז:)‏

מאי טעמא (חנווני פטור מלהטיף שלוש טיפות)? אמר רבי יודן: אם שכיר הוא בא בשכרו (שהוא שכיר יום וטרוד).

בבבלי - לא דן בטעם לזה.

מצוה שמתן שכרה בצידה אין בי"ד נענשים עליה

פ"ה ה"ה (יח.)‏

כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין מוזהרין עליה וכו' כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין נענשין עליה.

בבבלי - חולין קי: הלשון היא רק: "אין בית דין מוזהרין עליה". וריצב"א בתוס' (בבא בתרא ח: ד"ה אכפיה) הוכיח מהירושלמי כאן שרק לא נענשים עליה. אמנם בתוס' שם יש עוד כמה תירוצים, ומשמע שחולקים עליו.

פרק ו - המוכר פירות

אין הולכים בממון אחר הרוב לכו"ע

בבלי צב:‏

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ה ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.

קנה פירות ומעורב בהם מין אחר

בבלי צג:‏ • פ"ו ה"א (יח:)‏

הכא ובלבד טנופת (מה שהקונה פירות מקבל עליו רובע הוא טינופת), ברם תמן מין (פני משה: מין אחר לא מקבל כלל. יפה עיניים: מין אחר מקבל אפילו יותר מרובע).

בבבלי - סובר שקטנית מקבל, ועפרורית לא מקבל כלל.

מנהג בירושלים שהופכים את המפה כשאין מקום לאורחים

בבלי צג:‏

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"ג (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.

לשון מכירת יין יפה יין גרוע וחומץ

בבלי צה.‏ • פ"ו ה"א (יח:)‏

מאה חביות אני מוכר לך - חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו מקום (יין שכולו יפה), מאה חביות יין אני מוכר לך - חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו חנות (יין הנמכר בחנות), מאה חביות אילו אני מוכר לך - אפילו חומץ הגיעו.

בבבלי - החילוק הוא שאם אמר לו "מרתף של יין" - יין יפה, "מרתף זה של יין" - יין הנמכר בחנות, "מרתף זה" - אפילו חומץ. והפני משה והיפה עיניים הגיהו גם בירושלמי כגירסת הבבלי, שברישא אמר "יין" ובמציעתא אמר "חביות יין אלו".

בדק חבית יין ובסוף מצאה חומץ

בבלי צו.‏ • פ"ו ה"א (יט.)‏

בדק חבית להיות מפריש עליה והולך - עד שלשה ימים ודאי, מיכן והילך ספק. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי (מפרש את הברייתא): שלשה ימים הראשונים ודאי יין, האחרונים חומץ, אמצעיים ספק. אמר רבי אבהו: אני שמעתיה ממנו (כך), מה מעבד (אבל מה אעשה) ומר (שאמר) רבי יוחנן עד שלשה ימים ודאי (יין) מיכן והילך ספק.

בבבלי - הביא שתי דעות אלו, והוסיף דעה שלישית ששלושה ימים האחרונים ודאי חומץ, ולפניהם ספק.

כרובים וארון אינן מן המידה, פניהם לקיר ולבית

בבלי צט.‏ • פ"ו ה"ב (יט:)‏

אמר רבי תנחומא: מסורת אגדה היא שאין מקום דביר (פני משה: כרובים) עולה מן המניין, אמר רבי לוי: ולא מקום ארון עולה מן המיניין.

בבבלי - כאן הגירסא "מקום ארון וכרובים אינו מן המידה", אך במגילה י: ויומא כא. הגירסא היא "מקום ארון אינו מן המידה", ולא הוזכרו כרובים. וכן בהמשך הגמרא כאן הביא ראיה שהכרובים אינם מן המידה, ודחה אותה. בבבלי יש דעה שמחלקת שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ובזמן שאין עושים רצונו פניהם לבית, ואינו בירושלמי¹⁵.

האם הארון היה באמצע קודש הקודשים

בבלי צט.‏ • פ"ו ה"ב (יט:)‏

ארון עומד באמצע וחולק הבית עשר אמות לכל רוח.

בבבלי - הלשון היא: ארון שעשה משה עשר אמות לכל רוח. ולא כתב "עומד באמצע". והרשב"ם (ד"ה ארון) פירש שהארון עומד באמצע רק בין צפון לדרום, אך הוא במערב, וממזרחו יש עשרים אמה עד הדביר. ומראה הפנים דייק מלשון הירושלמי "עומד באמצע" שהוא באמצע גם בין מזרח למערב.

דרך מעיר לעיר

בבלי ק.‏

הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ה ה"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.

צורת כוכי הקברים שרבי שמעון מוסיף

בבלי קא:‏ • פ"ו ה"ד (כ.)‏

כיצד עושה (היכן חופר את שני הקברים שמוסיף רבי שמעון)? בונה מלפנים כבחוץ (בקרן זווית). ואין העוברות (שני הכוכים שמצידי קרן הזווית) נוגעות בו? אינו עבר בני חדא מלעיל וחדא מלרע (את הכוכים שבקרן זווית חופר נמוך יותר משאר הכוכים).

בבבלי - גם הקשה ותירץ כך, אך הביא תירוץ נוסף ששני הכוכים הללו הם קברים של נפלים והם קצרים יותר ולכן אינם מזיקים כל כך לכוכים שמצידיהם.

מחלוקת ר"ש וחכמים בכרם ובקברות צפופים

בבלי קב:‏

הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ט ה"ג (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.

פרק ז - בית כור

טרשים נמכרים עם השדה דווקא כשהם לא מפוזרים

בבלי קג.‏ • פ"ז ה"א (כ:)‏

דמר (דאמר) רבי יסא בשם רבי יוחנן: ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה (מה שטרשים פחות מעשרה טפחים נמכרים עם השדה הוא כשהם נמצאים במיעוט השדה ולא מפוזרים ברובה).

בבבלי - רב עוקבא בר חמא אמר ובלבד שמובלעים בחמישה קבין (וכל שכן ביותר), ורבי יוחנן אמר שדווקא כשמובלעים ברוב השדה. ולשתי הדעות הסברא הפוכה מהירושלמי, שלבבלי ככל שמפוזרים יותר יש דווקא יותר סברא שנמכרים עימה.

ספיקות בצורת הטרשים שנמכרים עם השדה

בבלי קג:‏ • פ"ז ה"א (כ:)‏

היה עשוי (צורת הטרשים בשדה) כמין מקלות (פני משה: דרך עקלתון. יפה עיניים: כשורה) נמדד עמה אי לא? וכו'. היה עשוי כמין טבליות של שייש (כחצובה, דהיינו בצורת משולש) נמדד עמה אי לא? (ונשאר בספק).

בבבלי - הסתפק בצורת שיר (מעגל), שורה, איצטדינין (צורת קרני שור) ודרך עקלתון. ספק לגבי כחצובה לא הובא בסוגיא זו.

מכר שדה במצריו - שתות כיותר משתות

בבלי קו.‏ • פ"ז ה"ג (כא.)‏

בסימניו ובמצריו - פחת משתות הגיעו, עד שתות ינכה. רבי הונא אמר: השתות עצמו מנכה (שתות כיותר משתות).

בבבלי - רב הונא אמר להיפך, ששתות כפחות משתות, ורב יהודה אמר שתות כיותר משתות.

המוכר שדה עם שני גבולות וחצי

פ"ז ה"ד (כא.)‏

האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך, ופלוני מקיפך, ופלוני מקיפך, וחצי פלוני מקיפך (צד מזרח, צד דרום וחצי צד מערב ) - רב הונא ורב יהודה ורבי ירמיה, חד אמר נותן לו כמין פנדור (רצועה של מזרח דרום וחצי מערב ), וחד אמר נותן לו כמין מטלית (החצי הדרומי של כל השדה ), וחד אמר נותן לו כמין פסיקיא (חתיכות חתיכות ).

בבבלי - לא הובא. אמנם יש סוגיא קצת דומה לגבי מיצר אחד ארוך ואחד קצר בדף סב.

פרק ח - יש נוחלין

ק"ו מבן לאח, הפירכא אין יבום כשיש בן - אינה בירושלמי

בבלי קח:‏

עיין מה שכתבנו בקידושין פ"א ה"ב (ט.).

כהן לע"ז שהיתה עינו צרה בה, שב בתשובה וחזר לקלקולו

בבלי קט:‏

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב (סד:), ועיין מה שכתבנו שם.

הגויים אומרים שבת יורשת עם הבן

בבלי קי:‏ • פ"ח ה"א (כא:)‏

חכמי גוים אומרים: בן ובת שוין כאחת, דאינון דרשי ובן אין לו - הא אם יש לו שניהן שוין. התיבון (הקשו ודחו את דבריהם): והכתיב ואם אין לו בת, הא אם יש לו שניהן שוין? ואתון מודין דליתי בר, אף הכא ליתי בר.

בבבלי - אינם דברי חכמי הגויים, אלא רק הקשה מדוע לא נדרוש כך, ותירץ על כך תירוץ אחר. ובשבת קטז: מובא שכתוב בספר של הגויים (ולא בתורה) שבן ובת יורשים יחד.

דחו מסברא את דברי הצדוקים בירושה

בבלי קטו:‏ • פ"ח ה"א (כא:)‏

הצדוקין אומרים בת הבן והבת שניהן שוין, דאינון דרשי מה בת בנו הבאה מכח בני יורשתני בתי הבאה מכוחי אינו דין שתירשני. אמרו להן: לא אם אמרתם בבת הבן שאינה באה אלא מכח האחים תאמרו בבת שאינה באה אלא מכח הזקן.

בבבלי - דחו את דבריהם מהפסוק "אלה בני שעיר החורי", ולא מסברא.

בן יורש את אימו מקל וחומר

בבלי קיא.‏ • פ"ח ה"א (כב.)‏

עד כדון בת (יורשת בנכסי האם), בן - מה אם הבת שהורעתה כוחה בניכסי האב ייפיתה כוחה בניכסי האם, בן שייפיתה כוחו בניכסי האב אינו דין שנייפה כוחו בניכסי האם. נמצאת הבת למידה מן הכתוב והבן מקל וחומר.

בבבלי - הקשה על כך לשיטת רבנן (שחולקים על רבי זכריה בן הקצב), שנאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון והבן לא יקדום לבת. ותירץ שיש היקש. ובירושלמי לא הובא.

לא תהא שמיעה גדולה מראיה - אינו בירושלמי

בבלי קיג:‏ • פ"ח ה"א (כב.)‏

בבבלי - הובא כאן ששלושה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושים דין, ופירש הרשב"ם שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ובירושלמי לא הובא¹⁶.

הארץ נתחלקה לעומדים בערבות מואב

בבלי קיז.‏ • פ"ח ה"ב (כב:)‏

רבי יוחנן אמר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ וכו'. רבי יהושע בן קרחה אומר: ליוצאי מצרים ולעומדים בערבות מואב (באי הארץ) נתחלקה הארץ וכו'.

בבבלי - גם כן הובאה מחלוקת זו, אך לא השתמש בלשון "העומדים בערבות מואב" אלא רק "באי הארץ", וגם הירושלמי השתמש בלשון "באי הארץ" בדעת רבי יוחנן.

עין הרע לא שולטת ביוסף - אינו בירושלמי

בבלי קיח:‏

עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א (כד.).

בתחילה יש בתורה ספיקות עד שיגע בה

פ"ח ה"ב (כג.)‏

כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא (ספק). התיבון: והכתיב מורשה קהילת יעקב! אמרי: לית דיהא סוגין מיניה, מן דו לעי הוא משכח כולה (גם זו לשון ספק, שכאשר לומד תורה בתחילה יש בה הרבה קושיות וספיקות, עד שיגע הרבה ומוצא ישוב לכולן).

בבבלי - לא הובא.

הרוגי ביתר ניתנו לקבורה בט"ו באב - אינו בירושלמי

בבלי קכא.‏

עיין מה שכתבנו בתענית פ"ד ה"ז (כו.).

הגורל בחלוקת ארץ ישראל

בבלי קכב.‏

הירושלמי דן בזה ביומא פ"ד ה"א (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.

עשיו נמסר בידי יוסף - אינו בירושלמי

בבלי קכג:‏ • פ"ח ה"ג (כג.)‏

בבבלי - הביא כאן שאין זרעו של עשיו נמסר אלא בידי יוסף. ובירושלמי לא הובא כלל.

האיסור להשוות את הבכור לאחים הוא רק לכתחילה

פ"ח ה"ד (כג:)‏

רבי לא (אילעא) השווה את הבכורה לאחין (לא נתן לבכור חלק בכורה). אמר לון רבי חגיי: ולא קרייא (פסוק) היא לא יוכל לבכר? אמר רבי לעזר: העבודה שיכול אלא שאינו רשאי (אם השווה את הבכור - מועיל ודבריו קיימים, אלא שאסור לכתחילה. וציון ירושלים דן בזה האם זו מצוות עשה, וכתב שרבי אילעא סובר שאינה מצוות עשה. וכן דן בזה מדין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי מהני. ומראה הפנים כתב שאפשר שהאיסור לבכר הוא רק מידת חסידות).

בבבלי - לא הובא.

היו כאלה שהתנו שהבעל לא יירש את אשתו

פ"ח ה"ה (כד:)‏

וילין דכתבין אין מיתת דלא בנין כל דלה יחזור לאביה (אלה שכותבים בשטר קודם הנישואים: "אם תמות האשה בלי בנים יחזרו כל נכסיה לבית אביה ולא יירשנה בעלה") - תנאי ממון הוא ותנאו קיים (ובדומה לזה עיין לקמן ה"ח [כו:]).

בבבלי - מקרה זה לא הובא.

האם הלכה כרבי אפילו מחביריו

בבלי קכד:‏

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ה הי"ד (לז.), ועיין מה שכתבנו שם.

המתנה על עונה - האם היא תנאי שבממון

בבלי קכו:‏

הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ז ה"ז (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.

נאמנות על בנו ועבדו

בבלי קכז:‏ • פ"ח ה"ז (כה.)‏

היה עומד בצד המוכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא - נאמן. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא - אינו נאמן, אית תני תניי נאמן. אמר רבי מנא: כגון אילין נפתאי דמשעבדין בבניהון יתיר (באותו מקום משעבדים את בניהם ולכן קרא לו עבדי אע"פ שהוא בנו).

בבבלי - כשעמד בצד המוכס ואמר עבדי וחזר ואמר בני - פשוט שלא נאמן. כמו כן בבבלי הסברא שקורא לבנו עבד כי משמשו כעבד נאמרה בבבלי רק כשאינו בצד המוכס. ומראה הפנים כתב שנראה שדברי הירושלמי "אית תני תניי נאמן" ודברי רבי מנא הם עניין חדש, ולא בצד המוכס, ואם כן הוא כדברי הבבלי.

שיעור כדי דיבור

בבלי קכט:‏

הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

מורים הלכה למעשה רק מהתלמוד

בבלי קל:‏

הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"א ה"ח (ז:), ועיין מה שכתבנו שם.

חיזרתי על כל בעלי לשונות, דיאתימון

פ"ח ה"ח (כו.)‏

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הכותב דיאתימון (צוואה) בלעז הרי זו כמתנה. רבי חנין בשם רבי יהושע בן לוי: חיזרתי על כל בעלי לשונות לידע מהו דיאתימון, ולא אמר לי אדם דבר.

בבבלי - לא הובא. ומראה הפנים מוכיח מכאן שאפשר לכתוב צוואה בכל לשון.

תלמידיו של הלל, ריב"ז ויונתן בן עוזיאל

בבלי קלד.‏

הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"ו (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.

עוף שהיה פורח מעל הלל היה נשרף

בבלי קלד.‏

הירושלמי דן בזה בנדרים השמטות ד"ה סוף, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

ברי ושמא - ברי עדיף לכו"ע

בבלי קלה:‏

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"י ה"ז (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.

נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו לפלוני, ומת השני

בבלי קלז.‏ • פ"ח ה"ח (כו.)‏

האומר "יינתנו נכסיי לפלוני, מת פלוני לפלוני, מת פלוני לפלוני" הראשון ראשון קודם. מת השני בחיי ראשון - הראשון אוכל פירות ואם מת יחזיר ליורשי הנותן (ולא לשלישי, כי השלישי יכול לזכות רק מהשני, וכאן השני מת). מת השלישי בחיי שיני (ואח"כ מת השני) - הראשון אוכל פירות ואם מת יחזיר ליורשי הנותן. מת השני והשלישי בחיי ראשון - הראשון אוכל פירות וקונה קרקע, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לו אלא אכילת פירות בלבד.

בבבלי - נחלקו רבי ורשב"ג על מקרה דומה אבל מחלוקתם שונה: כאשר ירד הראשון ומכר ואכל - האם השני מוציא מיד הלקוחות.

היו כאלה שהתנו שאם הבעל ימרוד ישלם לאשתו ולהיפך

פ"ח ה"ח (כו:)‏

ואילין דכתבין (בכתובה) אין סנת (אם ישנא הבעל את אשתו וימרוד בה ישלם לה כך וכך) אין סנות (אם תשנא האשה את בעלה ותמרוד בו תשלם לו כך וכך) - תנאי ממון הוא וקיימנוה רבנן (ומועיל. ובדומה לזה עיין לעיל ה"ה [כד:]).

בבבלי - מקרה זה לא הובא.

פרק ט - מי שמת

בנות שניזונות לא מקבלות מלבושים וצרכי נישואין

בבלי קלט:‏ • פ"ט ה"א (כו:)‏

כיני מתניתא (פירוש המשנה): הבנות יזונו (הבנות מקבלות רק מזונות, ולא מלבושים וצרכי נישואין).

בבבלי - לא הובא. הרשב"ם (ד"ה והבנות) כתב שמקבלות גם פרנסת נישואין, ותוס' (ד"ה והבנות) חלקו עליו וכתבו כירושלמי.

נכסים מרובים הם מזונות לי"ב חודש לכו"ע

בבלי קלט:‏ • פ"ט ה"א (כו:)‏

רב ירמיה בשם רב: והוא (גדר נכסים מרובים) שיהא שם לאילו (לבנים ולבנות) מזונות שנים עשר חדש.

בבבלי - היא מחלוקת האם נכסים מרובים הם מזונות לי"ב חודש או מזונות עד שיבגרו הבנות.

מתה הבת, האם הבעל חייב לשלם מזונותיה

בבלי קמ.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"א (סד:), ועיין מה שכתבנו שם.

גדרי מתנת שכיב מרע

בבלי קמא.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.

ביטלה צרת נקבה שמחת זכר

בבלי קמא:‏ • פ"ט ה"ב (כז:)‏

האומר: המבשריני אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים וכו' אם נקיבה מנה, ילדה וכו' זכר ונקיבה אין לו אלא מנה. אמר רבי מנא: ביטלה צרת נקיבה שמחת זכר.

בבבלי - דן במבשרני במה נפטר רחמה של אשתי, ולא הביא שביטלה צרת נקבה וכו'.

האם יאוש מועיל ברשות המתייאש

בבלי קמב.‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.

המזכה לעובר

בבלי קמב:‏

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.

האומר "ינתנו נכסי לבני" - האם גם לבנותיו

בבלי קמג:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ג ה"א (סח:), ועיין מה שכתבנו שם.

היתומים אומרים "ראו מה הניח אבא" בפני בי"ד

בבלי קמג:‏ • פ"ט ה"ג (כח.)‏

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן - וכו' אם אמרו בבית דין (היתומים צריכים לומר זאת דווקא בבית דין).

בבבלי - לא פירש בפני מי הם צריכים לומר זאת. רשב"ם (ד"ה ואם) כתב שהוא גם בפני עדים או בפני הציבור. ותוס' (ד"ה בתוספתא) הביאו מהתוספתא כדברי הירושלמי.

המשיא אשה לבנו זכה בבית

בבלי קמד.‏ • פ"ט ה"ג (כח.)‏

הירושלמי כאן הובא (יותר באריכות) גם בכתובות פ"ה ה"א (לב.), ועיין מה שכתבנו שם.

הלכתא בלא טעמא - אינו בירושלמי

בבלי קמד.‏ • פ"ט ה"ג (כח.)‏

המשיא את בנו בבית זכה בבית.

בבבלי - הוסיף שהוא הלכתא בלא טעמא, והוסיף עוד הלכות בלא טעם - מעמד שלושתן והכותב נכסיו לאשתו.

סתם אחים הם שותפין למשך שלושה דורות

פ"ט ה"ג (כח.)‏

סתם אחין - שותפין (בתפוסת הבית) עד שלשה דורות (מזמן מיתת האב).

בבבלי - לא הובא. ומראה הפנים הביא מבראשית רבה שלומד זאת מ"אם תשקור לי ולניני ולנכדי".

אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, אסור לגלות ליחיד דינו

פ"ט ה"ד (כח:)‏

קריבתיה דרבי שמעון בר ווא (כך שמו, כמו "אבא") הוות חששה עיינה (והיא היתה אלמנה). אתת גבי רבי יוחנן, אמר לה: קציץ הוא אהין אסייך (הרופא שלך קצץ את מחיר הרפואה)? אין (אם) קציץ - מן פרניך (מכספך), אין לא קציץ - בעליך יהיב ליך (מכסף יורשי בעלך). ולא כן תנינא אל תעש עצמך כערכי הדיינין? ומדרבי חגיי בשם רבי יהושע בן לוי אסור לגלות ליחיד דינו? אמר: ידע הוה רבי יוחנן דהיא איתא כשירה, בגין כן גלי לה וכו'. הדא דתימר (זה נאמר) בהוא דלית דיניה עימיה (פני משה: אסור לומר לו שאם היה כך - היה הדין כך), ברם בהוא דאית דיניה עימיה אמר ליה מילתא (מותר לומר לו שלדבריך הדין עמך).

בבבלי - כתובות נב: רבי יוחנן יעץ ליתומים שיקצבו לה רפואה, נגד האלמנה. וביאר שיעץ משום "מבשרך אל תתעלם", ובסוף התחרט משום שאדם חשוב שאני. הלשון "אסור לגלות ליחיד דינו" והחילוק מתי מותר - לא הובאו בבבלי.

המעשה שבגללו רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית

פ"ט ה"ה (כט.)‏

רבי פרירא אוקר (שלח) לרבי יהודה נשייא (הנשיא) תרין פוגלין (צנונות) בין ריש שתא לצומא (בין ראש השנה ליום כיפור). והוה פקי (מוצאי) שמיטתא, והוה אית בון טעונא דגמלא (משא גמל, שהיו מרובים מאוד). אמר ליה רבי: לית אינון אסירין? לאו ספחין אינון? אמר ליה: בפקי שמיטתא איזדרעון. באותה שעה התיר רבי ליקח ירק מוצאי שביעית מיד (שראה ששכיח שיש במוצאי שביעית גידולים שנזרעו אחר השביעית).

בבבלי - לא הובא (הירושלמי דן עוד בעניין היתרו של רבי בנדרים פ"ו ה"ח (כב.), ועיין מה שכתבנו שם).

מתנת שכיב מרע מועילה דווקא אם פירש איזו שדה

בבלי קמו:‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.

אחיתופל ציווה לבניו לא לסחור עם מי שהשעה משחקת לו

בבלי קמז.‏

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"ב (נב:), ועיין מה שכתבנו שם.

מטלטלין אינם שיור בדברי שכיב מרע

בבלי קמט:‏ • פ"ט ה"ו (כט.)‏

שייר מטלטלין לא עשה כלום.

בבבלי - כתב שהם כן שיור.

לר"א בני רוכל זרעו כורכום בכרם

בבלי קנו:‏ • פ"ט ה"ז (ל.)‏

עילא היה רוצה (רבי אליעזר) לקללן (את בני רוכל) שהן זורעין כורכמין בכרם (וחכמים אומרים שלא קיימו כורכום אלא קוצים, וסוברים שקוצים בכרם אינם כלאיים).

בבבלי - לכו"ע קיימו קוצים ולא כורכום, אלא שרבי אליעזר סובר שקוצים בכרם הם כלאיים וחכמים סוברים שלא.

גורס "חכמים" במקום "רבי אליעזר"

בבלי קנו:‏ • פ"ט ה"ח (ל.)‏

וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין.

בבבלי - גירסת המשנה "רבי אליעזר" במקום "חכמים".

פרק י - גט פשוט

מקור מפסוק לגט מקושר

בבלי קס:‏ • פ"י ה"א (ל:)‏

ומניין לגט המקושר וכו'? ואקח את ספר המקנה ואת החתום - זה המקושר וכו'.

בבבלי - הביא פסוק זה עם פסוקים נוספים, ודחה שגט מקושר הוא מדרבנן כדי שהכהנים לא יגרשו את נשותיהם, והפסוק הוא רק אסמכתא¹⁷.

המרחק בין הכתב לחתימות העדים

בבלי קסב.‏ • פ"י ה"א (לא.)‏

הרחיק את העדים מן הכתב מקום שני שיטין פסול, פחות מיכן כשר וכו'. כמה יהו העדים רחוקים מן הכתב? כדי שיהו מקרים עמו דברי רבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר מלא שיטה, רבי דוסתא בן יהודה אומר מלא חתימת יד העדים.

בבבלי - הביא רק את הדעה ששני שיטים פסול ושיטה אחת כשר. תוס' (ע"ב ד"ה פחות) הביא את הדעות הנוספות מהתוספתא.

שטר שחלק מעדיו פסולים

בבלי קסב:‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"א ה"ד (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.

שיעור הרווח שבין הגט לחתימות

בבלי קסג.‏ • פ"י ה"א (לא.)‏

באי זה כתב משערין אותו (את שתי השיטות שבין גוף הגט לחתימות העדים)? רבי יסא בשם רבי שובתי: מלא חתימת ידי העדים. חזקיה אמר: ובלבד לקולא, שאם היה חותם ידי העדים דק והכתב גס - הולכין אחר הגס, חותם ידי העדים גס והכתב דק - הולכין אחר הדק.

בבבלי - גם כן הביא שמשערים ע"פ חתימת יד העדים, אך לא חילק ומשמע שהוא בין לקולא ובין לחומרא.

שטר שכתבו בו תנאי ומחקוהו - מסתבר שחזרו בהם

בבלי קסג.‏ • פ"י ה"א (לא.)‏

כל מה שאת יכול לתלות במחק - תלה. מהו כל מה שאת יכול לתלות במחק תלה? רבי יסא קוצירה חתניה דרבי יוסה בשם רבי יוסה: סמפון (תנאי) כתוב מלעיל וסימפון מחיק מלרע, אני אומר גמרו לעשותן קידושין גמורין בגין דלא מיצר ביניה גט מחקיה (בתחילת שטר הקידושין היה תנאי ובסופו כתבו שוב את התנאי ומחקוהו - אנו תולים שחזרו בהם מהתנאי ולכן מחקוהו).

בבבלי - לא הובא.

עד בע"פ ועד בשטר לא מצטרפים

בבלי קסה.‏

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ב ה"ד (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.

שטר שכתוב בו חנן ונני

בבלי קסו:‏ • פ"י ה"ג (לא:)‏

ממעל כתוב חנן ומלמטן נני מהו? (ונשאר בספק).

בבבלי - דן בחנן וחנני (וכן דן בזה גם הירושלמי כאן), אך לא בחנן ונני.

אומן שמלמד תינוקות זוכה בעיצומין

פ"י ה"ה (לב:)‏

הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ה ה"ח (לב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מי משלם את שכר הסופר

בבלי קסח.‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ד ה"ב (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

גט שנקרע - חילוקים מתי נקרע וע"י מי

בבלי קסח:‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ב ה"ג (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.

מי שאבד שטרו - כותבים לו חדש

בבלי קסח:‏ • פ"י ה"ה (לב:)‏

האומר אבד שטרי - בית דין עושין לו קיום (כותבים לו שטר חדש במקומו).

בבבלי - מחלק שהוא רק בשטרי מקח וממכר, אך בשטרי הלוואות לא כותבים שטר חדש.

האומר שטר אחד פרוע

בבלי קעג.‏ • פ"י ה"ז (לג.)‏

לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן (ולכן אם אמר "שטר אחד פרוע" מסתבר שפרע את הגדול).

בבבלי - לא הביא את סברא זו, אלא (לעניין האומר לחבירו שטר לך בידי פרוע) את הסברא יד בעל השטר על התחתונה, ופירש רש"י (ד"ה ומשני) שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מתי המלווה יכול לפרוע מהערב

בבלי קעג:‏ • פ"י ה"ח (לג.)‏

המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, אם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב וכו' - בשיש נכסים ללוה, אבל אין נכסים ללווה יפרע מן הערב. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה - יפרע מן הערב ואפילו יש נכסים ללווה.

בבבלי - הביא את המימרא "בשיש נכסים ללווה" על הסיפא, שהדין שהמשנה אמרה "אם אמר על מנת וכו' יפרע מן הערב" הוא דווקא כשאין נכסים ללווה.

הטעם שהלכה כרשב"ג בכל מקום

בבלי קעד.‏ • פ"י ה"ח (לג.)‏

תמן מרין (בבבל אמרו): בכל מקום הלכה כרשב"ג חוץ מערב וציידן וראייה אחרונה וכו'. ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו.

בבבלי - לא הובא טעם זה.

דעה שבעל חוב מדאורייתא בבינונית

בבלי קעה:‏

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"א (כז.), ועיין מה שכתבנו שם.

מדמה כללים ופרטים בשבועות לחתימת הגט

בבלי קעו.‏

הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ה ה"ד (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

דעה ששטר מוקדם כשר ורק א"א לגבות בו למפרע

פ"י ה"י (לג:)‏

רב הונא אמר: הקדמה פסולה והשטר כשר (שטר חוב מוקדם לא פסול לגמרי ואפשר לגבות בו מהזמן שבו כתבו אותו, אלא שא"א לגבות בו למפרע מהזמן המוקדם שכתבו בו. ובשביעית פ"י ה"ג (ל.) ריש לקיש סובר כדברי רב הונא כאן ורבי יוחנן חולק על כך וסובר שפסול לגמרי וא"א לגבות בו כלל).

בבבלי - לא הובא.

1 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מח‎.

2 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן, וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.

3 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.

4 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

5 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מט‎.

6 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.

7 קשור לכך שדרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.

8 הבבלי משבח בכמה מקומות את יופיים של אנשים שונים, והירושלמי לא הזכיר זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נב‎.

9 בבבלי מובאות גם אגדות על השכינה, ובירושלמי כמעט ואין אגדות כאלה, ובכלל הירושלמי ממעט להזכיר את השכינה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מט‎.

10 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות, והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

11 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (כגון דברים שלא מדרך הטבע), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

12 הבבלי עוסק גם בענייני העתיד לבוא, אך הירושלמי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נח‎.

13 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מז‎.

14 בירושלמי מצאנו בכמה סוגיות שרבי יהודה מיקל בדיני ממונות משום צורך (רשות) מצוה, ובבבלי מצאנו זאת רק לגבי נר חנוכה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ב‎.

15 מצאנו שהבבלי מביא שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום זוכים לכמה דברים, ובירושלמי לא הובא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נז‎.

16 מצאנו בעוד מקום שהירושלמי לא סובר את הסברא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כה‎.

17 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.