בבא בתרא עב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ושיורי משייר לדידכו אודו לי מיהא דלא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ואמרי ליה רבנן לא שנא במאי אוקימתא לה כרבי שמעון אימא סיפא ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשוייהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי ר' שמעון ליזיל בתר פדיון וניפרקו אגב ארעייהו דהא שמעינן ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא אמנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל (ויקרא כז, כב) ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאין ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון רבי מאיר אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדיש מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה תלמוד לומר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצתה זו שהיא שדה אחוזה ואילו רבי יהודה ורבי שמעון היכא דמת אביו ואחר כך הקדישה בלא צריכי קרא כי אצטריך קרא היכא דהקדישה ואחר כך מת אביו מנא להו אי מהאי קרא אימא לכדרבי מאיר הוא דאתא אלא לאו משום דאזלי בתר פדיון אמר רב נחמן בר יצחק לעולם בעלמא רבי יהודה ורבי שמעון לא אזלי בתר פדיון והכא קרא אשכחו ודרוש א"כ לכתוב קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי שדה אחוזתו מאי אשר לא משדה אחוזתו את שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו תורת אילן עליו גדהיכא דאקדיש או זבין שני אילנות והאי יש לו קרקע תורת קרקע עליו דדלא מזדבן אגב ארעא ואמר רב הונא עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו הדשני עומרים שכחה שנים והוא אינן שכחה תורת גדיש עליו דתנן ועומר שיש בו סאתים שכחו אין שכחה אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש חרוב המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת רבי מנחם (בר) יוסי ורבנן
רשב"ם
[עריכה]והיינו דקפריך ואלא קשיא הואיל ויונקין כו' כמו וליטעמיך אדמקשי' לרב הונא תקשי דר' שמעון אדרבי שמעון דהכא שמעינן ליה בעין רעה מקדיש ולעיל קאמר הואיל ויונקין כו' דמשמע הכל הקדיש בעין יפה ולא שייר קרקע לחרוב שלו:
ה"ג אלא ר"ש לדבריהם דרבנן כו' - ושינויא הוא דקא משני דלא תקשי למאי דאמר רב הונא ואפילו לרבי עקיבא כו' ולא תקשי נמי דר"ש אדר' שמעון כו':
מקדיש נמי בעין רעה מקדיש - דאפי' במה שהקדיש משייר לעצמו וכיון דלא הקדיש חרוב ושקמה לא הקדיש נמי קרקע הצריך לו כמו גבי מוכר ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע אפי' לר"ע כמו שאמר רב הונא וכל שכן לרבנן:
אלא לדידכו - דאית לכו בעין יפה יותר מדאי גבי הקדש אפי' להקדיש בור וגת שאינם בכלל שדה די היה לכם אילו עשיתם מקדיש כמוכר לר"ע למימר ביה עין יפה לגבי מאי דמקדיש בהדיא כגון המקדיש את השדה הקדיש כל הקרקע כולו בעין יפה ולא שייר מן הקרקע כלום לצורך חרוב שלו נמצא יונק מן ההקדש וקדוש אבל בור ודות ושובך וכל הנך דאמרן לעיל דאינן בכלל שדה לא ליקדשו שהרי אין דעתו להקדיש יותר ממה שהוא מפרש:
ואמרי ליה רבנן לא שנא - כלומר לא חשו לדבריו דהא קאמרי הקדיש את כולן דמדמו ליה לנותן מתנה שנותן ומקדיש בעין יפה כל מה שבשדה הואיל ושייך גביה דשדה פורתא ומהשתא מיתוקמא מילתיה דרב הונא אפילו כרבי עקיבא כדאמרן מעיקרא:
ליזיל בתר שעת פדיון - דהא עכשיו הכל קדוש אילנות בהדי קרקע והכל קרוי שדה:
דהא שמעינן ליה כו' - וסברא בעלמא היא והכי משמע ליה קרא ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך עכשיו בשעת פדיון בית זרע תומר שעורים וגו': המקדיש שדה מקנה פודהו בשוייו כדכתיב בהדיא בפרשה אבל בשדה אחוזה קצב הכתוב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:
ואחר כך מת אביו - וכ"ש אם מת אביו תחלה ואחר כך הקדישה דבשעת הקדשה כבר היתה שדה אחוזה ממש:
כשדה אחוזה - לפדותה בסלע ופונדיון לשנה:
ואם את שדה מקנתו וגו' - וסיפיה דקרא ונתן את הערכך:
שדה שאינה ראויה - בשעת הקדש להיות שדה אחוזה היום ולמחר כגון שלקחו מאחר אי נמי מאביו ולא מת קודם היובל וקא ס"ד השתא דקרא לא כמר דייק ולא כמר דייק אלא לפי סברת דבריהן מפרשים הפסוק דס"ל לרבי שמעון דאזלינן בכל הקדשות בתר שעת פדיון כקנין כל דבר שאין לוקחין את החפץ אלא לפי שוויו בשעת מקח:
שהיא שדה אחוזה - בשעה שהקדישה דאילו לא מת אביו היתה חוזרת ביובל לאביו כדכתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו ועתה כשמת אביו הרי היא לו שדה אחוזה ויחזור לו ביובל אבל הקדישה ואח"כ מת אביו ס"ל לר"מ דאינה כשדה אחוזה:
לכדר"מ הוא דאתא - דמרבוי אחד אין לך לרבות אלא ההוא דדמי טפי לרבויי אלא [לאו] משום דאזלי מסברא בשעת פדיון ומפרשי ליה לקרא לפי דעתם:
קרא אשכחו - דמרבי ליה בהדיא אבל בעלמא ניזיל גבי שעת הקדש לחומרא דכיון דקדשו אילנות לדמיהן אין לנו להפסיד הקדש:
א"כ - כדר' מאיר דלא ריבה הכתוב בדין שדה אחוזה אלא מת ואח"כ הקדיש:
ה"ג לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו מאי משדה - דהכי משמע קרא ואם את השדה מקנה שאינה מקצת שדה אחוזה אבל אם היא שדה אחוזה מקצת דהיינו הקדישה ואח"כ מת אביו דכמעט קנוי היא בכלל שדה אחוזה בשעת הקדש שהרי יכולה להיות שדה אחוזה אם ימות קודם היובל ולעולם בתר שעת הקדש אזיל:
יש לו קרקע - כדין הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו דחשיבותו לא תגרע כחו:
דלא מיזדבן אגב ארעא - כדתנן במתני' ואם היו שני אילנות והאי חרוב האילנות מכורין והאי אינו מכור ומשום רישא נקט סיפא:
תורת עומר עליו - כשיש עמו שנים מצטרפין לשלשה עמרים ולא הוו שכחה:
שני עומרים שכחה שלשה אינן שכחה - בספרי מפיק ליה מהאי קרא ושכחת עומר בשדה (דברים כד) ולא גדיש וגם עומר שיש בו סאתים מפיק ליה התם מדכתיב לקחתו למעוטי האי דאינו ניקח בפעם אחת יפה:
תורת גדיש עליו - דאפילו כשהוא לבדו אינו שכחה כדדרשינן בספרי עומר ולא הגדיש:
חרוב המורכב וסדן השקמה - אם קדוש בכלל שדה אם לאו באנו למחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן דלרבנן קדשי דבעין יפה מקדיש כדתנן במתניתין ורבי מנחם בר' יוסי כרבי שמעון דבעין רעה מקדיש ואפי' חרוב שיונק מן השדה לא קדיש דבעין רעה כל כך הקדיש את השדה ששייר מן השדה לצורך יניקת חרוב שלו וכדפרישית לעיל רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו כו' והכי הוה שמיע ליה ריש לקיש מרבותיו דרבי מנחם ברבי יוסי סבירא ליה כרבי שמעון:
תוספות
[עריכה]הכי גרסינן ואילו רבי יהודה ור"ש הקדיש ואח"כ מת אביו כשדה אחוזה דמיא. ולא גרסינן היכא דמת אביו ואח"כ הקדישה לא צריך קרא דשפיר צריך קרא לכך אלא ר' יהודה ור"ש דידעי מסברא דהוא הדין הקדישה ואח"כ מת אביו משום דאזלי בתר פדיון אלא בהשולח (גיטין דף מח.) גרסינן ליה והסופרים טעו וכתבו גם כאן:
קרא אשכחו ודרוש. ה"נ הוה מצי למדחי דבהא פליגי רבי יהודה ור"ש. סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא איצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה דהא לגמרי הוה שדה אחוזה דהא בחיי האב לא היה לו כי אם פירות ולא איצטריך קרא אלא להקדישה ואח"כ מת אביו ולא משום דאזלי בתר פדיון ורבי מאיר סבר כקנין הגוף דמי ואיצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה שלא ירש כלום דמעיקרא נמי היתה שלו והכי הוה בעי לאוקמי פלוגתא בסוף השולח (שם):
לדבריהם דרבנן. ולא מצי למימר דסברא דנפשיה קאמר דהא לדידיה אפילו הקדיש אילן לא הקדיש קרקע כדקתני בברייתא כ"ש דלא הקדיש עם השדה קרקע הצריך לאילן כדפרישית לעיל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ע א ב מיי' פ"ד מהל' ערכין וחרמין הלכה כ"ח, סמג עשין קלא:
עא ג מיי' פ"ד מהל' ערכין וחרמין הלכה י"ז:
עב ד מיי' פכ"ו מהל' מכירה הלכה ג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רט"ו סעיף ה':
עג ה מיי' פ"ה מהל' מתנות עניים הלכה י"ד:
עד ו מיי' פ"ה מהל' מתנות עניים הלכה י"ח:
ראשונים נוספים
אלא קשיא. הך דקתני מתני' ר' שמעון אומר המקדיש את השדה הקדיש חרוב וסדן שקמה וקתני הכא מ"ט הואיל וינקי משדה הקדש אלמא דס"ל לר"ש מקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש כל השדה ה"נ מקדיש אילנות בעין יפה הקדיש והקדיש הקרקע ומקומן. ומשני לעולם ס"ל לר"ש מקדיש בעין רעה מקדיש ושייר הקרקע והאי דקאמר הואיל וינקי משדה הקדש דמשמע בעין יפה מקדיש לדבריהן דרבנן קאמר להו וכו': מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ושיורי משייר אפי' חרוב ושקמה והקרקע של מקומן:
הואיל ויונקין משדה הקדש אבל בור ודות דלא מכחשי בארעא לא. ורבנן אמרו ליה ל"ש. דכי היכי דהקדיש חרוב וסדן שקמה ה"נ הקדיש בור ודות אע"ג דלא מכחשי בארעא ולעולם ברייתא דערכין ר"ש היא:
במאי אוקימתא להך ברייתא דערכין כר"ש. אי ר"ש אימא סיפא וכו' וניזיל בתר שעת הפדיון. דכי קא פודה הני אילנות בההיא שעתא הקרקע נתקדשה. ואמאי פודה את האילנות לבדן בשווייהן. ליפרקינהו אגב קרקע כשיעור בית זרע חומר שעורים כו':
ללוקח שדה מאביו. שקנאה ממנו:
מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה. אע"ג דקנאה מאביו ופריק ליה בדין שדה אחוזה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש וחשב לו הכהן את מכס' ופודה אותה בשוויה:
שדה מקנה. דעלמא שאינה ראויה להיות שדה אחוזה שאינה של אבותיו יפדה בשוויה:
יצאה זו. שקנאה מאביו שאם לא קנאה היתה ראויה להיות לו שדה אחוזה שיורשה מאביו להכי פודה אותה כדין שדה אחוזה דברי ר' יהודה ור"ש. אלמא אע"ג דהקדישה קודם שמת אביו דאכתי בשעת הקדש לא הוה שדה אחוזה כיון דבשעת פדייה הוה שדה אחוזה אזלי בתר שעת פדיון. וה"נ אם איתא דמוקמת כר"ש ליזל בתר שעת פדיון:
לא צריך קרא. היכא דכי הקדישה היה שדה אחוזה כי איצטריך קרא וכו':
ומנא להו. לר' יהודה ור"ש דהיכא דהקדישה ואח"כ מת אביו דכשדה אחוזה ממש דמיא:
אי מהאי קרא. דכתיב ואם משדה אחוזתו וגו':
אימא קרא לדרשה דר"מ קאתי. דהכי מסתבר קרא כר"מ:
אלא לאו משום דאזלי בתר פדיון. אלא לאו ש"מ דלאו ר"ש היא ואכתי קא מיבעי לך מני:
אמר רב נחמן. לעולם ברייתא ר"ש. ודקא קשיא ליזל בתר פדיון דבההוא שעתא שדה אחוזה היא. ואי ברייתא דערכין [אליבא דר'] שמעון היא ליזל לבתר שעת פדיון. הכא לאו משום ההוא טעמא דאזלי בתר פדיון אלא מש"ה אמרי ר"ש ור' יהודה דכשדה אחוזה דמיא אע"ג דהקדישה קודם שמת אביו משום דקרא אשכח ודרוש:
א"כ. הוא כדאמר ר"מ ניכתוב קרא אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו דאי כתב הכי הוה משמע אותה אינה נפדית כי אם בשוויה אבל אותה שדה שלקחה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה ודאי הויא לפניו כשדה אחוזה ונפדית בבית זרע חומר שעורים:
אי נמי. הכי מיבעי לקרא למימר אשר לא שדה אחוזתו מאי כתיב משדה אחוזתו ש"מ ראויה וכו':
תורת אילן עליו. דהיכא דזבין ב' אילנות והאי חרוב מורכב או סדן שקמה בהדייהו מצטרף בהדי שני אילנות וקנה קרקע דחשיב שדה אילן:
תורת קרקע עליו. דלא מזדבן אגב ארעא דכי היכי כי מכר קרקע לא מכר לו בור ודות הכי לא מכר נמי האי חרוב וסדן דדבר חשוב בפ"ע הוא:
תורת עומר עליו. דהכי קי"ל דשני עומרין שכחה ג' אינן שכחה. ואם השנים הם כל אחד כשיעור עומר והאי עומר של סאתים הוה ביניהם השלישי לא לימא דהוי השנים שכחה והאי עומר גדול כמאן דליתא אלא מצטרף האי עומר גדול לשנים והוי ג' ולא הוי שכחה:
ותורת גדיש עליו. דאם שכחו לבדו לא הוי שכחה דאינו עומר אלא גדיש:
אלא ר' שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו וכו': כתב הר"ז הלוי ז"ל: וכיון דקם ליה האי תירוצא קמה לה שמעתא דרב הונא כדמעיקרא ואפילו לרבי עקיבא, ואי נפיל לא הדר שתיל להו. עד כאן. ואינו מחוור, דאפילו מעיקרא נמי הוה שמיעא לן מדרב הונא דאי נפיל הדר שתיל להו, ותדע דהא אמרינן דמאי דלית ליה ללוקח שני אילנות אית ליה למשיירן, ואילו לוקח הא מצי לקיימן עד שייבשו, ואין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך וזיל מעתה אלא למאי דאמר רב הונא דאית ליה למשייר אילנות טפי מלוקח, דאילו התם אי מתו לא יטע אחרים במקומן ובמשייר רשאי ליטע אחרים במקומן. וכן כתב ר"ש ז"ל.
ואף על גב דאמרינן ורב הונא כדרבנן פשיטא, ופרקינן הא קא משמע לן דאי נפיל הדר שתיל להו, לאו למימר דעד השתא לא שמעינן למימריה הכין, אלא מאן דאקשי הכי הוה מסיק אדעתיה דעיקר חידושיה דרב הונא אינו אלא הא דקאמר דאפילו רבי עקיבא מודה בה, ואמרינן דרב הונא כדרבנן ולא אתא לאשמעינן אלא הא דכי נפיל הדר נטע להו, ואף על גב דלגבי בור ודות אי נפיל בענין שאינו יכול להחזירן אבד את הדרך. וכן עיקר. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דאילו לוקח שני אילנות אין לו קרקע כלל אלא לימי עץ, ולכשיבוש עוקרן וקרקע חוזר לבעלים, ואילו מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע, ואם מתו לא יטע אחרים במקומן, אלא שמקומן שלו למשטח ביה פירי. ומכל מקום הראשון נראה עיקר, דכל שיש לו קרקע שיכול ליטע בו אילנותיו, מתקנת יהושע.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד (עריכה)
ואקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש. בשלמא מתני' דמודי בה רבי שמעון גבי חרוב ושקמה לא קשיא, דאיכא למימר דכי מודו להו גבי חרוב ושקמה לאו משום דיונקין משדה הקדש אלא משום דמיני אילנות נינהו, וכיון דהוה דעתיה לאקדושינהו לאילנות כולהו מיני אילנות אקדיש ואפילו חרוב ושקמה. ומקשינן עלה ואלא קשיא הואיל ויונקין משדה הקדש, דש"מ דכיון דהקדיש את השדה לא שייר בארעא ולא מידי, דאי שייר מדנפשיהו קא ינקי, אלא משום דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ארעא, אלמא רבי שמעון דמקדיש בעין יפה מקדיש ס"ל. ופריק אלא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש, ואפילו חרוב ושקמה לא הקדיש, ואי משום דיונקין משדה הקדש, כיון דשיירינהו שיורי שייר להו ארעא וכי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי, וא"צ לומר בור וגת ושובך דאינן מוקדשין, אלא לדידכו דאמריתו מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש. כלומר נהי דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בדבר המוקדש ולא מידי, וכיון דהקדיש את השדה לא שייר בגופא דארעא ולא מידי, הילכך על כרחיך לא שייר לא חרוב ולא סדן הואיל ויונקין משדה הקדש, אבל בור ושובך דלאו מגופה של שדה נינהו אלא רשותא באנפי נפשה נינהו ולא שייכא בהו יניקה כלל, אודו לי מיהת דאינן מוקדשין, דמקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר ולא מידי. וקי"ל בהא כרבנן.
נקיטינן השתא לטעמיהו דרבנן דמקדיש בעין יפה מקדיש. לפיכך המקדיש את השדה הרי זה הקדיש את הבור ואת הגת ואת השובך, וכ"ש חרוב המורכב וסדן השקמה. וא"צ לומר דבשדה לא שייר ולא מידי. וכשהוא פודה פודה את כל האילנות על גב השדה, בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. ואם לא הקדיש אלא אילנות, רואין אם היו ג' אילנות מפוזרות לתוך בית סאה או שהיו שלש נטיעות מפוזרות לפחות מבית סאה לחשבון מטע עשרה או יותר מכן לבית סאה ויש ביניהן ד"א, הרי אלו שדה אילן והקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, לפיכך כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. והא מילתא לית בה פלוגתא.
ואם היו פחות משלשה אילנות, או שהיו שלשה אילנות אלא שהיו מפוזרין יתר מן הראוי להן, כגון שהיו מפוזרין ליתר מבית סאה, או שהיו נטיעות ממטע עשרה ליתר מבית סאה או שאין בין זה לזה ד' אמות, אחד אילנות ואחד נטיעות, או שהקדישן בזה אחר זה, היינו פלוגתא דר"ש ורבנן. דר"ש סבר כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר ואם מכר ב' אילנות או שלשה שאינן נטועין כהלכתן פשיטא לן דאין להן קרקע כדברירנא לעיל לטעמיהו דרבנן, מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ורבנן סברי מוכר הוא דבעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש והקדיש את הקרקע הצריך לאילנות, מידי דהוה אמקדיש את השדה לענין בור וגת ושובך, דאע"ג דגבי מכר אינן מכורין גבי הקדש הוו מוקדשין. תדע מדדיקינן בשמעתין אהא מתניתא מני אלימא רבנן דאמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר אבל מקדיש בעין יפה מקדיש, דש"מ לטעמיהו דרבנן דאע"ג דלא הקדיש אלא שני אילנות או אילן אחד מקדיש לו מן הקרקע כדי צרכו.
ומנא תימרא דלאקדושי גופו של קרקע הקדש גמור קאמרינן, דילמא לענין שעבודא בעלמא דמשתעבד ליה לאילן כ"ז שהוא קיים. לא ס"ד, מדאסיקנא דר"ש היא ואליבא דרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר, וקסבר ר"ש כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא. ואי ס"ד למ"ד בעין יפה מקדיש לית להו בקרקע אלא שעבודא בעלמא, מאי שנא דלא מיתוקמא ליה בריתא אלא כר"ש, לוקמה אפילו לרבנן, דאע"ג דהוי ליה שעבודא בקרקע כיון דאילנות הוא דצריכי ליה לקרקע וקרקע לא צריכא להו לאילנות לא שייכא קדושה גבי קרקע כלל, דלא שייך ביה בקרקע לא איסורא ולא פדיון. אלא לאו ש"מ דלמאן דאמר בעין יפה מקדיש מקדיש ליה נמי לקרקע הראוי לאילנות הקדש גמור. ולישנא דגמרא נמי דיקא, דקאמרינן לטעמא דר"ש דמשייר ארעא, מכלל דלמאן דאמר מקדיש בעין יפה מקדיש לא סגיא ליה בשעבודא בעלמא, דאם כן כיון דלא אקדשיה לקרקע הקדש גמור אשתכח דשייר ארעא אפי' למאן דאמר בעין יפה נמי האמרת דמשייר ארעא. אלא לאו ש"מ דלמ"ד בעין יפה מקדיש לא משייר ארעא לנפשיה כלל. ודוקא בקרקע הצריך לאילנות, אבל שאר ארעא באנפי נפשה קיימא ולא עיילא בכלל הקדש, דהא לא אקדיש כוליה ממוניה:
פג. ושמעינן מינה לטעמא דרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אם מכר קרקע ושייר אילן אחד או שנים לפניו לא שייר קרקע, דכיון דמכר את הקרקע בעין יפה מכר ולא שייר ארעא, אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר להו לאילנות למשבקינהו התם. תדע מדאמר להו רבי שמעון לרבנן לדידכו דאמריתו מקדיש בעין יפה מקדיש אודו לי מיהת דלא הקדיש אלא חרוב וסדן הואיל ויונקין משדה הקדש, דאלמא כל היכא דס"ל דבעין יפה מקדיש או מוכר אע"ג דשייר שני אילנות לא שייר קרקע מדנפשיהו קא ינקי כדברירנא לעיל. ורב הונא דאמר כרבנן וכרבי שמעון דקאי כרבנן, ולית הלכתא כותיהו:
פד. במאי אוקימתא לבריתא כר"ש אימא סופא ולא עוד אלא אפילו הקדיש את האילנות וחזר והקדיש את הקרקע כשהוא פודה [פודה] את האילנות בשוויהן [וחוזר ו]פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואי רבי שמעון ליזיל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעיהו דהא שמעינן ליה לר"ש דאזיל בתר פדיון דתניא מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואחר כך מת אביו שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שראויה להיות שדה אחוזה דברי ר' יהודה [ו]רבי שמעון [ר"מ] אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצאת זו שהיא שדה אחוזה ואלו רבי יהודה ורבי שמעון היכא דאקדשה ואחר כך מת אביו נמי שדה אחוזה קרו לה מנא להו אילימא מהאי קרא אימא כוליה לדרבי מאיר הוא דאתא אלא משום דאזיל בתר פדיון. וכיון דבשעת פדיון הא מית ליה אבוה והויא לה שדה אחוזה גביה, אע"ג דבשעת הקדש אכתי לא הויא שדה אחוזה, שדה אחוזה קרינא בה.
אמר רב נחמן בר יצחק לעולם לא אזלי בתר פדיון ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכוח ודרוש. אי ס"ד כוליה קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לימא קרא ואם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי אשר לא שדה אחוזתו מאי לא אשר משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה בשעת הקדש יצאת זו שהיא ראויה בשעת הקדש להיות שדה אחוזה. וקימא לן כרבי יהודה ורבי שמעון, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. וש"מ דהיכא דאקדיש את האילנות על מנת שאין להן קרקע וחזר והקדיש את הקרקע, לא אזלינן בתר שעת פדיון אלא בתר שעת הקדש אזלינן, וכשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף:
פה. אמר רב הונא חרוב המורכב וסדן השקמה תורת אילן עליו ותורת קרקע עליו תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש שתי אילנות והאי חרוב יש לו קרקע. דהוה ליה האי חרוב כאילן שלישי, ואשתכח דאקדיש שלשה אילנות דאית להו קרקע. סד"א כיון דמסתמא לא מזדבן בהדי שאר אילנות ולר"ש נמי לא קדיש מסתמא הוה ליה כקרקע בפני עצמו ולא מצטרף בהדי שאר אילנות למיתב להו קרקע.
ותורת קרקע עליו דמיפרקי אגב ארעא. כלומר דהמקדיש את השדה ולית בה חרוב המורכב וסדן השקמה ואקדשינהו בפי' בהדי ארעא מיפרקי אגב ארעא, ולא אמרינן כיון דלר"ש מסתמא לא קדשי אגב ארעא לאו כי גופא דארעא דמו אלא כמאן דתלישי דמו ולא מיפרקי אגב ארעא, אלא פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה בית זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף, קמ"ל דתורת קרקע עליו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי סד"א כיון דלא קדשי אגב ארעא לר"ש כקרקע בפ"ע דמי ולא מיפרקי אגב ארעא, קמ"ל דתורת קרקע עליו דמגופו של קרקע נינהו ומיפרקי אגב ארעא. אי נמי משכחת לה כגון שהקדיש שני אילנות וחרוב מורכב עמהן או סדן, מהו דתימא כיון דלא מיקני אגב ארעא לא מיפרק אגב ארעא, קמ"ל דמפרק אגב ארעא. נוסחא אחרינא, ותורת קרקע עליו, דלא מיקנו אגב ארעא דהויא לה כארעא אחריתי.
והא שמעתא דרב הונא דאמר תורת אילן עליו לאצטרופי בהדי שני אילנות, והאי יש לו קרקע, דשמעת מינה דאי אקדיש תרי אילנות לא אקדיש קרקע, לא משכחת לה אלא אליבא דרבי שמעון דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש, דאי לרבנן אי נמי לר' עקיבא, כולהו סבירא להו דמקדיש בעין יפה מקדיש ואפי' לא אקדיש אלא אילן אחד יש לו קרקע כדברירנא לעיל. אלא כי מצריך רב הונא לאשמועינן, אליבא דרבי שמעון הוא דאצטריך לאשמועינן, דסבר המקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה. והא דקתני במתני' דלא הקדיש אלא חרוב וסדן, הא אסיקנא דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו, דאי לרבנן לא אצטריך לאשמועינן ולא מידי, דכיון דסבירא להו לרבנן דהמקדיש את השדה הקדיש אפי' חרוב וסדן אלמא כשאר אילנות שבשדה דמו, ממילא ידענא דמצטרף בהדי שאר אילנות ומיפרק אגב ארעא כשאר אילנות. אלא כי אצטריך לאשמועינן אליבא דרבי שמעון דסבר מסתמא לא הוי מוקדש אלמא לאו כשאר אילנות דמי ולאו כגופו של קרקע דמי, קמ"ל דתורת אילן עליו לאצטרופי ותורת קרקע עליו למהוי כגוף הקרקע הפדוי ולא צריך למפרקיה באנפי נפשיה. וכבר ברירנא דליתא לדרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש, אלא כמאן דאמר בעין יפה מקדיש ואפילו הקדיש אילן אחד יש לו קרקע:
פו. ומדרבי שמעון נשמע לרבנן, לאו מי אמר ר' שמעון דהמקדיש את השדה לא הקדיש לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, ואפילו הכי חזי לאצטרופי בהדי שאר אילנות, ואי אקדיש שני אילנות והאי חרוב אע"ג דסבירא ליה לרבי שמעון דהמקדיש שני אילנות לא הקדיש את הקרקע מצטרף האי חרוב בהדייהו לשוויינהו תלתא, לרבנן נמי דאמרי המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, אע"ג דאמור רבנן גבי מכר הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע מכר לו שני אילנות וחרוב המורכב או סדן השקמה, אע"ג דמסתמא חרוב וסדן לאו כשאר אילנות דמו דהא המוכר את השדה לא מכר לא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, חזו לאצטרופי לשוויינהו תלתא ולמקני קרקע. וממילא שמעת דאפי' גבי חרוב המורכב וסדן השקמה דחשיבי לית להו קרקע מסתמא אלא היכא דהוו ביה תלתא, לא שנא מכר חרוב וסדן לאחר בתוך שדהו ולא שנא מכר את השדה דמסתמא שייר לנפשיה חרוב המורכב וסדן השקמה. ועל כרחיך שמעינן מיהא דרב הונא דחרוב המורכב וסדן השקמה נמי מסתמא לענין מיקנא קרקע כשאר אילנות דמו:
פז. א"ר אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דתנן שני עמרים שכחה שלשה אינן שכחה. ואם שכח שני עמרין ועומר שלישי עמהן שיש בו סאתים אין אומרים זה שיש בו סאתים אינו עומר אלא הרי הוא כגדיש ובפני עצמו הוא חשוב ואינו מצטרף עם השנים כדי שיהו שלשה עמרים ולא יהו שכחה, ונמצא שזה שיש בו סאתים אינו שכחה לפי שהוא כגדיש ואינו קרוי עומר אבל השנים שכחה דתנן שני עמרים שכחה, אלא הרי זה ראוי להצטרף עם השנים להשלימן לשלשה ואין אחד מהן שכחה. ותורת גדיש עליו שאם שכחו לבדו אינו שכחה דתנן עומר שיש בו סאתים [ו]שכחו (ו) אינו שכוח. דעומר אמר רחמנא ולא גדיש. ובספרי (כי תצא רפג) מפיק לה מקראי, עומר ולא הגדיש יכול אף לא שנים ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה, ועומר שיש בו סאתים מפיק ליה (שם) מלא תשוב לקחתו יצא זה שאינו נקח יפה כאחת:
פח. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן חרוב המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת רבי מנחם ברבי יוסי ורבנן. דר' מנחם ברבי יוסי סבר המקדיש את השדה לא הקדיש את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה, כרבי שמעון דאמר בעין רעה מקדיש. ורבנן סברי בעין יפה מקדיש והקדיש את כולן. והאי פלוגתא דרבי מנחם ברבי יוסי ורבנן גמרא הוו גמירי לה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה