אמרי במערבא/מסכת בבא קמא
מסכת בבא קמא
[עריכה]פרק א - ארבעה אבות
[עריכה]מזלו של אדם - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בשבת פ"ה ה"ד (לב:).
שור ומבעה
[עריכה]השור - זה הקרן וכו'. המבעה - כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה, זה הרגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור וכתיב הסר מסוכתו והיה לבער זה השן וכו' (מבעה כולל גם שן וגם רגל).
בבבלי - נחלקו אמוראים: לרב - שור כולל את קרן שן ורגל, ומבעה הוא אדם, ולשמואל - שור הוא רגל ומבעה הוא שן.
מועד לאדם אינו מועד לבהמה
[עריכה]עד כדון בתם (עד כאן למדנו קרן של תם מקרן של בהמה), במועד מניין (שנלמד מקרן של בהמה ולא מאדם מועד)? או נודע כי שור נגח הוא וגו' (הפני משה (וכן במראה הפנים) הוכיח מכאן שמועד לאדם אינו מועד לבהמה, ולכן לא לומדים שור מועד מאדם מועד).
בבבלי - לז. היא מחלוקת אמוראים אם מועד לאדם הוא מועד לבהמה.
כ"ד אבות נזיקין - אינו בירושלמי
[עריכה]אנן תנינן ארבעה אבות נזיקין, ותני רבי חייה שלש עשר: נזק צער ריפוי וכו'.
בבבלי - רבי חייא סובר כ"ד אבות ורבי אושעיא סובר י"ג, ובירושלמי אין דעה שיש כ"ד אבות.
נגיפה היא אב
[עריכה]נגיפה נגיחה עיקר הן, ואת עביד לון (אותן) תולדות?
בבבלי - סובר שנגיפה היא תולדה.
מחלוקת בצרורות ברשות הרבים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ב ה"א (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
המזיק בכרמלית
[עריכה]והמזיק בכרמלית (שדינה כרשות היחיד) משלם נזק שלם.
בבבלי - לא הוזכרה כרמלית, אלא רק בדיני שבת (שבת ו.). בקעה הוזכרה לקמן יד.
בהמה שהולכת ועוקרת עשבים
[עריכה]היתה מהלכת ומעקרת עשבים בגופה ובקרנה מהו - שינוי הוא (או) דרכה לכן (האם הוא שינוי והוא קרן, או שדרכה בכך והוא רגל)? (ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא.
התנא מאריך שלא לצורך
[עריכה]ולמה תנינתה הכא (למה התנא האריך ב"לא הרי")? דאית ליה מילין סגין (התנא מאריך כדי להגדיל תורה ולהאדירה).
בבבלי - לא הובא. אך תוס' (ב. ד"ה ולא) הקשו אותה קושיא ותירצו אותו תירוץ, ולא הזכירו את הירושלמי.
נזקי בור באדם וקרקע
[עריכה]וכתיב בבור והמת יהיה לו, תני רבי ישמעאל: יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצא אדם שאין לו הנייה (הנאה) במותו.
בבבלי - לא דן כלל בנזקי בור בקרקע, ורש"י (י. ד"ה דש בנירו) כתב בפירוש שלא שייך בבור היזק קרקע (ואכן מראה הפנים דן כיצד שייך בכלל נזקי בור בקרקע, והביא שגם הרשב"א דן בזה). נזקי בור באדם ממועטים לבבלי מ"שור ולא אדם" (לקמן נג:), אך הירושלמי (לקמן פ"ה ה"ז (כו.), ועיין מה שכתבנו שם) דורש "שור ולא כלים", ולכן אדם ממעט מ"והמת".
מקור אחר שאדם חייב על נזק באונס
[עריכה]והאש מלמדת על כולהן (כל נזקי גופו) שהוא חייב על האונסין.
בבבלי - כו: לומד זאת מפצע תחת פצע, לחייב על האונס כרצון.
נזקים שנלמדים משני אבות - אינם בירושלמי
[עריכה]בבבלי - ריבה מ"הצד השווה שבהן" נזקים שנלמדים משני אבות - אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, בור המתגלגל, פותקין ביבותיהן וכותל ואילן שנפלו לרשות הרבים. ובירושלמי לא הובא.
גירסא הפוכה במחלוקת אם מיטב של המזיק או הניזק
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"א (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
אדם שהזיק הקדש פטור
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"א (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שבעל חוב מדאורייתא בבינונית
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"א (כז.), ועיין מה שכתבנו שם.
אשה לא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"א (סא.), ועיין מה שכתבנו שם.
חמישה שישבו על ספסל ונשבר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ג ה"ה (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורות שפחת נבילה דניזק
[עריכה]וכשהזיק חב המזיק כו' - אמר רבי חנינה: מכה בהמה ישלמנה ישלם פחתה, בר פדייה אמר: אם טרף יטרף יביאהו עד מקום הטריפה לא ישלם. אמר רבי נסא: צורכה להדא דרבי חנינה וצורכה להדא דבר פדייה (צריכותא:) אילו איתאמרת דרבי חנינה ולא איתאמרת דבר פדייה הייתי אומר להכשר נזקיה לא ישלם כלום לנזקי גופה ישלם פחתה, הוי צורך הוא שיאמר דבר פדייה. או אילו איתאמרת דבר פדייה ולא איתאמרת דרבי חנינה הייתי אומר להכשר נזקיה ישלם פחתה לניזקי גופה ישלם את הכל, הוי צורך שיאמר דרבי חנינה וצורך שיאמר דרבי פדייה.
בבבלי - הביא גם פסוק שלישי - והמת יהיה לו. וחילק שהפסוק "והמת" מלמד על פחת נבילה והפסוק "אם טרף" מלמד על טורח נבילה.
לא גרס "כשהזיק חב המזיק"
[עריכה]ורשות הניזק והמזיק בתשלומין.
בבבלי - במשנה גרס: ורשות הניזק והמזיק, כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
מעשה קניין מועיל להתחייב לשמירת נזיקין
[עריכה]שמירת נזקין כשמירת קניין (כשם שמעשה קניין מועיל לקניין כך הוא מועיל להתחייב בשמירת נזיקין).
בבבלי - לא הובא.
שיעור בור להזיק
[עריכה]כמה שיעורן וכו' ולהזיק כל שהוא, סומכוס אומר: לעומקו שלשה לאורכו ורחבו ארבעה, רבי לעזר הקפר אומר: במלואו של נופל.
בבבלי - לא כתב מהו שיעור בור להזיק. ים של שלמה (פ"ה סי' כד) כתב ששיעורו שלושה טפחים, והובא במראה הפנים כאן.
דעה שמתירה לשומר למסור לשומר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם עבדים כקרקע, כמטלטלין, או לא כשניהם
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ג (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.
שותפין חייבים בנזקין בחצר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"א (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בחצר שאינה של שניהם
[עריכה]אית תניי תני חצר של שותפין חייבת (בשן ורגל) וחצר שאינה לשניהן פטורה, אית תניי תני אפילו חצר שאינה לשניהם חייבת.
בבבלי - לכו"ע היא חייבת.
קרן בחצר שאינה של שניהם פטורה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ה ה"ב (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור נשים בנזיקין
[עריכה]ונשים בכלל הנזק וכו' - תני רבי ישמעאל: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.
בבבלי - הביא את מקור זה והוסיף עוד מקורות: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת, והמית איש או אשה. וביאר את הצריכותא, ש"ואלה המשפטים" הוא לדיני ממונות, "מכל חטאת" לדיני עונשין, "והמית" לדיני מיתה. ומהירושלמי משמע שלומד את כל הדינים הללו מאותו פסוק.
אשה פסולה לדון
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ג ה"ט (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
יש שעה שצבוע קשה כארי
[עריכה]תני רבי מאיר אומר אף הצבוע. אמר רבי יוסי בי רבי אבין: לא אמר רבי מאיר אלא בצבוע זכר, שיש לו שעה שהוא קשה כארי.
בבבלי - מובאים דברי רבי מאיר, אך לא דברי רבי יוסי בר אבין.
שינוי בעלי חיים לאחר שבע שנים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"ג (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - כיצד הרגל
[עריכה]מקור דין צרורות - אינו בירושלמי
[עריכה]ואין דרכה להתיז צרורות וכו'.
בבבלי - הביא שמקור הדין שצרורות הם חצי נזק הוא הלכה למשה מסיני, והירושלמי לא הביא מה מקורו.
מחלוקת בצרורות ברשות הרבים
[עריכה]אם היה מונח ברשות הרבים (התזת הצרורות) הואיל וזה מונח ברשות וזו מהלכת ברשות פטור וכו', רבי לעזר אומר: כל דבר שהוא חוץ לגופה (צרורות) לא חלקו בו חכמים בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים לחצי כופר (ומשלם חצי כופר גם ברשות הרבים).
בבבלי - סבר שרבי יוחנן מחייב, ודחה שגם הוא פוטר. וכן בדף ג: פשוט שפטור.
מחלוקת האם יש העדאה לצרורות
[עריכה]מהו שתקבל העדאה בדבר שהוא חוץ לגופה (לצרורות)? רבי זעירא אמר מקבלת, רבי אילא אמר אינה מקבלת.
בבבלי - היא בעיא של רבא אם יש העדאה לצרורות, ולא איפשיטא. רש"י (ד"ה אלא וד"ה אלא הא) הביא שני פירושים: שהספק בצרורות כדרכם, ושהספק בשינוי בצרורות.
התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י
[עריכה]רבי ירמיה בעי וכו': היתה טבלה מונחת ברשות הרבים דרסה עליה והתיזה והלכה ונשתברה ברשות היחיד - אחר מי את מהלך, אחר דריסתה או אחר שבירתה? אין תימר (אם תאמר) אדריסתה פטור, אשבירתה חייב (ונשאר בספק).
בבבלי - הובאה שאלה דומה, ששאל רבי ירמיה מרבי זירא לגבי מבעטת ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, והשיב לו שפטור, ולאחר מכן חזר בו ואמר שחייב. וחילקו גליון הש"ס על הירושלמי ומראה הפנים, שבשאלה בבבלי הדבר הניזק היה ברשות היחיד, ובירושלמי הטבלה עצמה נזרקה מרשות הרבים לרשות היחיד.
תקע בכלים ושברן
[עריכה]נפח (תרנגול תקע בקול) בכלים ושברן - משלם נזק שלם.
בבבלי - תלה זאת במחלוקת סומכוס וחכמים.
גירסא הפוכה במחלוקת בבהמה שאכלה כסות ברה"ר
[עריכה]כיצד השן מועדת לוכל (לאכול) את הראוי לה, הבהמה מועדת לוכל פירות או ירקות, אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק, במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור ואם נהנית משלם מה שנהנית. ריש לקיש אמר על הראשונה הושבה (ה"ברשות הרבים פטורה" של המשנה הוא רק על הרישא - שאכלה פירות וירקות), רבי יוחנן אמר על כולה הושבה (גם על הסיפא - שאכלה כסות וכלים). מחלפה שיטתיה דריש לקיש תמן אמר ריש לקיש וכו' (ומתרץ).
בבבלי - הדעות הפוכות: רבי יוחנן אמר על הרישא וריש לקיש אמר שגם על הסיפא. ולבבלי לא קשה קושיית הירושלמי ש"מחלפה שיטתיה דריש לקיש"1. אמנם גליון הש"ס על הירושלמי הפך את גירסת הירושלמי והגיה כבבלי.
שאיה יוכת שער - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בבבא מציעא פ"ה ה"ב (כ.).
החזירה ראשה ואכלה חייב
[עריכה]רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם מה שהזיקה.
בבבלי - גם כן רב מחייב, אך הוסיף ששמואל חולק ופוטר.
מחלוקת בדעת הירושלמי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס
[עריכה]אית תניי תני שקפצו (פני משה: אבל אם נפלו - הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס ופטור) אית תניי תני שנפלו (פני משה: וחייב אע"פ שתחילתו בפשיעה וסופו באונס). אמר רבי יוחנן: כיני מתניתא (פירוש המשנה הוא) שקפצו, נפלו לא בדא (אך לא מדובר כשקפצו).
בבבלי - כאן (ובעוד מקומות) נחלקו בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ובירושלמי לא דן בזה בפירוש. והאחרונים נחלקו בדעת הירושלמי האם תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור או חייב (נועם ירושלמי: חייב. שערי ירושלים: פטור. הביאם ודן בזה יפה עיניים בבא קמא נו.), ולפני משה כאן גם לירושלמי היא מחלוקת2.
מחלוקת אם אישו רק משום חיציו או משום ממונו
[עריכה]ריש לקיש אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת (אישו משום ממונו), רבי יוחנן אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום (אישו משום חיציו).
בבבלי - גם כן הובאה מחלוקתם, ולמסקנתו הדעה שאישו משום חיציו סוברת שהיא גם משום ממונו3.
שור שנגח ג' מינים, האם נעשה מועד
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ד ה"ב (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.
היה ישן ובא חבירו וישן אצלו
[עריכה]מתניתא בשהיו שניהם ישינין, אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו - זה שבא לישן אצלו הוא המועד (ולכן אם יזיק חייב, ואם חבירו יזיקו פטור).
בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד. ד"ה כיון) הביאו את הירושלמי.
מקור אחר שאדם חייב על נזק באונס
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"א ה"א (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ג - המניח
[עריכה]אסור להציל עצמו בממון חבירו לאחר שבא ההיזק
[עריכה]ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו - עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר, משנכנסו אין רשאי לפנותן למקום אחר. אהן כריסו ארגירא (פקיד הממונה לגבות מס) - עד דלא ייתי אהן כריסו ארגירא שרי מימר פלן עביד עיבידתי פלן עביד עיבידתי (פלוני עושה מלאכות ומשתכר הרבה, וכך יפטור עצמו מלשלם את המס), מן דייתי אהן כריסו ארגירא אסור. הדן אכסניי פרכא (רומאים שבאו לגבות מס) - עד דלא ייתון רומאי שרי מיחשדוניה (מותר לשחדם, וכך יפטור עצמו ויתרבה המס על שאר אנשי העיר), מן דייתון רומאי אסיר.
בבבלי - לא הובא חילוק זה. הדין שאסור להציל עצמו בממון חבירו הובא בבבא קמא קיז:
אין הולכים בממון אחר הרוב לכו"ע
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ה ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעורי בושת על מיני מכות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ח ה"ו (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.
אל תגנוב את שלך מהגנב
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ח ה"ג (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אשת שליח בי"ד או אשת האיש השני ששלחה ידה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ח ה"ג (לה:), ועיין מה שכתבנו שם.
הניח אבן ברה"ר והזיקה ברה"י
[עריכה]הניח אבנו ברשות הרבים ובאת הרוח והפריחתה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה מהו שיהא חייב בנזקו? הניח אבנו ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה והתיזה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה מהו שיהא חייב בנזקו? (ונשאר בספק על שתי הבעיות).
בבבלי - בעיות אלה לא הובאו.
יהושע התנה שיניחו אבניהם ברה"ר
[עריכה]מודין חכמים לרבי יודן במניח אבנו ומשואו (משאו) ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בהן פטור, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
בבבלי - לא הובא כלל, גם לא לקמן פא. בסוגיית תנאי יהושע.
המצניע את הקוץ בכותל חייב
[עריכה]המצניע את הקוץ ואת הזכוכית לתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתרו והוזק בהן אחר חייב (המצניע).
בבבלי - חילק שהמצניע חייב דווקא בכותל רעוע.
החופר בור ברה"י הסמוכה לרה"ר חייב
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ה ה"ו (כה.), ועיין מה שכתבנו שם.
קניין הפיכה וגרירה
[עריכה]המטלטלין ניקנין בהפיכה, אלא המטלטלין מהו שיקנו בגרירה? אמר רבי בון בר חייה: נראין דברים בעמודין ובעורות קשין (נקנים בגרירה משום שהם כבדים ואין דרכן להגביה), אבל בעורות רכין לא קנה עד שיגביה.
בבבלי - כתב "כשהפכה", אך לא מפורש קניין זה. ותוס' (ד"ה אלא) כתב שרק כאן נקנה בהפיכה (משום שהוא הפקר, או משום שהוא בכליו, או משום שהוא בידו)4.
קלב"מ בגניבה הראשונה בבן סורר
[עריכה]בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה, או מאחר שהוא בהתריית מיתה יהא פטור (שהרי בן סורר ומורה חייב מיתה רק אם גנב קודם גניבה ראשונה והתחייב מלקות)?
בבבלי - לא הובא.
יו"כ שחל בשבת, מחלוקת אם חייב שתיים או אחת
[עריכה]מניין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה מניין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, תלמוד לומר שבת היא יום הכיפורים הוא, דברי רבי עקיבה. רבי ישמעאל אומר: אין חייב אלא אחת.
בבבלי - חולין קא: הדעות הן: רבי יוסי הגלילי מחייב שתיים ורבי עקיבא מחייב אחת5.
מותר להוציא את זבלו לרה"ר ע"מ לפנותו מיד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"י ה"ה (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם על סוכה שהזיקה יש דין "רשות מצוה"
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ו ה"ח (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.
לר"י בע"ש פטור מלהטיף משום רשות מצוה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ה ה"ד (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
קדימה במרחץ ובבית הכיסא
[עריכה]הנכנס למרחץ נותן כבוד ליוצא (משום שהיוצא עייף מהרחיצה), והיוצא מבית הכסא נותן כבוד לנכנס (משום שאסור להשהות נקביו).
בבבלי - לא הובא.
חמישה שישבו על ספסל ונשבר
[עריכה]חמשה שישבו על ספסל אחד ובא אחר וישב בו ונשבר (שאותו אדם היה כבד ביותר) - הוא משלם על ידי כולן (הוא חייב והשאר פטורים), ואם מחמת כולן נשבר (שכולם גרמו להיזק) - כולן חייבין.
בבבלי - י: גם כן הביא זאת, והוסיף להקשות מדוע האחרון חייב, והעמיד שלא ישב על הספסל כלל אלא רק סמך עליו, ונשבר מיד כשהוא סמך6.
יוסף ה
[עריכה]הוא יוסי הבבלי, הוא יוסי בן יהודה, הוא יוסי קטנתה.
בבבלי - פסחים קיג: הגירסא היא: הוא יוסף איש הוצל, הוא יוסף הבבלי, הוא איסי בן גור אריה, הוא איסי בן יהודה, הוא איסי בן גמליאל, הוא איסי בן מהללאל, ומה שמו איסי בן עקביה שמו.
קטונתא - תמציתן של צדיקים וחסידים
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי גירסא) גם בסוטה פ"ט הט"ז (מו:), ועיין מה שכתבנו שם.
כיצד הזורק אבן אינו מזיד
[עריכה]הירושלמי דן בזה במכות פ"ב ה"ג (ה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בפועל שנכנס וניזק, וחילוק אם ראהו
[עריכה]נכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה הבקעת והזיקתו חייב, ואם מת אינו גולה. והתני רבי חייה פטור! לא פליגי, מה דמר (שאמר) רבי יוסי בשראהו, ומה דמר רבי חייה בשלא ראהו. אם בשלא ראהו כיון שאמר לו היכנס חייב, והתני רבי חייה פטור! כיון שאמר לו הכנס צריך לשמור עצמו. ואית דבעי מימר כיון שאמר לו היכנס נעשית כחצר השותפין.
בבבלי - האריך בזה, אך לא הביא בזה מחלוקת, ולא חילק אם ראהו או לא, ותוס' (ד"ה זה וד"ה חייב) דן בזה והביא את הירושלמי. כמו כן הבבלי לא הביא שאמר לא "היכנס" אלא שאמר לו "אין" (כן).
חייבי מיתות שוגגים ומזידים לפטור ממון
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
חזקיה מסתפק האם ההורג בלא מתכוון פטור מתשלומין
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ט ה"ד (מז:), ועיין מה שכתבנו שם.
סומכוס מודה בברי וברי
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ח ה"ד (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ד - שור שנגח ד' וה'
[עריכה]מעשה קניין מועיל להתחייב לשמירת נזיקין
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"א ה"ב (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
הטילו לכיס חולקים בשווה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי גירסא קל) גם בכתובות פ"י ה"ד (נט:), ועיין מה שכתבנו שם.
הטילו לכיס ונגנבו - חילוק בין סלעים גדולים לאבנים קטנות
[עריכה]שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הן חולקין (ע"פ המעות את מה שנשאר לאחר הגניבה). והתני באילו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה! אמר רבי שמי: סלעים גסות הן (ואי אפשר לבוללן) ולית ידע אי מן הדין נסב אי מן הדין נסב - מספק מחצה לזה ומחצה לזה. אבל (מעות הן כמו) אבנים דקות הן ואיפשר לבלול לצאת ידי כולן - כל אחד ואחד נוטל לפי כיסו.
בבבלי - לא הובא.
מועד לאדם אינו מועד לבהמה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
מועד לגוי הוא מועד לישראל
[עריכה]מכיון שהרג אדם אחד אינו מועד? (בתמיה, שהרי דינו כמועד וסוקלים אותו לאחר הנגיחה הראשונה). רב אמר בשהרג שלשה גוים (ובהמשך הביא תירוצים נוספים).
בבבלי - גם כן תירץ כך, אך דחה שמועד לגויים אינו מועד לישראל7.
שור שנגח ג' מינים, האם נעשה מועד
[עריכה]שאם יצא ביום הראשון ונגח שוורים, בשיני (בשני) ונגח כלבים, בשלישי ונגח חזירים - על ידי שלשה מנין לשלשה ימים מהו שיעשה שור מועד? (ונשאר בספק).
בבבלי - פשוט שנעשה מועד לכל.
השור נוגח בשבת כי לבושים בבגדים מכובדים
[עריכה]הוינן סברין מימר מאי טעמא דרבי יודה (שמועד לשבתות אינו מועד לחול), מכיון דו (שהוא, השור) חמי לון לבישין נקיין עוד הוא משנה דעתיה (רואה אותם לבושים במלבושים נקיים ומכובדים ואינו רגיל בזה ואינו מכירם משתגע ונוגח).
בבבלי - לא הובאה סברת רבי יהודה, אך תוס' (ד"ה הרי) הביאו את הירושלמי.
אדם שהזיק הקדש פטור
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"א (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.
טענות הגויים נגד התורה, חילול השם
[עריכה]מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות (פקידים) ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו, שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד לנכרית אבל נכרית מיילדת לבת ישראל, בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה, גזילו של ישראל אסור ושל נכרי מותר. באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם. (עוד מטענות האיסרטיוטות נגד התורה:) שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור כו'. בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות. אפילו כן לא מטון לסולמיה דצור עד דשכחון כולן (ששכחו את כל טענותיהם).
בבבלי - טענו רק על שור של ישראל שנגח שור של כנעני. איסור גזל נכרי אינו בבבלי כאן, אך לקמן (קיג:) מובא שבמקום חילול השם אפילו אבידתו אסורה. כמו כן בבבלי לא מוזכר ששכחו את טענותיהם.
ל' מצוות שיקבלו בני נח
[עריכה]הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שאין מעמידים אפוטרופוס ליתומים
[עריכה]אמר רבי יוחנן: בתחילה אין ממנין אפיטרופין על מנת לחוב להן אלא לזכות להן, ואם חבו חבו. רבי יוסי בן חנינה אמר: בין בתחילה בין בסוף אין ממנין אפיטרופין על היתומין לא לזכות ולא לחובה. מתניתא פליגא על דרבי יוסי בן חנינה - מעמידין להן אפיטרופין ומעידין להן בפני אפיטרופין! אמר ליה: שנייא היא בשור שלא יצא ויזיק (משום תקנת העולם).
בבבלי - לא הובאה הדעה שאין מעמידים אפוטרופוס כלל.
לדעה שכופר הוא כפרה, האם הוא קנס
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"י (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
את ה' אלקיך תירא - לרבות את התורה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.
עד אחד לא מחייב שבועה על קנס
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ו ה"א (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.
סברא אחרת שאפוטרופוס שמינהו האב ישבע
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ה ה"ד (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם משלם את שווי העבד
[עריכה]ובעל השור נקי - נקי מדמי עבד וכו'. רבי חייה בר ווא (כך שמו, כמו "אבא") ורבי שמואל בר רב יצחק, חד אמר: לא תהא תוספת יתירה על העיקר (ופטור גם משווי העבד), וחרנה (והאחר) אמר: משלם לו כל נזקו (אע"פ שפטור מהשלושים, את שווי העבד כן משלם).
בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו, ותוס' (ד"ה נקי) הביאו מדעתם את שני הפירושים הללו, ולא הזכירו את הירושלמי.
אין הולכים בממון אחר הרוב לכו"ע
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בבבא קמא פ"ה ה"א (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בדין יאוש והפקר בטעות
[עריכה]שור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין, רבי יוחנן אמר: כל הקודם בו זכה (משום שהוא הפקר), ריש לקיש אמר: ייאוש (ובסנהדרין פ"ו ה"ב (כז:) הגירסא: הפקר טעות הוא) טעות הוא (ואינו הפקר). וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין, רבי יוחנן אמר: זכה עצמו (קנה את עצמו מההפקר), ריש לקיש אמר: ייאוש טעות הוא (ואינו הפקר).
בבבלי - כריתות כד. מובאת רק דעת רבי יוחנן, והלשון היא "הפקר" ולא "יאוש".
האם שמירת השור כשומר חינם או כשומר שכר
[עריכה]דברי רבי מאיר שמירת נזקין כשמירת שומר חנם, דברי רבי יודן שמירת נזקין כשומר שכר.
בבבלי - הלשון היא "שמירה פחותה" ו"שמירה מעולה"8.
האם שמירה פחותה פוטרת בשור
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ו ה"א (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ה - שור שנגח את הפרה
[עריכה]האם המשנה "שור שנגח את הפרה" כסומכוס
[עריכה]וכי כל הפרות מפילות וכו'.
בבבלי - הביא שהמשנה רק כסומכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין, והירושלמי לא הזכיר זאת (ובדומה לזה בירושלמי בבא מציעא פ"ח ה"ד (ל:) המשנה לא כסומכוס, ולבבלי שם ק. היא כן כסומכוס, ועיין מה שכתבנו שם).
אין הולכים בממון אחר הרוב לכו"ע
[עריכה]זאת אומרת שלא הילכו במידת הדין בממון אחר הרוב, אלא במיעוט.
בבבלי - היא מחלוקת רב ושמואל לגבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. אמנם גם בירושלמי (בבא קמא פ"ד ה"ו (כב.)) מובאת מחלוקת זאת של רב ושמואל, אך לא מפורש שטעמו של רב הוא שהולכים בממון אחר הרוב. ואכן היפה עיניים (בבא קמא כז: ד"ה קמ"ל) כתב שלירושלמי לכו"ע אין הולכים בממון אחר הרוב, וטעמו של רב הוא משום שגם אם מכרו לשחיטה - אין דרך לשוחטו מיד. וכן בירושלמי כתובות (פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם) הוכיח ממשנה שאין הולכים בממון אחר הרוב ("זאת אומרת שלא הילכו למידת הדין ולממון אחר הרוב"), ומשמע שהוא לכו"ע, והבבלי שם (טז.) גם כן הביא ראיה זו ודחאה9 (יתכן שקשור לכך שלדעת הבבלי (כאן) דין המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מסברא, ולכן שייך שרוב יוציא ממנו, אך לירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ח (יז:), ועיין מה שכתבנו שם) נלמד מפסוק, ולכן גם רוב לא יוציא ממנו). אך מראה הפנים כאן כתב שגם לירושלמי נחלקו רב ושמואל האם הולכים בממון אחר הרוב, והסוגיא כאן היא רק לשמואל.
המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מפסוק
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ג ה"ח (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
פירוש "חצי נזק מהפרה ורביע מהוולד"
[עריכה]משלם חצי נזק מן הפרה, ובעל הוולדות עולה לבעל הפרה רביע (מדובר שהפרה והוולד של שני בני אדם, ולכן בעל הפרה משלם לבעל השור (הניזק) חצי נזק ובעל הוולד משלם לבעל הפרה רביע).
בבבלי - היא מחלוקת אמוראים, לאביי הפרה והוולד של שני בני אדם, וחצי נזק הוא אחד מארבעה ורביע נזק הוא אחד משמונה. ולרבא הם של אדם אחד, ואם איתא לפרה משלם ממנה חצי נזק, ואם ליתא לפרה משלם מהוולד רביע. והירושלמי חולק על שתי הדעות הללו.
פרה שנגחה, אחד בעלים על רגלה ואחד על השאר
[עריכה]כך אני אומר (פרה ששניים שותפין בה) רגלה של אדם א' כולה (וכל שאר הפרה) של אדם א' (ונגחה) - זה נותן מחצה וזה נותן מחצה? (בתמיה, הרי פשוט שבעל הרגל משלם פחות, ומדוע בעל הוולד צריך לשלם כמו בעל הפרה).
בבבלי - לא הקשה זאת, אך תוס' (ד"ה ורביע) הקשה זאת ולא הביא את הירושלמי.
האם השור שנגח את הפרה הוא מועד
[עריכה]במועד היא מתניתא (המפרשים הקשו על זה שהרי פשט המשנה הוא בתם. הפני משה הגיה "בעומד", וגליון הש"ס על הירושלמי יישב את הגירסא "במועד").
בבבלי - פשוט שמדובר בתם.
קרן בחצר שאינה של שניהם פטורה
[עריכה]הקרן פטורה בחצר שאינה של שניהן.
בבבלי - לעיל יד. חייבת.
מחלוקת רבי וחכמים בהתחייבות לשמור - רק בחצר
[עריכה]הכל מודין בבית שהוא אומר לו הכנס ואני משמרו (כשאמר לו "היכנס לבית" התכוון להתחייב בשמירתו). הכל מודין בשדה שאומר לו הכניסהו ושומרהו (ואינני מתחייב בשמירתו). מה פליגין בחצר - רבי אומר חצר כשדה, וחכמים אומרים חצר כבית.
בבבלי - לא חילק בין בית שדה וחצר, ובפשטות בשלושתם נחלקו.
בגדיש שיש בו מנעול רבי מודה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ו ה"ג (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "אמינא כי ניים ושכיב" - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו ביבמות פ"ב ה"י (יד.).
האומר שפחה ולדנית אני מוכר לך
[עריכה]האומר לחבירו שפחה וולדנית אני מוכר לך - בניה משביחין אותה (יכול למכור לו מבכרת, שגם היא משובחת), רבן שמעון בן גמליאל אומר: קוטיזמי היא זו (לא ימכור לו מבכרת, משום שהיא מסוכנת למות).
בבבלי - לא הובא.
אינו זוכה בדמי ולדות מביאת איסור
[עריכה]רבי עוקבא שאל: בא על אמו, בא על אחותו - אף הוא בעל הריון הוא (וזוכה בדמי ולדות)? תלמוד לומר בעל, את שראוי ליקרות בעל, יצאו אילו שאינן ראויין להיות בעל.
בבבלי - לא הובא.
חבל בשן ועין של שפחה
[עריכה]עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן.
בבבלי - לא הובא.
דעה שצריך פסוק אחד לנזקי בור ואחד למיתה
[עריכה]כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור - אחד בור לנזקין ואחד בור למיתה, אמר רבי יצחק: אחד בור של מיתה ואחר בור לנזקין שניהן ממקרא אחד נתרבו.
בבבלי - משמע שאין בזה מחלוקת, ושניהם נלמדו מפסוק אחד (שבבבלי דורש את הכפילות של כי יפתח וכי יכרה לדרשות אחרות), ותוס' (ג. סוף ד"ה לא) הביאו את הירושלמי.
החופר בור ברה"י הסמוכה לרה"ר חייב
[עריכה]תיפתר כרבי יוסי בי רבי יהודה דאמר שלשה דברים (יפה עיניים הגיה: טפחים) שהן סמוכין לרשות כרשות (החופר בור ברה"י הסמוכה לרה"ר חייב).
בבבלי - גם כן הביא את דברי רבי יוסי ברבי יהודה, אך הוסיף שתנא קמא פוטר. וחילק אם הוא חופר לאושין.
האומר הקב"ה ותרן
[עריכה]הירושלמי דן בזה בביצה פ"ג ה"ח (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
תל ברשות הרבים
[עריכה]רבי מנא בעי מהו שיעשה את העומק כגובה (האם דינו של תל ברשות הרבים כדין בור)? (ונשאר בספק).
בבבלי - היא מחלוקת רב ושמואל, האם בור שחייבה עליו תורה רק להבלו או גם לחבטו.
גובה הסקילה חמש קומות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ו ה"ה (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
סוקלים מגובה רב כי הוא נופל מדעתו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ו ה"ה (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
גדר בעלות בשותפין וברירה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ה ה"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
נותנים לבעל הבור שהות לכרות ארזים מהלבנון
[עריכה]נותנין לו שהות לכרות ארזים מן הלבנון (לכסות את בורו), אית בה לחומרא אית בה לקולא - פעמים שסמוכין ללבנון (ונותנים לו זמן מועט) פעמים שרחוקין ללבנון.
בבבלי - לא הובא.
קניין ע"י מסירת משכוכית, דלי ומפתח
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (יד:), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעור כיסוי הראוי לבור
[עריכה]כיסהו כראוי - עד היכן כיסהו? ייבא כיי דתנינן (כמו שלמדנו) תמן כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים.
בבבלי - לא הובא מהו שיעור כראוי, אך דן בכיסוי הראוי לשורים ולגמלים.
נפל לבור מקול הכרייה
[עריכה]לתוכו (נפל לתוך הבור) - בין שלפניו בין שלאחריו פטור, חוצה לו - לפניו פטור לאחריו חייב (פני משה השאיר את גירסת הספרים, אך רידב"ז הפך את הגירסא: לתוכו בין שלפניו בין שלאחריו חייב, חוצה לו לפניו חייב לאחריו פטור).
בבבלי - רב מחלק שלפניו חייב ולאחריו פטור ושניהם בתוך הבור, ושמואל מחלק שבתוכו חייב ובחוץ פטור.
דרשה "שור ולא כלים"
[עריכה]ונפל שמה שור או חמור - "שור" ולא שור בכליו, "חמור" ולא חמור בכליו.
בבבלי - הדרשה "שור ולא אדם, חמור ולא כלים" (ועיין מה שכתבנו לעיל פ"א ה"א (ג.) שהירושלמי ממעט אדם מ"והמת").
נזקי בור באדם וקרקע
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"א ה"א (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
ר"י צריך פסוק לחייב טמון, הצריכותא בפסוק בדין אש
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ו ה"ה (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.
אווז ואווז הים הם כלאיים
[עריכה]שמואל אמר: אווז ים עם אווז יישוב כלאים זה בזה. אמר רבי יוסי: מתניתא לא אמרה כן, אלא שור עם שור בר חמור עם חמור בר כלאים זה בזה (פני משה וגליון הש"ס על הירושלמי דנו באריכות מהי קושיית רבי יוסי על שמואל). ריש לקיש אמר: משנה שלימה שנה רבי וכן חיה ועוף כיוצא בהן (פני משה וגליון הש"ס על הירושלמי פירשו שריש לקיש מתרץ את שמואל, אך הרידב"ז פירש שריש לקיש הוא מימרא נפרדת, ושמואל נדחה).
בבבלי - אמר שמואל שאווז ואווז הבר הם כלאיים זה בזה, ולא הקשו עליו.
פרק ו - הכונס
[עריכה]האם שמירה פחותה פוטרת בשור
[עריכה]ריש לקיש אמר: במחלוקת (משנתינו שפטור בשמירה פחותה היא רק לרבי יהודה שפוטר במועד), רבי לעזר אמר: דברי הכל היא (אפילו לרבי מאיר). ואית דאמרין: דרבי ליעזר בן יעקב היא דאמר בין כך ובין כך (גם תם וגם מועד) פטור (בשמירה פחותה).
בבבלי - הביא את שתי הדעות הראשונות, אך לא הביא את הדעה השלישית שהמשנה כראב"י.
גרמא - אינו בירושלמי, הלשון "אין השמים מוחלים"
[עריכה]תני רבי יהושע אומר: ארבעה אין חייבים לשלם מן הדין ואין השמים מוחלין להן עד שישלמו וכו'.
בבבלי - הובאה אותה ברייתא, ופירש רש"י (ד"ה פטור מדיני אדם) שהטעם שפטור הוא שגרמא בנזקין פטור, וכן מפורש לקמן ס. (וכן משמע בבבא בתרא כב:). ומוכח כאן שגם הירושלמי סובר שפטור, אמנם בירושלמי המושג "גרמא בנזקין" לא הובא כלל10. כמו כן בבבלי הלשון: פטורים מדיני אדם וחייבים בדיני שמים.
מחלוקת בדעת הירושלמי בתחילתו בפשיעה וסופו באונס
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ב ה"ה (י.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת ברועה שמסר לרועה
[עריכה]תני: רועה שמסר צאנו לרועה הראשון חייב והשני פטור, רב וריש לקיש תריהון אמרין: מכיון שמסרה לבן דעת פטור (הראשון).
בבבלי - יש רק את הדעה שמותר לרועה למסור לברזיליה, ולמסור לאדם אחר אסור מדין שומר שמסר לשומר. ובבבא מציעא לו. נחלקו בדין שומר שמסר לשומר.
דעה שמתירה לשומר למסור לשומר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ד (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
לסטים מזויין הוא גזלן
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"א (מ:), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת אם מיטב של המזיק או הניזק
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"א (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.
בגדיש שיש בו מנעול רבי מודה
[עריכה]גדישין בשדה ככלים בבית (למה רבי מודה שלא צריך לקבל עליו בפירוש לשמור)? אמר רבי יוסי בי רבי בון: תיפתר בההיא דאית ליה מסגר (גדיש שיש בו מנעול, וסבר שבהמתו לא תיכנס לשם).
בבבלי - תירץ שמדובר בשומר הגרנות, שכאשר אמר לו להיכנס סבר שישמור עליו.
גחלת ושלהבת של הפקר
[עריכה]חזקיה אמר בשמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב, אמר רבי יוחנן היא גחלת היא שלהבת (בשניהם פטור). וקשיא על דעתיה דחזקיה, אילו מי שראה גחלתו של חבירו מגלגלת והולכת ואין כולה אותה (אינו מכבה אותה), שמא אינו פטור (ואם כן בגחלת פשיטא שפטור, ובשלהבת מדוע חייב)? אמרי: תיפתר בשמסר לו גחלת הפקר אי נמי שלהבת הפקר ולית שמע מינה כלום (בגחלת של אחר באמת בעל הגחלת חייב, אך מדובר בשל הפקר ולכן המוסר חייב).
בבבלי - מובאת מחלוקתם של חזקיה ורבי יוחנן, אך לא הקשו קושיא זו, ואין חילוק בין הפקר לשל אדם אחר.
חילוק בין רוח מצויה לשאינה מצויה
[עריכה]תמן אמרי ברוח של אונסין (רוח שאינה מצויה) היא מתניתא (המשנה), אבל ברוח שהעולם מתנהג בו (רוח מצויה) חייב. רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין: אפילו רוח שהעולם מתנהג בו פטור, שפעמים בא (הרוח) פעמים לא בא.
בבבלי - לא הובא.
ר"י צריך פסוק לחייב טמון, הצריכותא בפסוק בדין אש
[עריכה]מה קוצים מיוחדין שדרכן לידלק, אף אין לי אלא דברים שדרכן לידלק, תלמוד לומר גדיש. אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע, אף אין לי אלא דבר שתלוש מן הקרקע, תלמוד לומר קמה. או מה אילו ואילו מיוחדין שדרכן לידלק, אף אין לי אלא דבר שדרכו לידלק, ליחכה נירו סיפספה אבניו מניין? תלמוד לומר או השדה. ויאמר קוצים קמה שדה ואל יאמר גדיש! על דעתיה דרבי יודן ניחא דאמר משלם כל מה שבתוכו (מהמילה גדיש לומדים שמשלם גם על טמון), ועל דעתיה דרבנין (רבנן) דאמר אינו משלם אלא גדיש חטים וגדיש שעורים - לאי זה דבר נאמר שדה ולאי זה דבר נאמר גדיש? (ונשאר בקושיא).
בבבלי - הצריכותא (לקוצים גדיש קמה ושדה) שונה: קוצים - משום ששכיח בהם אש, גדיש - משום שהוא הפסד מרובה וכו' (ותוס' (ד"ה לרבות) הביא את הירושלמי). כמו כן בבבלי רבי יהודה לא צריך פסוק לחייב טמון, אלא חכמים צריכים את הפסוק "קמה" לפטור טמון (שמסברא לולי הפסוק היה חייב). ובבבלי לא נשאר בקושיא על חכמים, ובכלל בבבלי נד. הסיק שיש רק שתי מילים בתורה שנשארו עליהן בקושיא - חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה (ותוס' שם (ד"ה חמור) הזכיר גם את המילה "גם" לבית הלל).
אגדות על מלאך המוות - אינן בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא אגדות על מלאך המוות - מתי מהלך באמצע הדרך ומתי בצידיה, הוא מפקיד את כליו בבית הכנסת, כלבים בוכים הם סימן שהוא בא לעיר וכלבים שוחקים הם סימן שאליהו בא לעיר. ובירושלמי לא הובאו11.
דוד עסק בניסוך מים, בהלכות שבויים ובמקום ביהמ"ק
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ב ה"ה (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.
ריבוי ומיעוט טמון באש ובשכחה
[עריכה]מחלפה שיטת רבי יודן (רבי יהודה), תמן (בדיני שכחה) הוא אומר פרט לטמון והכא (באש) הוא אמר לרבות הטמון וכו'. מחלפה שיטת רבנין (רבנן), תמן אמרין לרבות טמון וכא (וכאן) אמרין פרט לתמון! (ומתרץ שיש חילוק בלשונות הפסוקים).
בבבלי - אין את הקושיות והתירוצים הללו.
נשבע ונוטל בפיקדון טמון
[עריכה]חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צריר (שק סגור) ואירעו אונס, אהן (השומר) אמר סיגין הוה מלא (דברים זולים), ואהן (המפקיד) הוה אמר מטקסין הוה מלא (בגדי משי יקרים) - הרי זה נשבע ונוטל.
בבבלי - לא הובא, והרי"ף דן במעשה זה.
טען שהפקיד חפצים יקרים, שינוי פסק באמצע המעשה
[עריכה]רבי יוחנן בעי: מהו שיטענו לו דבר שאין ראויין לו (האם המפקיד יכול לטעון שהפקיד אצל השומר חפץ יקר כשאינו רגיל בחפצים כאלה)? נישמעינה מן הדא (שהיא מחלוקת רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי חייא): דאריסיה דבר זיזא (כך שמו) אפקד (הפקיד) גבי חד בר נש ליטרא דהב (זהב). מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא. אתא עובדא קומי רבי ישמעאל בי רבי יוסי (לדון האם הזהב היה שייך לבר זיזא או לאריס שלו). אמר: מאן הוא דלא ידע דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא לבר זיזא אינון? (בתמיה, שפשוט שהזהב היה של בר זיזא, שלאריס אין דברים יקרים כאלה), יתייהבון לבנוי (לבניו) דבר זיזא. הוון לבר זיזא בנין רברבין ובנין דקיקין (בנים גדולים וקטנים). אמר (רבי ישמעאל ברבי יוסי): יסבון רברביא פלגא, וכד רבו דקיקיא - יסבון פלגא (יקחו הגדולים את חלקם, וכאשר יגדלו הקטנים יקבלו גם הם את חלקם). דמך (מת) רבי ישמעאל בי רבי יוסי. אתא עובדא קומי (לפני) רבי חייה, אמר: אין (אם) מן הדא לית שמע מינה כלום (הסברא שלאריס אין חפצים יקרים אינה נכונה), יתייהבון לבנוי דאריסא. אמר ליה מריה דפיקדונא (השומר): כבר יהבית פלגא (לבניו הגדולים של בר זיזא). אמר ליה (רבי חייא): מה שנתתה - על פי בית דין נתתה (וישאר בידם), ומה שאתה נותן - על פי בית דין אתה נותן (לבני האריס). מהו דיימרון בנוי דאריסיה דבר זיזא לבנוי דבר זיזא יבון לון מה דנסתון (שהרי ע"פ רבי חייא הזהב מגיע לנו)? יכלין מימר לון מה שנעשה על פי בית דין נעשה. מהו דיימרון דקיקייא לרברבייא (בניו הקטנים של בר זיזא לבניו הגדולים) ניפלוג עימכון? יכלין מימר לון: מציאה מצאנו, אמר רבי יצחק: לית בין רברבייא לדקיקייא אלא כמי שניתן להן מתנה (חצי הזהב ישאר אצל הבנים הגדולים, שהם יכולים לומר שהוא כמציאה שמצאו וכמתנה שקיבלו).
בבבלי - שאל שאלה דומה לגבי ניזק שטוען שהיה בבירה כסא דכספא, והשיב שאם אינו רגיל בחפצים כאלה אינו נאמן לטעון שהיו שם. והמעשה בבר זיזא לא הובא בבבלי.
האם על סוכה שהזיקה יש דין "רשות מצוה"
[עריכה]תני רבי יודן: בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות, וחכמים אומרין: בין כך ובין כך חייב, כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חנויותיהם בחג מפני שהוא רשות ובא אחר והוזק בהן חייב (רשב"א: בסוכות אפילו ר"י מודה שחייב. מראה הפנים: משמע שהוא רק לחכמים, אך ר"י פוטר גם בסוכות).
בבבלי - לא מפורשת דעת חכמים, ולא דן בסוכות12 (לשון "רשות מצוה" הובאה גם בבבלי ל.).
נר חנוכה למעלה מעשרה - אינו בירושלמי
[עריכה]תני רבי יודן: בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות.
בבבלי - רצה להוכיח מכאן שמצוה להניח את נר חנוכה בתוך עשרה טפחים, ודחה שאין מכאן ראיה. ובירושלמי לא דן בנר חנוכה.
פרק ז - מרובה
[עריכה]דרשות על פסוקי טוען טענת גנב
[עריכה]מניין? תיתי ליה מאם המצא תמצא וגו'.
בבבלי - האריך מאוד בדרשות על הפסוקים הללו, ובדף סג: הביא מחלוקת ברייתות האם שני הפסוקים דנים בטוען טענת גנב, או שאחד בטוען טענת גנב ואחד בגנב עצמו. והפני משה ביאר שדעת הירושלמי ששני הפסוקים בטוען טענת גנב.
מיעוט עבדים
[עריכה]יצאו עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש (הרידב"ז וגליון הש"ס על הירושלמי: הכוונה לעבדים עבריים, שהרי עבדים כנענים ממועטים ממילא כי הוקשו לקרקעות).
בבבלי - הלשון: יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות.
שטרות אין גופן ממון
[עריכה]יצאו שטרות שאין לך בהן אלא ראייה.
בבבלי - הלשון: יצאו שטרות שאין גופן ממון, וכן במקומות רבים. והפני משה פירש שזו גם כוונת הירושלמי13.
הלשון "אמינא כי ניים ושכיב" - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו ביבמות פ"ב ה"י (יד.).
מקור לדין יאוש
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ב ה"א (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת כשצווח שאינו מתייאש
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"י ה"ה (מג:), ועיין מה שכתבנו שם.
אין משיבים מריש וסותרים חורבה משום יישוב א"י
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ו (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
שגגת קרבן שמה שגגה, אפשר לחייב קרבן ומלקות יחד
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"א (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
קלוטה כמי שהונחה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם יש שליח לדבר עבירה בטביחה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז ה"י (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.
עד זומם נפסל למפרע
[עריכה]עד זומם אין נפסל בבית דין (מזמן שדנו אותו) אלא מעצמו נפסל (מזמן שהעיד נפסל למפרע).
בבבלי - היא מחלוקת: אביי סובר למפרע הוא נפסל ורבא סובר מכאן ולהבא, והלכה כאביי.
עד זומם הוא חידוש
[עריכה]הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ב ה"י (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעור כדי דיבור
[עריכה]הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
גנב והקדיש ואח"כ טבח - כרבי שמעון
[עריכה]מאן תניתה (גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל)? רבי שמעון אומר (שאומר) קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ארבעה וחמשה ושאין חייב באחריותן פטור.
בבבלי - גם כן הקשה ותירץ כך, אך דחה שמדסיפא רבי שמעון רישא לאו רבי שמעון, ותירץ אחרת14.
המקדיש אינו כמוכר והפודה אינו כלוקח
[עריכה]המקדיש אינו כמוכר (להתחייב בארבעה וחמישה), ודכוותה הפודה אינו כלוקח (להתחייב במעשרות. לפירוש הפני משה דין זה נשאר גם למסקנה, אך לפירוש גליון הש"ס הוא נדחה).
בבבלי - לא הובא.
מכרו חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו - האם משלם ד' וה'
[עריכה]רבי אומר: חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו - משלם תשלומי ד' וה', חוץ מדבר שאין הנשמה תלוי בו - פטור.
בבבלי - דעת רבי להיפך, חוץ מדבר המעכב בשחיטה (שאם ניטל הימנה נעשית נבילה) - אינו משלם ד' וה', חוץ מדבר שאינו מעכב בשחיטה - משלם. הפני משה הפך את גירסת הירושלמי. אך הרשב"א כאן הביא שגירסת התוספתא כגירסת הירושלמי, וכתב שאינו יודע לפרש את גירסא זו. וכן עמודי אור (על הירושלמי) הביא שדה יהושע שהשאיר את גירסת הירושלמי.
שומרים חייבים רק כשעשו קניין
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"א (לט:), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שגנב חמור מגזלן ושור חמור משה-אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן טעמים מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן (השווה כבוד עבד לכבוד קונו), ומפני מה החמירה בשור יותר מאשר בשה (שביטלו ממלאכתו, ומפני כבוד הבריות).
דעה שגזלן הוא רק בפני עשרה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ח ה"ג (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
מדבר הקרוב לארץ ישראל
[עריכה]כגון מהיר (שם מדבר הקרוב לארץ ישראל) שהיא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל.
בבבלי - לא הובא.
קניית בתים מגוי בשבת
[עריכה]הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ב ה"ד (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
ארבעה תנאים התנה יהושע בן נון
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ה ה"א (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
יהושע התנה שיניחו אבניהם ברה"ר
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ג ה"ב (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור אחר למצוות השבת גופו
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ז ה"ג (פב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מתי חופפת נידה שטבילתה במוצאי יו"ט
[עריכה]הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.
עזרא תיקן שנשים ידברו בבית הכיסא
[עריכה]הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.
עזרא תיקן את קריאת התורה בשני וחמישי
[עריכה]הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
עשרה דברים שנאמרו בירושלים
[עריכה]אין מגדלין תרנגולין בירושלם.
בבבלי - האריך בסוגיית עשרה דברים שנאמרו בירושלים. הירושלמי לא הביאם, אלא דן כאן רק בתרנגולים, בסוטה (פ"ט ה"א (מ.)) דן בעגלה ערופה, ובערלה (פ"א ה"ב (ג:)) דן בנגעים.
מעשה שהקריבו את התמיד בארבע שעות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"א (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.
התירו לבית רבי מראה, תספורת ויוונית
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פ"ו ה"א (לד.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ח - החובל
[עריכה]קטע את ידו פעמיים
[עריכה]רבי ירמיה בעי: קטע ידו וחזר וקטע ידו ממעלן (במקום יותר גבוה מהקטיעה הקודמת) - מהו שיתן לו צער של שעה ראשונה? (ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא, אך הסתפק בשאלה דומה בקטע ידו שיבר רגלו סימא עינו וחרשו - האם צריך לשלם צער ובושת על כל אחד מהם.
הו"א שעין תחת עין ממש היתה רק במזיד
[עריכה]כתיב עין תחת עין שן תחת שן, ובמקום אחר הוא אומר לא תחוס עינך - אחד שוגג ואחד מזיד. יאמר שוגג ואל יאמר מזיד! שאילו נאמר שוגג ולא נאמר מזיד הייתי אומר שוגג ישלם ממון מזיד לא ישלם כלום (אלא עין תחת עין ממש), הוי צורך לומר שוגג וצורך לומר מזיד.
בבבלי - ההו"א שעין תחת עין ממש היא גם בשוגג וגם במזיד, ולא חילק ביניהם. והאריך בכמה וכמה דרשות להוכיח שאינו עין תחת עין ממש אלא ממון.
כיצד שמין דמי צער
[עריכה]חמיי (רואים) בר נש ואמרין ליה כמה את בעי מיסב וייאבך אהן צערא (כמה ממון אתה רוצה לקבל בעד הצער הזה)? ומה דהוא אמר יהבין ליה.
בבבלי - פירש ששמין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם.
ניתן רשות לרופא לרפא - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בברכות פ"ט ה"ד (סו:).
משלם לחולה את המאכלים היקרים שהוא צריך, חייל רומי
[עריכה]נותנין נכאי מזון. מהו נכאי מזון? בקדמיתא הוינא אכיל טלופחין וירק, וכדון לית בי מיכל אלא ביעין ותרנגולין (כשהייתי בריא אכלתי מאכלים זולים וכעת אני צריך לאכול מאכלים יקרים) וכו'. אהן רומיי כד מיבאש לא נפיק לקרבא עד דייכול מה דחסר יומין ביומין (כמו חייל רומי חולה שכאשר מבריא אינו חוזר לקרב עד שישלים לאכול את מה שחיסר לאכול בימי חוליו).
בבבלי - לא הובא.
אשת שליח בי"ד או אשת האיש השני ששלחה ידה
[עריכה]תני: ושלחה ידה ולא אשת שליח בית דין, תניי חורין תני (ברייתא אחרת): ושלחה ידה לרבות אשת שליח בית דין. מאן דמר (דאמר) ושלחה ידה ולא אשת שליח בית דין - בשהכהו (שליח בית דין) ברשות (בית דין, והלך הוא והכה את השליח, ולכן אשת השליח פטורה), מאן דמר לרבות אשת שליח בית דין - בשהכהו שלא ברשות (ולכן היא כאשת כל אדם). תני: לא אשת שנים (שני אנשים רבו, ובאה אשת האחד ושלחה ידה וכו', ואח"כ באה אשת השני ושלחה ידה וכו' - השנייה פטורה משום שהיא לא התחילה בזה).
בבבלי - כח. דרש רק ושלחה ידה פרט לשליח בית דין, לא דן על אשת השליח ולא חילק אם הוא ברשות בית דין. וכן לא דרש פרט לאשת שניים.
קוטע יד עבד של חבירו
[עריכה]הקוטע ידי עבד חבירו - רבו נוטל (מהמזיק) נזקו צערו ריפיו שבתו בושתו (ובכתובות פ"ה ה"ה (לה:) הגירסא שונה קצת).
בבבלי - גיטין יב: רבו נוטל רק שבתו ורפואתו.
שיעורי בושת על מיני מכות
[עריכה]לבעיטה אחת, לרכובה (שבעטו בארכובתו של הבועט) שלש, לסקלונקית (מין מכה) חמש עשרה.
בבבלי - כז: הגירסא: לרכובה שלוש, לבעיטה חמש, לסנוקרת שלוש עשרה.
המבייש תלמיד חכם
[עריכה]המבייש את הזקן נותן לו דמי בושתו משלם. חד בר נש איקפד (בייש את) לרבי יודה בר חנינה, אתא עובדא קומי (לפני) ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהב.
בבבלי - דן בזה שהכל לפי המתבייש, אך לא דן בתלמיד חכם.
דעה שמי שנולד וחי בבית אפל לא פורס על שמע
[עריכה]הירושלמי דן בזה במכות פ"ב ה"ה (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם יש מחלוקת בקניין פירות כקניין הגוף
[עריכה]הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ג ה"א (לב.), ועיין מה שכתבנו שם.
רקק על בגדיו - חייב בושת
[עריכה]עד היכן הגיע בו הרוק? עד גופו עד כליו (אפילו אם הגיע על בגדיו חייב בושת).
בבבלי - סובר חייב רק כשהגיע על גופו.
מקורות מפסוקים לאמרות של בני אדם - אינם בירושלמי
[עריכה]בבבלי - האריך ב"מנא הא מילתא דאמרי אינשי" - מקורות מפסוקים לאמרות של בני אדם. ואינם בירושלמי.
אין מחילה למוציא שם רע
[עריכה]הדא דתימר (זה שצריך למחול נאמר במקרה) שלא הוציא לו שם רע, אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית.
בבבלי - יומא פז. דן בכך שמצוה למחול, ולא הזכיר מה הדין במוציא שם רע. והירושלמי הובא ברמ"א (או"ח סי' תרו סעיף א).
פרק ט - הגוזל עצים
[עריכה]גזל פרה מעוברת משלם פרה מעוברת
[עריכה]גזל פרה מעוברת וילדה וכו' משלם דמי פרה מעוברת לילד.
בבבלי - גירסת המשנה: פרה העומדת לילד.
מחלוקת במצוה הבאה בעבירה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבת פי"ג ה"ג (עב:), ועיין מה שכתבנו שם.
המחלוקת האם מפרישים פאה מעיסה - אינה בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן מחלוקת רבי ישמעאל וחכמים האם אפשר להפריש פאה מעיסה, ובירושלמי מחלוקת זו לא הובאה כלל.
אין משיבים מריש וסותרים חורבה משום יישוב א"י
[עריכה]הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ו (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
בגניבה משלם על חמץ שעבר עליו הפסח
[עריכה]כל גזילה שהיא קיימת בעיניה ולא נישתנית מברייתה (אלא נאסרה בהנאה, כגון חמץ שעבר עליו הפסח) אומר לו הרי שלך לפניך, והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה.
בבבלי - לא חילק בין גזילה לגניבה, ובשתיהן אומר לו הרי שלך לפניך.
חילוקים מתי הגזלן אומר לו "הרי שלך לפניך"
[עריכה]גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה וכו' - רב הונא אמר: בשגזל עגל ונעשה שור, אבל גזל שור והזקין אומר לו הרי שלך לפניך. שמואל אמר: אפילו גזל עגל ונעשה שור אומר לו הרי שלך לפניך (פני משה: רב הונא סובר ש"כשעת הגזילה" הוא רק להחמיר על הגזלן כשהכחישה ולא להקל עליו כשהשמינה, ודברי שמואל הם בתימה, שעל כורחך הוא גם להקל עליו כשהשמינה. יפה עיניים: "כשעת הגזילה" הוא כשהשינוי אינו מדרך הטבע, אך כשהזקין מדרך הטבע אומר לו הרי שלך לפניך).
בבבלי - לא הובא.
גירסא שונה במחלוקת בפירוש גזל מטבע ונסדק
[עריכה]רב הונא אמר (פירוש "מטבע ונסדק" שבמשנה הוא) בשפסלתו מלכות, שמואל אמר בשנסדק ודאי.
בבבלי - הדעות הן: רב הונא אמר נסדק ממש, ורב יהודה אמר שפסלתו מלכות15.
נשבע על החמץ קודם הפסח
[עריכה]נשבע לו קודם הפסח (שאינו חייב לו את החמץ, ואחר הפסח הודה) - אחר הפסח משלם לו חמץ יפה (משום שחייב לו ממון מזמן השבועה).
בבבלי - ובפוסקים לא הובא. מראה הפנים כתב שאין חולק על דין זה ולא הביאו אותו רק משום שהוא פשוט. אך ציון ירושלים כתב שהרי"ף לא פסק כך, וכן דן בזה המשנה למלך (גזילה ואבידה פ"ג ה"ה, והביא את הירושלמי ואת הרי"ף), והעיר על זה גם גליון הש"ס על הירושלמי.
דינא דגרמי הוא קנס, שורף שטרותיו של חבירו
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ו ה"ו (לב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אומן קונה בשבח כלי לכו"ע
[עריכה]נתן לאומנין לתקן וקילקלו חייבין לשלם וכו' - והוא שקבע בו מסמר האחרון כדי לזכות לכליו (וכך האומן קנה מדין אומן קונה בשבח כלי).
בבבלי - היא דעת רבי יוסי, אך מסיק שאומן לא קונה בשבח כלי16, וכן בבבא מציעא קיב. כתב שלא קונה. ובקידושין מח: היא עדיין מחלוקת. ובירושלמי פשוט שכן קונה.
שומת ערכין של מטלטלין רק מדרבנן
[עריכה]שאין שמין ערכין מן המטלטלין דבר תורה אלא מדבריהן.
בבבלי - לא הובא.
כללי הפסיקה במחלוקת ואח"כ סתם
[עריכה]הירושלמי דן בזה בתענית פ"ב הי"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
שליח בי"ד שעשאו גזלן ושעשאו נגזל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי גירסא) גם ביבמות פט"ו ה"ט (פא.), ועיין מה שכתבנו שם.
סוגיית תשלומי קרן וחומש על שבועת שקר באריכות
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"ג (מב:-מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
נתחייב שבועה בבי"ד ונשבע לשקר חוץ לבי"ד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ח ה"ג (מג:), ועיין מה שכתבנו שם.
הסברא שמודה במקצת נשבע - אינה בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בשבועות פ"ו ה"ה (לא.).
פרק י - הגוזל ומאכיל
[עריכה]מחלוקת בדבר שיש לו אחריות
[עריכה]איזהו דבר שיש לו אחריות? רבי יונתן אומר: בשהניח לפניהן קרקע, ריש לקיש אמר: בשהניח לפניהן גוף הגזילה.
בבבלי - מסיק שהיא גוף הגזילה (פרה וחמור).
גזל טלית ומכר לאחר - ממי מוציאים
[עריכה]גזל טלית ונתנה לאחר - רבי לעזר בשם רבי חייה אמר מוציאין (הנגזל) מראשון ולא משיני (מהגזלן ולא מהקונה), רבי יוחנן אמר בשם רבי ינאי מוציאין אף מן השני (רצה מזה גובה, רצה מזה גובה).
בבבלי - המחלוקת היא אם מוציאים מהראשון או רק מהשני (ולא "אף מהשני"), והאריך בכמה דעות באיזו סברא נחלקו.
גנבים שאחד מהם עשה תשובה
[עריכה]הגנבים שבאו במחתרת ועשו תשובה - חייבין להחזיר, עשה אחד מהן תשובה - חייב להחזיר את שלו (את חלקו), ואם היה מוציא ונותן להן (הוא זה שגנב את כל הרכוש וחילק לשאר הגנבים) - הוא משלם על ידי כולן (אינו יוצא ידי חובה עד שיגבה משאר הגנבים או שישלם במקומם).
בבבלי - לא הובא.
אסור לדון בערב שבת
[עריכה]הירושלמי דן בזה בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
אמוראים שהחזירו אבידות לגויים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ב ה"ה (ח.), ועיין מה שכתבנו שם.
חילול השם
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ד ה"ג (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
טענות הגויים נגד התורה, חילול השם
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ד ה"ג (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
דינא דמלכותא דינא - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו בנדרים פ"ג ה"ד (י:).
הטעם שהמכיר את כליו ביד אחר ישבע
[עריכה]בדין הוא שלא ישבע (המכיר את כליו ביד אחר), ולמה אמרו ישבע שלא יהו בעלי בתים נטפלין לגנבים.
בבבלי - לא הובא.
חביות של מים ודבש במדבר
[עריכה]שנים במדבר, ביד זה חבית מים וביד זה חבית דבש, נסדק חבית מים - תניי (תנאי) בית דין הוא שישפוך זה דבשו ויציל את מימיו, שהמים מחייה במדבר ולא הדבש.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת כשצווח שאינו מתייאש
[עריכה]שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתייאשתי - ריש לקיש אמר: כל זמן שצווח לא נתייאש, רבי יוחנן אמר: חזקה מייאש הוא.
בבבלי - לא הובא.
כיצד מתחלקים בממון בשיירה ובספינה
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ו ה"ד (כז.), ועיין מה שכתבנו שם.
נטלוה מסיקין מחמת הגזלן - קנסא
[עריכה]והלא אמרו אין הקרקע נגזלת, ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה? קנס קנסוהו.
בבבלי - הסתפק אם הוא דינא או קנסא, והסיק שהוא דינא17.
שילם עבור חובו של חבירו - מתי יכול לתובעו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פי"ג ה"ב (סח:), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור להציל עצמו בממון חבירו לאחר שבא ההיזק
[עריכה]הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ג ה"א (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.
ברי ושמא - ברי עדיף לכו"ע
[עריכה]הוצאתי מן הכיס ונתתי לך, והוא אומר איני יודע - רב הונא אמר אומרין לו את לית ידע אהן ידע (אתה אינך יודע אך המלווה יודע, וחייב, שברי ושמא ברי עדיף).
בבבלי - היא מחלוקת אמוראים האם ברי ושמא ברי עדיף או שפטור (וכן הירושלמי בבא מציעא (פ"י ה"א (לה:)) הוכיח ממשנה שברי עדיף, ולשונו "זאת אומרת ששולטת היד מצד אחד" (דהיינו שהטוען ברי הוא זה ששולט), ומשמע שהוא לכו"ע, והבבלי שם קטז: הביא ראיה זו ודחאה18. וכן יפה עיניים (כאן וכתובות יב:) הביא נועם ירושלמי שפירש כך בירושלמי, שלכו"ע ברי עדיף, אך חלק עליו וכתב שגם לירושלמי היא מחלוקת. וכן בשבועות (פ"ד ה"ה (כא.)) "קיצצתה נטיעתי והוא אומר איני יודע חייב", וקרבן העדה פירשו כפשוטו שברי ושמא ברי עדיף, אך הפני משה פירש ששם יש עדים לטובת הניזק).
הגוזל את חבירו כאילו נטל נשמתו - אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא שכל הגוזל את חבירו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו. ובירושלמי לא הובא.
מעשה בכובס שתפר בגד מצמר אחד
[עריכה]אבא הושעיה איש טרייא הוה קצר (כובס), והוה עבד ליה חדא איסטדבין (בגד) מן חד עמר דלא יהווך ברייתא אמרין מדידן לבש (תפר לעצמו בגד מצמר אחד בלבד, שלא יחשדו בו הבריות שגנב חוטים מבגדיהם).
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת בשיעור מלוא מחט
[עריכה]החייט ששייר מן החוט (שיעור) כדי לתפור בו וכו' חייב להחזיר וכו'. תני רבי חייה: (כדי לתפור בו - שיעורו הוא אורך של) מלא מחט, דבי רבי חייה פתרין לה כפליים כמלוא מחט (מלוא מחט וחוץ למחט כמלוא מחט).
בבבלי - הסתפק בשיעור זה והסיק שהוא כפליים כמלוא מחט.
1 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
2 לפי הפני משה, שגם בירושלמי נחלקו בזה, אלא שהירושלמי לא נוקט בפירוש את הלשון "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" אלא "שקפצו" ו"שנפלו", הוא כדרך הירושלמי להאריך יותר בביאור מושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עז.
3 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
4 מצאנו כמה קניינים שהוזכרו בירושלמי ואינם בבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יב.
5 מעין זה, בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
6 דומה לכך שבמקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
7 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
8 קשור לכך שדרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים (שמירת נזקין לדיני שומרים). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
9 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
10 בבבלי מוזכרים מושגי גרמא, והירושלמי לא משתמש בהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עח.
11 דומה לכך שדרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
12 בירושלמי מצאנו בכמה סוגיות שרבי יהודה מיקל בדיני ממונות משום צורך (רשות) מצוה, ובבבלי מצאנו זאת רק לגבי נר חנוכה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ב.
13 דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (יש בהן ראיה) במקום לשון שלילת בבבלי (אין גופן ממון). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
14 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
15 דומה למה שמצאנו בכמה מקומות שאותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
16 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
17 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כח.
18 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.