קטגוריה:בראשית מט ה

יעקב מודיע מה יקרה "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ביאור:בראשית מט א), ולא 'בקץ הימים', והכוונה כאשר הם יגיעו לארץ המובטחת.

ומטרתו להציג את אופי הבנים, ולהנחות מי ימלוך עליהם בהצלחה. ("אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה" (יחזקאל יח ב), מעשה אבות סימן לבנים.)

ראו הרצאת הרב אורי שרקי: |האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים.

יעקב מסביר מדוע שמעון ולוי אינם ראויים להיות מלכי עם ישראל.
הם קנאים קצוניים, מוכנים לצאת ולהרוג כל אדם שחרג מהמקובל, לדעתם. כך הם הרגו את נכבדי שכם (ביאור:בראשית לד כה), ושבט לוי בא לעזרת משה והרג 3,000 במעשה העגל (ביאור:שמות לב כח).

דרושים מספר קנאים דתיים קיצוניים, ללמד את העם, אולם לא למלוך ולא להיות בריכוז רב, אלא בפיזור בכל העם. כך אמר אליהו, "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (מלכים א יט יד), לאחר שהוא הרג את נביאי הבעל, ואלוהים מדיח אותו מלהיות נביא (מלכים א יט טז).

"חָמָס" - שורש 'חמס' - שוד, גזל, בזז, עשק, לקח בכוח מאחרים (מילוג). 'חמס' אינו רצח והרג, וכך גם נאמר על דור המבול: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ביאור:בראשית ו יא).

יעקב מודיע שלמרות הכתוב: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (ביאור:בראשית לד כה), הוא יודע שלא היה הרג המוני בשכם, כי אין ספק שאי אפשר לשני אנשים להרוג כאלף זכרים, במאות בתים (שלושים שניות להרג מביא אותנו לשמונה שעות), בלי שכל אנשי העיר יתעוררו בצעקות ויתקיפו אותם. סביר ששמעון ולוי הרגו כחמש עד עשר ממנהיגי העיר וזקניו, שחטאו כאנשי סדום נגד דינה ובני ישראל, והתכוננו להביא כליה תרבותית על בני ישראל.

עיקר המעשה של שמעון ולוי היה לכבוש את העיר ולהשתלט על האזור, וכך הם חמסו ושדדו: אדמה, עיר, את אנשי העיר, ורכוש המלך. שמעון ולוי נהפכו למלכי העיר, וכך יוסף הלך לבטח בעיר של אחיו ולא פגעו בו, וכך יהושע כבש את כנען ועריה, אולם שכם לא נכבשה כי היא היתה בבעלות בני ישראל מאז סיפור דינה.

למעשה שמעון ולוי קיימו את פקודת אלוהים לכבוש את הארץ, כדברי אלוהים לאברם: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם" (ביאור:בראשית יג טו). יעקב הזעיר והחלש חשב שאלוהים 'יתן' לו ולבניו אדמה נקיה מאנשים על מגש של כסף, ולא הבין שתהיה פה מלחמה קשה, ובני ישראל יקחו בכוח את האדמה המובטחת להם.

יעקב רוצה לנקות את עצמו מאחריות לכיבוש שכם, ומטיל את כל האשמה על שמעון ולוי, למרות שברור שכל האחים תכננו וביצעו את הכל ביחד.

יעקב מציג את האופי היהודי החלש, המסכן, השפל שפותר בעיות מתוך חולשה בתקווה שלפחות חלק ישרוד כל אסון. שמעון ולוי מיצגים את האופי האמיץ והעז שאלוהים העניק להם כרצונו, והם עומדים על זכויותיהם וכבודם.

לשני הפתרונות יש חסרונות ומעלות, ולאורך הזמן הסבל הוא דומה בכל פתרון - כניעה מביאה לסבל, ומלחמה מביאה לסבל. אולם נראה שבתוקף חיי הגלות הממושכים של עם ישראל, בחרנו בכניעה ושפלות הרוח כדי לשרוד ולהעמיד את עצמנו בגאוה כאילו שאנו הצדיקים ביותר בעולם, וכך זה צריך להיות ולהמשך.