ביאור:בראשית לד כה

בראשית לד כה: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לד כה.

וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח

וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר

נראה ששמעון ולוי עשו דבר מזעזע. גם עריפת ראשו של גולית נשמעת לנו מזעזעת, וגם הריגת המן ועשרת בניו.
למעשה זה סיפור דוד וגולית: שני אחים ממשפחה אחת הענישו מלך וחבריו (בלבד), בעזרת תכנון והטעיה, כדי להציל את עם ישראל מכליה (ביאור:שמואל א יז ט). הפעולה של שמעון ולוי היתה מוצדקת כהגנה עצמית.

ראו: שכם רצה לחסל את עם ישראל

המהר"ל הסביר שעם ישראל עמד לפני כליה. איחוד העמים תחת שליטה של מלך שכם תבטל את הברית ואת הברכה של בני ישראל. הורים לא ילמדו את בניהם ובנותיהם את ההבטחה שאלוהים נתן לאבות. בני ישראל יתבוללו בגוים והעם יגוע.

בני ישראל היו חייבים לכבוש את שכם, להעניש את הכנענים, ולהראות בעמים את חוזקו ועוצמתו של אלוהים. בני ישראל לא יכלו לסגת כפחדנים, שמותר לפגוע בבנותיהם ללא סכנה. כך גם דוד נלחם בגולית למען אלוהים (ביאור:שמואל א יז מה) וזכה במלוכה. בזכות מעשה הגבורה של לוי ונכונותו לבוא לקריאה "מִי לַיהוָה אֵלָי" (שמות לב כו) שתתקים בשנית בתקופת משה, זכה שבט לוי להיות כוהנים ומשרתי אדוני לעם ישראל לכל הדורות. ישראל התחתנו בגויים בתחילת העם, אבל הנשים הזרות והבעלים הזרים הצטרפו לעם ישראל, ולא להפך. כך תמר ורות נאבקו להכנס לעם ישראל.

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה

לפי העוצמה שהם הראו, התוכנית, הביצוע והתשובה ליעקב "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ביאור:בראשית לד לא) אפשר להסיק שהם היו מעל גיל 20, גברים במלוא עוצמתם. הם היו הבוגרים בבני יעקב, למעט ראובן ויהודה, והם היו אחיה של דינה מאב ואם, כך שהעבודה הוטלה עליהם.

ולמה ראובן ויהודה לא הצטרפו?

זה מלמד את חשיבות ההגנה. גם בזמן התקפת פתע על האויב, אסור להזניח את ההגנה ואסור לשלוח את כל הכח להתקפה. ראובן ויהודה ביחד היו חזקים כמו שמעון ולוי, והם נשארו להגן על המחנה במקרה ושמעון ולוי יכשלו. ואכן לאחר ההריגה, כל האחים "בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר" כדי להשתלט על הרכוש.

וַיִּקְחוּ ... אִישׁ חַרְבּוֹ

לא ברור אם הם הלכו עם חרב כל הזמן או שרק עכשו הם לקחו את החרב. שומרי העיר לא נבהלו לראות אותם באים עם חרבות, לכן ניתן להניח שהם תמיד הלכו עם חרבות וזאת לא היתה הפגנת כוח חד פעמית. שומרי העיר חשבו שהם חתנים של שכם ונתנו להם כבוד.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים

כפי שתוכנן מראש, ביום השלישי הנמולים היו כואבים. הם נשארו בבתיהם ובני יעקב, כאילו, באו לעשות ביקור חולים. לא היתה סיבה לחשוד בשני אחים שבאים לבד, והם נכנסו וביקרו את כולם, משפחה משפחה לפי התור. כל נכבדי העיר שגרו בתוך חומות העיר נימולו , ככתוב "וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (ביאור:בראשית לד כד), והם היו האנשים ששכבו כואבים והם הראו שהם רצו לכבוש את בני ישראל ולכן הם הומתו.

וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר

מעניין ששני אנשים עברו מבית לבית "וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר", ובכל זאת לא קמה צעקה גדולה בעיר. הן במצרים אלוהים עבר והרג, ככתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב כט) וקמה צעקה גדולה במצרים. ייתכן ששמעון ולוי הסבירו למשפחה שהם באים לעשות ביקור חולים ולתת לחולים תרופת הרגעה, שהכואבים מבקשים להשאר בשקט, ועדיף לא להפריע להם כשם ש"וַיֵּצֵא אֵהוּד, הַמִּסְדְּרוֹנָה; וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה, בַּעֲדוֹ וְנָעָל." (שופטים ג כג). הנשים היו עסוקות עם הילדים והתינוקות הבוכים ולא התפנו לגברים. בכל אופן כנראה שתינוקות וילדים הקרובים לאמם לא הומתו ומספר המתים לא היה גדול, ולא קמה צעקה.

סיפור התורה מגזים בהרג. סביר שלא כל הזכרים מתו. רק אנשים חשובים וילדיהם הבוגרים הומתו כדי שהם לא יתקיפו את בני ישראל. פשוטי העם שגרו מחוץ לחומות ואנשים שלא נמולו, לא נפגעו. סביר שהמלך, משפחתו ראשי העיר וקציני הצבא בלבד הומתו, וכך נכנעה העיר לבני ישראל שחנו על העיר מסביב (ביאור:בראשית לג יח). לכן כאשר יוסף בא לשכם למצוא את אחיו היה שם איש שהדריך אותו בכבוד (ביאור:בראשית לז טו), וגם בשוב בני ישראל לכנען, יהושע לא היה צריך לכבוש את שכם שהיתה בידי בני ישראל מאז הכיבוש הזה.

רק המנהיגים הומתו בעיר:

בעיר ראשית בישראל בתקופה ההיא היו לפחות אלף זכרים. לוקח זמן מה להכנס לבית, לדבר עם המשפחה, למצוא את הזכרים, להרוג אותם בשקט, ולארגן את הגופה על המיטה כאילו שהאיש ישן. אם להרוג גבר לוקח דקה, אז אלף דקות זה כ16 שעות, ואין ספק ששמעון ולוי לא עברו בעיר כל כך הרבה שעות וההרג לא התגלה.
כאשר המניהיגים מתים העם נכנע ולא נלחם, לכן לא היה צורך להרוג את כל הזכרים.
היה חשוב להרוג את המנהיגים כדי למנוע מהמנהיגים לבחור מלך חדש ולהתקיף את בני ישראל.
המנהיגים הומתו כי הם לא פעלו למנוע משכם לפגוע בדינה, לא הענישו אותו לאחר המעשה, והסכימו לפעול יחד עם שכם לגרום שבני ישראל יתבוללו בהם. כך מנהיגי העיר הפכו לשותפים לפשעו של שכם, ובמידה מסוימת רשעים כמו אנשי סדום.
כדי ללמד את כל עמי כנען לכבד את כוחם של בני ישראל, ולא לפגוע בבנותיהם.

ואכן מספר שנים מאוחר יותר, יוסף הולך לשכם ופוגש איש מבוגר שמנחה אותו בכבוד איפה נמצאים אחיו. מכאן ניתן להבין שנשארו גברים בעיר ולא כולם מתו אלא רק המנהיגים.

ביצוע החוק

אין ספק שלפי חוקי חמורבי מספר 130 - "החוטף קטינה מבית אביה שלא ידעה איש ושוכב עימה, יומת." כאשר אדם מומת בפקודת הרשות, רכושו עובר למלך או לנפגע. כך ביצעו בני יעקב את המשפט, ורכושם של המומתים עבר אליהם כאדוני העיר כפצוי על הפגיעה בהם. כמובן החוקים היום השתנו, אבל חייבים לשפוט את מעשיהם של שמעון ולוי לפי תקופתם.

כשם שהמן נכנס למלכודת ובא למשתה המלכה בבית הנשים, וכשם שגולית נכנס למלכודת וחשב שהנער בא להלחם בו עם מקל, כך שכם חשב שהוא יהיה חבר של בני ישראל והסכים לניתוח הכואב לעצמו ולכל עמו.

מקורות

נלקח בחלקו מ- סנדובסקי, אילן .(14/09/2010). פסח: אסור לנשים לקלל את לבן הארמי. [גרסה אלקטרונית]. אתר מאמרים. מ:http://www.articles.co.il/article.php?id=80762