ביאור:בראשית לד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לד א: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ."



וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה[עריכה]

רש"י מראה שדינה בת לאה פעלה כאימה "וַתֵּצֵא" - "וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא" (ביאור:בראשית ל טז) - והכונה שהיא יצאה לחפש לה בעל.

דינה יצאה כאשר אחיה, בניו של יעקב מחוץ לבית, ככתוב שהם "הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה" (ביאור:בראשית לד ה) ולא יכלו למנוע זאת ממנה. גם יעקב לא מנע ממנה לצאת. לא נראה שיעקב התאמץ לחתן את בתו או את בניו, וכל אחד עשה כרצונו ללא הכוונה ממנו.

לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ[עריכה]

דינה יצאה לראות ולהראות ביחד עם הבנות. היא רצתה ללמוד איך הבנות מתלבשות ומתנהגות ורצתה שיראו אותה. זאת היתה כוונתה, ובאמת דינה הצליחה מאוד ששכם, בנו החזק ביותר של חמור, שמדבר בנוכחות אביו עם בני יעקב, ככתוב: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם; וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי, אֶתֵּן" (ביאור:בראשית לד יא) וגם מדבר יחד עם אביו עם נכבדי העיר, ככתוב: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (ביאור:בראשית לד כד), ראה אותה, חשק בה "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ" (ביאור:בראשית לד ב).

לפי חוקי חמורבי מספר 130, אם איש אונס אישה (נשואה או לא) הגרה בבית אביה ולא ידעה איש, עונשו מוות והיא חופשיה. אין ספק מהעובדות שדינה היתה בתולה, גרה בבית אביה, ושכם לקח אותה לביתו ללא קבלת רשות ממשפחתה, לכן עונשו של שכם הוא מוות. שכם הודה שהוא לקח אותה ללא רשות ולכן הוא אומר שהוא מוכן לשלם הרבה מוהר, ככתוב: "הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן, וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי; וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה" (ביאור:בראשית לד יב)

זנות?[עריכה]

  • אין סיבה לחשב שדינה יצאה לזנות וגם לאה לא זנתה עם בעלה. גם רבקה וגם רחל וגם ציפורה יצאו עם הצאן לבאר והיו נראות לגברים, ולא חשבו שהן מסתכנות בחטיפה ואונס.
  • יעקב החליט לא להגיב עד שבניו חזרו מהשדה, ככתוב: "וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" (ביאור:בראשית לד ה). ייתכן שיעקב חשב שדינה אשמה, ושהיא עודדה את שכם , וכך היא קיבלה את עונשה. יעקב פחד לשמור על כבודו, כדבריו לבניו: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (ביאור:בראשית לד ל).
  • האחים חשבו שמותר היה להם לעזוב את דינה לבד בבית, ולאף אחד לא היתה רשות לפגוע בה, או לקחת אותה ללא בקשת רשות בכבוד. האחים לא הסכימו שזאת היתה אשמתם שדינה נחטפה.
  • האחים, לאומתו, מענישים קשות את שכם ועונים לו: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ביאור:בראשית לד לא). האחים חושבים שמה שנעשה למשפחה הוא עלבון שאי אפשר לסלוח עליו. האחים חושבים על העתיד הרחוק. לדעת האחים מותר היה לדינה לצאת ולהסתובב חופשי בכנען כרצונה, להסתכל ולהראות בבטחון מוחלט, הן דינה היא בתו של יעקב, אחותם של בני יעקב, נכדתו של לבן. מותר לה להסתובב בארץ כשליטה שהארץ מובטחת לה ולמשפחתה.