ביאור:בראשית לד כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית לד כב: "אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים."



אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ[עריכה]

רק דבר אחד קטן האנשים האלה מבקשים: "בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים", כדי שנהפוך "לְעַם אֶחָד".

בכל השיחה, עניין דינה לא מוזכר. אין כאן בעיה אישית של שכם. אין כאן פשע חמור שעונשו מוות. אנשי העיר לא יכולים לטעון שרק שכם חייב מילה.
סביר שנכבדי העיר ידעו שדינה נחטפה והיא בביתו של שכם, וששכם פגע בבני ישראל.

נכבדי שכם שמחו שבני ישראל, שחנו על פני העיר (ביאור:בראשית לג יח) והיוו איום צבאי, מוכנים שכל הפשעים והחטאים של העיר יכופרו על ידי המילה.

חמור לא הזכיר ואנשי העיר לא שמעו את האיום: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ" (ביאור:בראשית לד יז), שמשמעותו "לקחנו" בכוח ובמלחמה, כי בתנו נמצאת בידכם שלא כחוק, אתם טמאתם אותה, אין יראת אלוהים בשכם, מי שיתנגד יומת, וכיון שתהיה שנאה אחרי שנקח את בתנו, אנו נתרחק מכם והלכנו לגור רחוק מכם.