ביאור:בראשית לד יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית לד יח: "וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר."



וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם[עריכה]

דִבְרֵיהֶם[עריכה]

"דִבְרֵיהֶם" - ברבים. סביר שרק אחד מהאחים דיבר, אכל משפת הגוף כנראה כל האחים הסכימו.

יעקב שמע הכל ולא הגיב או התנגד. סביר שיעקב התמים חשב שזה רעיון טוב. אין ספק שיעקב לא הבין שבניו עומדים לשחוט את שכם. יעקב הוכה בתדהמה לאחר שהוא שמע מה ששמעון ולוי עשו, והוא זכר לקלל אותם בסוף חייו (בראשית מח ה).

וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם[עריכה]

סביר ששכם וחמור הגיבו בחייוך ושמחה. לכל אחד מהם היתה סיבה לשמוח:

  1. שכם חשב רק על עצמו ואהובתו. הוא יקבל את דינה, לא ישלם מוהר ומתנות, וכל שהוא צריך לעשות זה למצוא דרך להכריח את אנשי עירו למול (או למות).
  2. חמור חשב שבני ישראל יתבוללו בקרבם, הוא ובנו ישלטו בשכם וברכושם של בני ישראל, כפי שהם הסבירו לאנשי שכם: "מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם" (ביאור:בראשית לד כג).

חמור ושכם ראו שיעקב הוא איש חלש שיהיה קל לשלוט עליו.

האחים ראו שהמלכודת הצליחה מאוד. שכם מוכן להרוג את עמו אם הם יסרבו למול, וחמור חושב שרכוש בני ישראל שייך לו. וכך במהופך יעשה.