ביאור:בראשית מט ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי[עריכה]

רש"י שואל: הרי "תחד" זה לשון נקבה, ו"כבודי" זכר?

לכן יש להסביר שהפסוק פונה ל"כבוד שלי" ואומר לו:
אתה, הכבוד שלי (כלומר אני), אל תחד איתם ביקהלם.
(זכר בציווי, נכתב כמו נקבה בעבר).

ובלשונו של רש"י:

אל תחד כבודי - כבוד ל' זכר הוא ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם כמו (ישעיהו יד כ): "לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה".

אך מה עם החלק הראשון: "סֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" - האם גם זה חלק מהפניה ל"כבודי"? זה קשה לאמר כי טעמי המקרא מפסקים כך שהפסוק הוא תיקבולת:

בְּסֹדָם - אַל תָּבֹא נַפְשִׁי; בִּקְהָלָם - אַל תֵּחַד כְּבֹדִי .

ולא:

בְּסֹדָם, אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד - כְּבֹדִי .

אם כן חוזרת השאלה: כיצד "תחד" בלשון נקבה מופנה ל"כבודי" שהוא זכר?

הראב"ע מפרש ש"נפשי" ו"כבודי" מקבילות, ולכן "תחד" היה יכול להכתב בלשון נקבה.