ביאור:בראשית מט כו
בראשית מט כו: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מט כו.
ברכת יעקב ליוסף[עריכה]
לאחר שיעקב העניק ברכות (וקללות) לבניו, בגיבוב של מילים חסרות פשר שניתן לפרש למספר כיוונים (כפי שרש"י מסביר 'ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים' (ביאור:בראשית מט א)), עכשו הוא מעניק ליוסף ברכה אמיתית, שמתבססת על ברכות אלוהים לאברהם, יצחק ויעקב, וברכת יצחק אביו לו.
ברכת יעקב ליוסף היא הברכה החזקה ביותר בתנ"ך, ומעניין שלא משתמשים בה לברך את ילדינו.
נראה שעוצמת הברכה היא כל כך גדולה, שחז"ל לא מצאו אישיות נוספת להעניק לה מברכת יעקב ליוסף.
הברכה מראה את אהבתו הגדולה של יעקב ליוסף, והוא מעניק לו כבוד מלכים, מנהיגות על אחיו, ונושא ברכת אלוהים לאבות לעתיד.
בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי[עריכה]
"בִּרְכֹת הוֹרַי" - ברכות הורי בצורת רבים. יעקב כולל את כל הברכות שאלוהים העניק לאברם בצאתו לכנען ושובו ממצרים, בברית בין הבתרים, בהודעת הולדת יצחק, ובעקדה, יצחק בעקדה ובגרר, ולו עצמו, יעקב בחלום הסולם, והברכה בשובו לבית אל. יעקב כולל גם את שתי ברכות יצחק לו: הברכה שהיתה מיועדת לעשו, והברכה בצאתו לחרן.
יעקב מצרף את כל הברכות ביחד, שמוסיפות ומשלימות, חוזרות ומחזקות אחת את השניה, וכך הוא מתאמץ להעניק ליוסף ברכה גדולה מכל אחת מהברכות הבודדות שקיבלו אבותיו של יוסף.
עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם[עריכה]
- "תַּאֲוַת" - שורש 'תוה' - להתוות גבולות, לסמן, תוואי (BROWN LEXICON), ככתוב: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָו: עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים" (יחזקאל ט ד). כאן הפרוש הזה מוביל להתווית גבולות הארץ המובטחת, שיהיו לעולמי עד נחלתם של בני ישראל, והממלכה שבראשה יעמדו צאצאיו של יוסף.
- "תַּאֲוַת" - שורש 'אוה' - רצון או יצר עז, תשוקה, חשק (מילוג), ככתוב: "אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ יְהֹוָה קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ" (ישעיהו כו ח).
לתאוה יש מספר פרושים של תשוקה:
- במשפט הקודם יעקב ברך את יוסף וזרעו: "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם" (ביאור:בראשית מט כה), אולם לא יבואו ילדים מהאישה אם לא תהיה תשוקה ורצון עז לפרות ולרבות אצל הגבר. התאוה והתשוקה המינית לגבעת האהבה, לעולם, היא שתחזק את האהבה בבית ותביא לפריון העם.
- בהמשך המשפט יעקב מעניק מלכות ליוסף. לא קל לקיים שולשלת מלכים למספר רב של דורות. המלכים חייבים שתהיה להם תשוקה להנהיג את העם, משימת חיים לכוון את דרכו של העם לאהבת אלוהים ופיתוח הארץ להיות "אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"(שמות ג ח), ולשמור על נחלת אבותיהם וברכת הארץ בכוח הזרוע מפני אויבים פנימיים וחיצוניים.
תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו[עריכה]
"תִּהְיֶיןָ" - הִתְקַיֵּם, תָּפַס מָקוֹם בּמֶּרְחָב אוֹ בַּזְּמַן, תהווה, יקרה, יתרחש (מילוג) - ככתוב: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (ביאור:בראשית לא מד).
כפי שיעקב התחיל אמר: "עַד תַּאֲוַת ... עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף" - תאוות עולם תהיה ותתקיים במנהיגותם בראש העם של יוסף וצאצאיו, וכך הוא ימלא את תפקידו כשליט ומנהיג לאחיו ועמו. התאוה הזאת תהיה בתוך ראשו של יוסף והוא יהגה בה יומם ולילה איך לקדם את עמו ולהגשים את ברכות אלוהים.
- "נְזִיר" - אדם שמקדיש את עצמו לעבודת האל, חי בצניעות ובסגפנות ונמנע מקייום חיים רגילים (מילוג). ייתכן שהכוונה שיוסף יקדיש את עצמו להיות שליט העם למען אחיו, וכך יגביל וימנע מעצמו חיים פשוטים ושלווים.
- "נְזִיר" - נזר, אביזר יפה שמולבש מסביב לראש כקישוט או כסמל מעמד, כתר (מילוג), ככתוב: "וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת, וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ, וַיִּמְשָׁחֻהוּ, וַיַּכּוּ כָף, וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב יא יב).
יעקב מכתיר את יוסף כיורשו ובכורו, ומצווה ומרשה לו לקחת את מנהיגות העם, וכך הוא מניח את כתר המלכות על ראשו להיות מעל אחיו. למעשה זה הדבר היחיד שיעקב היה יכול לעשות. כל שאר הברכות היו בידי אלוהים שעשה כרצונו בלי להתחשב בדברי יעקב, שרובם לא התקימו.
למרות שיעקב מינה את יוסף להיות מלך ושליט על אחיו, ואחיו אישרו לו למלוך עליהם, ככתוב: "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (ביאור:בראשית נ יח), יוסף נמנע מלהיות מלך בני ישראל ונשאר רק משנה לפרעה, כאשר הוא ענה לאחיו: "אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי"? (ביאור:בראשית נ יט), ובאחרית ימיו הוא לא מינה את אפרים או מנשה למלוך אחריו.