רמב"ן על בראשית מט
<< · רמב"ן על בראשית · מט · >>
פסוק א
פסוק ג
פסוק ד
פסוק ה
והנכון בעיני, שאמר כי "שמעון ולוי אחים" גמורים, דומים ומתאחים זה לזה בעצתם ומעשיהם.
וכבר פירשתי (בראשית לד יג), כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו, שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר, ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם (בראשית מט ו): "בסודם אל תבא נפשי" - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל (בראשית מט ז): "אפם ועברתם". וכן תרגם אונקלוס: "ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'".
ופירוש "כלי חמס מכרותיהם" - על דעת אונקלוס וכל המפרשים (ראב"ע, רש"י, רד"ק) כלי חמס מגורותיהם, וכן (יחזקאל טז ג): "מכורותיך ומולדתיך", וכן (יחזקאל כט יד): "על ארץ מכורתם", אמרו כי פירושו שעשו חמס בארץ מגורותיהם. ואם כן, יהיה שיעור הכתוב: כלי חמס להם במגורותיהם. ויקרא אותה "ארץ מגורותיהם", שגרו בה אחרי כן.
אבל לפי דעתי יאמר "כלי חמס" הם מגורותיהם, חייהם, כלשון (בראשית מז ט): "ימי מגורי"; יאמר, כי כלי החמס עצמם הם מגוריהם, כי בם יחיו ויזונו. ודומה לזה (איוב כד ה): "ערבה לו לחם לנערים".
ובעבור זה (בראשית מט ז): "יחלקם ביעקב", שלא יוסדו; "ויפיצם בישראל", שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א): "ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה", והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל.פסוק ו
וטעם (בראשית מט ו): "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" - שעשו החמס באפם שכעסו על שכם, וברצונם שהם חפצים בו, לא פשע המומתים ולא חטאתם.
ואמר אונקלוס, כי טעם שוֹר כמו שוּר בשורק, מן (בראשית מט כב): "בנות צעדה עלי שור", ותרגם בו עוד "סנאה", מן (תהלים צב יב): "ותבט עיני בשורי". והטעם, שעקרו עיר מוקפת חומה, את טפם ואת נשיהם, אחרי הרגם אנשיה. ויהיה "עקרו" מן (צפניה ב ד): "ועקרון תעקר".
ואחרים פירשו (רד"ק בשם ריב"א), כי שור גדול בבהמות, רמז לחמור ושכם בנו נשיא הארץ, כמו (דברים לג יז): "בכור שורו הדר לו", (עמוס ד א): "פרות הבשן אשר בהר שומרון". וכן יכנו הכתובים השרים הגדולים באילים ועתודים.
והנכון בעיני, שהכתוב כמשמעו, אמר כי "באפם הרגו" כל "איש" באפם, "וברצונם", אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים, "עקרו" כל "שור", רמז למקניהם וקנינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה. והזכיר זה, לומר, כי בסודם לא באה נפשו בכל אלה, אפילו לעקור להם מקנה וקנין ולבוז שללם כלל. ו"עקרו" מן (יהושע יא ו): "ואת סוסיהם תעקר".
אך הכל לשון אחד וענין אחד.פסוק ז
פסוק י
אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור "מחוקק מבין רגליו", שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך, ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, "עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים" לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי:
- "השבט" ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות,
- ו"שילה" הוא בנו אשר לו יקהת העמים.
ולא יתכן מאמר רבי אברהם, שיהיה שילה דוד, כי לא היה ליהודה שבט קודם דוד, כי אף על פי ששבטו נכבד ונוסע בתחלה, אין שבט רק למלך ומושל, כדכתיב (תהלים מה ז): "שבט מישור שבט מלכותך", (ישעיהו יד ה): "שבט מושלים", (יחזקאל יט יד): "שבט למשול".
והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו, והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד (דברי הימים א כח ד): "ויבחר ה' אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל".
ואמר "לא יסור" לרמוז, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר, וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג ה): "כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו".
וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה, ולזה רמז הכתוב שאמר (הושע יג יא): "אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם (שמואל א יב יב): "וה' אלהיכם מלככם". והקב"ה אמר לו (שמואל א ח ז): "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם", ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא.
ומה שאמר הכתוב (שמואל א יג יג): "נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם", שאם לא חטא, היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם, וזה טעם "אל ישראל"; אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל; או היה מלך תחת יד מלך יהודה.
ולפי דעתי, היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר (מלכים א יא לט): "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים", וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך, ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (הושע ח ד): "הם המליכו ולא ממני".
וזה היה עונש החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת למעשה כל חמשת בני מתיתיהו מתו בקרב או בהתנקשות. יתכן שהרמב"ן לא מונה את אלעזר כי הוא לא שימש כמנהיג וכן כי נהרג על ידי פיל שהתמוטט עליו בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג.): "כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא כל מי שאומר שהוא מצאצאי החשמונאים - הוא עבד", שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם בית הורדוס (שהיה ממוצא אדומי) - כמסופר בב"ב ג ע"ב: "הורדוס - עבדא דבית חשמונאי הוה; ...כל מאן דאתי ואמר 'מבית חשמונאי קאתינא' - עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא". יוחנן החשמונאי, נכדו של מתתיהו, כבש את אדום, ואפשר לאדומים להשאר בארצם בתנאי שיתגיירו והם הכריתום.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים, ונצטוו (במדבר יח ז): "תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה' אלא רק לשמש ככהנים (בדומה לעקרון הפרדת הרשויות). וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (ירושלמי הוריות פרק ג הלכה ב): "אין מושחין מלכים כהנים. אמר רבי יהודה ענתוריא: על שם "לא יסור שבט מיהודה". אמר רבי חייא בר' אבא: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל", מה כתיב בתריה: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"". הנה, שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן. ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא. ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכהנים, שאף על פי שהן בעצמן ראויים למשיחה, אין מושחין אותן לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (הוריות יא ב) שאין מושחין אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אבא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון.
"ולו יקהת עמים" - "אסיפת העמים, שנאמר (ישעיהו יא י): "אליו גוים ידרשו". ודומה לו (משלי ל יז): "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם", לקבוץ קמטים שבפניה מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קי.): "דמקהו קהיאתא בשוקא דנהרדעא". ויכול לומר קהיית עמים", לשון רש"י.
ואינו נראה לפרש ב"יקהת אם" אסיפת אם.
ולשון "מקהו קהיאתא" אינו אלא לשון פירכות וקושיות שהיו מקשים ומפרכים בה קושיות הרבה, כי המתקשה בדבר יקרא "קוהה" בלשון חכמים, כמו שאמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ג ח) "כולם אחוזי חרב" - שהיו כולם שונים הלכה כחרב, שאם בא מעשה אל ידיהם לא תהא הלכה קוהה להם, וכן עוד שם רבים. וממנו אמרו בגמרא (נזיר סה:): "ר' יהושע קיהה וטהר", שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברים המטמאים עד שטיהר בהכרח. וכן מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא (בבא מציעא נב.): "מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה", שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו.
ובעלי הדקדוק (הרד"ק ור' יונה בן ג'נאח) אומרים ב"יקהת" ששרשו יקה, ופירשו בו לשון משמעות וקבול המצוה, "יקהת עמים" - שישמעו אליו ויעשו כל אשר יצוה עליהם; "תבוז ליקהת אם" - לקבל מצותה.
והנכון בעיני, שהוא מלשון (ירמיהו לא כט): "האוכל הבוסר תקהינה שניו", ושרשו קהה, והיו"ד בו כיו"ד יצהר, וענין כלם החולשה והשבירה: יאמר שלא יסור שבט נוגש מיהודה, עד שיבא בנו אשר לו חולשת העמים ושבירתם, שיחליש את כלם לפי חרב. וכן (קהלת י י): "אם קהה הברזל", שנחלש ואינו יכול לכרות, כסכין שעמדה בלשון חכמים (ביצה כח), או שנשבר קצת ונעשו בו פגימות. וכן מצאתי עוד שם במדרש חזית (שיר השירים רבה א יב): "הופיע להם הקב"ה ריח טוב מבשמי גן עדן, והיתה נפשם קוהה לאכול, אמרו לו "רבינו משה תן לנו מה נאכל!" אמר להם "כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו", עמדו והפרישו הנכרים מביניהם והיתה נפשם קוהה לאכול וכו'". והענין, שהיתה נפשם נחלשת ומשתברת בגופם מרוב תאותם לאכול מן הפסח, שנדבק בו הריח הטוב. וכן "לא תהא הלכה קוהה להם" - נחלשת ורופפת בידם. ו"מקהו קהיאתא" - מקשים קושיות מחלישות הנפש מרוב הצער והעיון, או הוא לשון שמשברין ומפרכין, כלשון (קידושין יג:): "פריך רב אחא". וכך אמרו (מכילתא בא יח) "אף אתה הקהה את שניו" - שבר אותם או תחלישם בדבריך, כי הבוסר מחליש ואינו משבר, אלא שהחלישות והשבירה ענין שוה, והקהיה תכלול את שניהם.פסוק יב
פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
פסוק יט
פסוק כא
פסוק כב
פסוק כד
פסוק כט
פסוק לא
פסוק לג
<< · רמב"ן על בראשית · מט · >>