מלבי"ם על בראשית מט

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(א-ב) "האספו". הקבוץ מורה קבוץ הנפזרות, והאסיפה תהיה אחר הקבוץ, כמ"ש בפירוש ישעיה סימן י"א, ומזה דרשו חז"ל שבקש לגלות הקץ ונסתלקה הימנו שכינה, ובמדרש

שצוה אותם על המחלוקת, א"ל תהיו כלכם אסיפה אחת, ואז התקינו א"ע לגאולה כמ"ש ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכו'. כי חורבן הבית היה בעון שנאת חנם וכ"ש שא"א שתהיה הגאולה עד יתקבצו והיו לגוי אחד. וע"ז כשאמר "האספו "שהוא אחר הקבוץ, שבזה יצויר "שאגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", וכשראה שנסתלקה הימנו שכינה כי עתיד להיות ביניהם מחלוקת, ואז א"א לגלות קץ הימים אמר "הקבצו", ובמדרש האספו מעשרת השבטים ו"הקבצו" לשבט יהודה ובנימין, דרוש זה נסמך עמ"ש ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ. ופרשתי שם שעשרת השבטים אינם מפוזרים רק נדחים שלא נודע מקומם וצריכים אסיפה, שאסיפה מורה מן החוץ אל הפנים, ושבט יהודה ובנימין הם נפוצים בארבע כנפות הארץ ואינם נדחים כי נודע מקומם, ועז"א ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, והתבאר אצלי בפי' הנ"ך שכ"מ שידבר מעשרת השבטים נגד שבט יהודה, יקרא שבט יהודה בשם ישראל נגד העשרת השבטים שנקראו לערכם בשם יעקב. ועז"א "האספו הקבצו", ומפרש נגד האספו "ושמעו בני יעקב", ועז"א האספו מעשרת השבטים, ונגד הקבצו אמר "ושמעו אל ישראל אביכם", ועז"א והקבצו לשבט יהודה ובנימין שהם נקראים ע"ש ישראל שהם במדרגה יתירה נגד י' השבטים:

(ג) "ראובן בכרי אתה". ר"ל יש לך שתי מעלות. א] מצד שאתה בכור אף אם לא היית מן הטפה הראשונה הבכור י"ל התנשאות נגד אחיו בממשלה ובכבוד וליטול פי שנים. ב] מצד שאתה "כחי וראשית אוני", שנוצרת מן הטפה הראשונה, ויש הבדל בין "כח "ובין "און", ש"כח "מציין ה"כח "הפנימי, ו"און" מציין התגלות ה"כח "לחוץ, כמ"ש בפי' ישעיה סימן מ' בפסוק נותן ליעף כח, ר"ל שכח הפנימי נתגלה בך, והיה ראשית התגלות אוני מכח אל הפועל על ידך, ומפרש מצד שבכורי אתה יש לך "יתר שאת "התנשאות וגדולה, ומצד שאתה ראשית אוני יש לך "יתר עז "וכח הגוף כי נוצרת בכח גדול ואון אמיץ, ופי' חז"ל שהיה ראוי לך הבכורה והכהונה שהם יתר שאת והמלכות שהוא יתר עז:

(ד) "פחז כמים". אבל ע"י שחפזת כמים השוטפים בחפזון באין מעצור, לכן "אל תותר", לא יהיו לך יתרונות אלה, "כי עלית "וסלקת את "משכבי אביך "[מלשון סלוק כמו השחר "עלה "או כעלות גדיש בעתו]. "אז חללת "את "יצועי "אשר "עלה "ונסתלק על ידך, וכבר בארנו בפ' וישלח שהיה ראוי שיעקב יוליד עוד בן ואז היה י"ג שבטים, וע"י בלבול יצוע נשארו רק י"ב שבטים, והגם שיעקב לקח את מנשה ואפרים וחלקם לב' שבטים, נשארו תמיד רק י"ב שבטים, שכ"מ שיחשב מנשה ואפרים לשנים לא נחשב לוי בפ"ע לשבט, כמו בדגלים ובנשיאים ובנחלה וכדומה, עד לעתיד שאז יהיה ללוי חלק בארץ כמ"ש ביחזקאל ואז יהיו י"ג שבטים כמספר אחד, שהוא מעלה עליונה נגד מספר י"ב שהוא למטה במרכבה ומספר י"ג עומד למעלה במלכות שמים:

(ה) "שמעון ולוי". שאחר שאמר שלא יכול לתת העוז והמשרה דהיינו המלכות לראובן, הנה ראוי לתתו לשמעון או ללוי שהם האחים שאחריו בתולדה, אומר שגם להם לא יאות המשרה כי הם אחים במדת הכעס והנקמה, שזה לא יאות לאשר לו המשרה שבזה ישחית רבים ועצומים, כי "כלי חמס מכרתיהם", כלי מענין נכלי, ויתנכלו אותו להמיתו, "ומכרתיהם", היינו מגורותיהם וגדרו מקום שדר שם בקביעות כמ"ש ביחזקאל סימן ט"ז, שבתוכם יגורו נכלי חמס במדור קבוע, ובלבם כלי חמס מצאו בית ומושב תמידי, וזה ממה שהרגו את עיר שכם וממה שעשו ליוסף שהיה ע"י אף וכעס ונקמה:

(ו) "בסודם". מפני שהיה נראה שמה שעשו לשכם היה עפ"י עצת יעקב, עז"א בין תחלה כשהיה הדבר סוד אצלם, וכמ"ש ויענו את שכם במרמה וידברו, לא היה על פי עצתי ואני לא ידעתי מזה, ואחר כך בקהלם כשנקהלו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר, שאמרו שעשו זה להציל כבודי כמ"ש הכזונה יעשה את אחותנו. "אל תחד כבדי", לא היה זה לי לכבוד, "כי באפם הרגו איש", מה שהרגו אנשי שכם היה מתוך אף וכעס לא לשם ה' או להציל כבודי, ואחר שכבר עשו חרון אפם ע"י הריגת האנשים, "ברצונם עקרו שור "לקחו בשלל מקניהם ועקרו את השורים ע"ד את סוסיהם תעקר זה היה אחר שנחה חמתם רק ברצונם, וזה סימן על אכזריותם, ויש לפרש גם על יוסף באפם רצו להרגו, וכשנתרצו ע"י יהודה עקרוהו ממקומו ומכרוהו לעבד וקראו שור ע"ש בכור שורו הדר לו:

(ז) "ארור". שלפעמים יצטרך ה"אף "וה"עברה" לקנא קנאת ה' ולעשות משפט ברשעים, אבל אפם "ארור" הוא ואין בו ברכה, "כי "הוא "עז "יותר מן המדה. ויש הבדל בין "אף "ובין "עברה", שאף הוא מה שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם עי"ז ישולח חרונו גם על מי שלא חטא עד שעובר הגבול (כמ"ש בפי' הנ"ך בכ"מ) ונגד שכם בן חמור היה אף ונגד יתר אנשי שכם היה עברה, ושניהם היה בעז ובקשוי יותר מן הראוי אחר שגיירו א"ע. "אחלקם "ר"ל את האף והעברה שלהם "אחלק ביעקב", שהגם שצריך גם להם אף ועברה לעת הצורך, די שכל שבט יקח חלק אחד מי"ב ר"ל קצת, וישראל גדול מיעקב שהם גדולי האומה ביניהם אפיץ את האף והעברה ע"ד כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש, לכלות אף נגד הרשעים ולעשות משפט במנאצי ה' שזה מוטל על ישראל שהם הגדולים:

(ח) "יהודה". אולם "יהודה" שהוא אחריהם בתולדה לך ראוי המלוכה, וע"כ "אתה יודוך אחיך", יתנו עליך הוד מלכות כמו על כן עמים יהודוך (תהלים מה), כי מתנאי המלך שני דברים, כמ"ש ושפטנו מלכנו ונלחם את מלחמתנו, נגד המלחמה אמר "ידך בערף איביך", ונגד המשפט שזה תלוי אם העם מקבלים אותו לשופט ומקבלים משפטיו, אמר "ישתחוו לך בני אביך":

(ט) "גור". מפרש מעלת יהודה שהוא גבור "כאריה הזקן", והוא זריז וקל בעניניו כ"גור" הקטן, ובכ"ז אין משלו כאריה שהוא טורף טרף אדם אכל, כי אתה "בני עלית מטרף", סלקת א"ע מטרוף טרף, רק מה שהמשלתי אותך לאריה הוא שכלם ייראו מגבורתך עד שיפחדו ממך, כי "כרע רבץ", הכריעה הוא כהארי' שיכרע על ברכיו והרביצה הוא בהלביאה שי"ל גורים, כמ"ש יחדיו ירבצו ילדיהן, ור"ל "כרע כארי ורבץ כלביא", [הלביא הוא בעת שי"ל גורים], "מי יקימנו "לא יש מי שיערב לבו להקים אותו כי בנפשו הוא, כן לא יקרב אליך איש למלחמה. על כן,

(י) "לא יסור שבט מיהודה". תמיד יצא ממנו שבט מושלים, ומחוקק הוא מניח הנמוסים והחוקים שכ"ז שייך אל הנשיא שהוא ג"כ המחוקק, ר"ל בעת הגליות שלא יהיה מלך מזרעו יהיה מזרעו שבט מושלים ומניחי החוקים שהיו תמיד מזרע ב"ד, "עד כי יבא שילה "מענין ובשליתה היוצת מבין רגליה, ר"ל מבין רגליו, היינו מזרעו יהיו תמיד מחוקקים עד שיבא מבין רגליו כשליא דהיינו הנולד אשר "לו יקהת עמים", שהוא המלך המשיח שלו ובעבורו יקהלו עמים למלחמת גוג ומגוג כמ"ש קצות הארץ יחרדו קרבו ויאתיון:

(יא) "אסרי "מצייר בנבואתו את המלך המשיח כמו שראהו זכריה בנבואתו עני ורוכב על החמור ועל עיר בן אתונות, שלא ירכב על סוס המוכן למלחמה רק על החמור, ומצייר מה שינגפו הבאים למלחמה כמו שצייר אותם הנביא בדריכת ענבים להוציא דם ענב, כמ"ש מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת פורה דרכתי לבדי ואדרכם באפי ויז נצחם על בגדי וכו' ואמר (יואל ד) יעורו ויעלו הגוים אל עמק יהושפט וכו' שלחו מגל כי בשל קציר באו רדו כי מלאה גת השיקו היקבים כי רבה רעתם, שמצייר דריכת חיל גוג ומגוג בג' מדרגות. א] שקוצרים הענבים מן הגפנים. ב] שמשימין אותם בגת. ג] שנדרכו והוציאו היין, שהוא דם החללים, ואבינו הזקן חזה כל זאת ברוחו באופן נשגב, שבעוד הענבים על הגפן כבר נדרכו בגת והמלבושים נתאדמו מן הדם, ר"ל שאך בבוא הרוכב על החמור ויאסור את חמורו אל הגפנים כבר יתכבסו מלבושיו מן היין, ר"ל שאז החיילות הלוחמים שהיו דומים בעודם מחוברים אל הגפן, נדרכו בגת והמשיח כבס מלבושיו מדמם. וז"ש שיבא שילה אשר בעודנו "אוסר את עירו אל הגפן", ואת "בני אתונו אל השרקה", [שהוא הגפן המובחר והוא משל אל העמים הגבורים והאדירים] כבר "יכבס את לבושו ביין ואת כסותו בדם ענבים", ר"ל שע"י החמור שירכב עליו יפלו כלם חללים ["ועיר "מציין גם צעירי מינים אחרים כמ"ש ישאו על כתף עירים חיליהם שהוא צעירי הגמלים כמ"ש בפירוש שם, ובן אתונות מציין רק צעירי החמורים, ועז"א ועל עיר בן אתונות, שזה נושא משא יותר יאסרוהו לשורקה, "ולבוש "הוא הלבוש המיוחד לאיזה דבר, "וכסות "כולל כל מה שמכסה בו, וממליץ שלבוש המיוחד למלחמה יכבס ביין, שמציין שכבר נעשה יין מן דם הענב, והכסות שהם יתר בגדיו יכבס בדם ענבים שזה פחות מן היין, כמש"פ על מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת עיי"ש בפירוש]:

(יב) "חכלילי". מן כחול שצובע העינים [כחלת עיניך יחזקאל כ"ג מ'] והמליצה תאמר שתיתי ייני עם חלבי, כי אחרי שתיית היין המרתיח את הגוף ישתו חלב המשקיט רתיחת היין, והיין מציין רתיחת המלחמה שיצבע עיניו מדם, אחריו ישתה החלב המשקיט רתיחת המלחמה, שהוא מליצה על השלום כמ"ש ודבר שלום לגוים והיתה מנוחתו כבוד, ושני האריה הגבור הזה לא יהיו אדומים מדם, כמ"ש אשר שניו שני אריה, רק לבנים מחלב, כי יהי לו שלום מכל עבריו:

(יג) "זבולן". נבא על זבולון שיפול גורלו סמוך אל הים, ואדמתו לא תהיה ראויה לשדה תבואה, אבל "והוא "מטבעו מוכן "לחוף אניות", כי טבע אנשי זבולון נולד למסחור ולעבור באניות סוחר ארחות ימים וממרחק יביא לחמו, כמ"ש בסנהדרין, שמי ששבח חיי המסחר והמדור אצל הים מזבולון הוא, ע"כ יבנה חוף שישכנו שם אניות, וסוף מעשהו בים ומסחרו יגיע "עד צידן "שהם כוננו המסחר בים בימי קדם:

(יד) "יששכר". וטבע "יששכר" יהיה בהפך שהוא איש אוהב מנוחה ולשבת בארצו, ע"כ המשילו לחמור בעל עצמות, שאין טבעו ללכת למרחקים רק לרבוץ בין המשפתים, וכן יבחר לשכון בארצו, וירבץ בין המשפתים, ר"ל בגבול ארצו שגבל עם זבולון שהיה שכן לו וזבולון הוביל פירות יששכר שהיו גסים וטובים למרחקים לסחורה וחלקו ביניהם עוה"ז והעוה"ב כמ"ש חז"ל. וז"ש,

(טו) "וירא מנחה כי טוב". שבחר יותר לנוח במקומו ולא לסחור למרחוק, כי עסק בחכמה ובתורה שלזה צריך מנוחה, ועי"כ "ראה את הארץ כי נעמה "ובחר בעבודת קרקע, "ויט שכמו לסבל "עבודת הארץ, "ויהי למס עבד "מן התבואה נתן מס המלך, וחז"ל המליצו שסבל עול עמל התורה, והמס היה שסבל עול ההוראה והלמוד לכל ישראל:

(טז) "דן". "דן" היה המאסף לכל המחנות, ובני גד הלכו בראש המחנות, "דן" היה צריך לשמור מהאויבים הנופלים מאחורי המחנה ומזנבים את כל הנחשלים, ואמר ש"דן" ידין ויריב ריב עמו ככל השבטים הגם שהולך לבסוף:

(יז - יח) "יהי דן". מפני שהנופלים על המחנה מאחוריהם הם רוכבי סוסים שהם מגיעים ברדיפה בראשונה, יצייר שמלומד ללחום את רוכבי סוסים, הגם שהם ילכו רגלי, וידמו "כנחש "ערום, "בדרך "הגדול ידמו כנחשים גדולים, "ובארח "שהוא ההולך אל הצד, ילכו כשפיפון קטן ההולך בהסתר, ושניהם הגם שהם זוחלים על הארץ ינצחו רוכבי סוסים במה "שנושך עקבי סוס ויפל רכבו אחור", כן יהיו מלומדים לקצץ בחרבם רגלי הסוסים ויפלו הרוכבים בידיהם, ובאשר ציור זה שיבא האויב מאחורי המחנה הוא בעת שירדוף האויב אחריהם, שזה בעת שהם חלשים נגד האויב, אמר "לישועתך קויתי ה'":

(יט) "גד". אולם "גד" ילכו "גד"ודים בראש המחנה, ובזה היו שני מיני "גד"ודים, ה"גד"וד שהולך ללחום, וה"גד"וד שהולך בצד המחנה לסבב את האויב שזה נקרא עקבו של המחנה ע"ש שמעקב וסובב את האויב, כמ"ש וישימו העם את כל המחנה אשר מצפון לעיר ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח יג) כמש"פ שם, אומר שגד יהיה הגדוד שיגוד נוכח האויב, ועז"א גדוד יגודנו פי' את האויב וגם הוא יגד וישם גדוד של "העקב "והמארב לסבב את האויב משני צדדים:

(כ) "מאשר". פי' חז"ל שבנחלת אשר היה שמן זית הרבה כמ"ש וטובל בשמן רגלו, ולחם כל השבטים היה שמן "מאשר", שמשם הביאו שמן הטוב שנתנו בלחמם היינו במאכליהם, וגם "הוא יתן מעדני מלך", כי היה שם כל פרי מגדים למעדנים:

(כא) "נפתלי". כבר התבאר בגבולי הארץ שנחלת "נפתלי" התפשטה בכל עבר המזרחי אצל הירדן וכן ממזרח למערב, עד שפגע עם כל השבטים, עז"א "נפתלי" אילה שלחה, אילה הוא מין אילן, שנמצא ע"מ אלה תחת האלה (יהושע כד) וע"מ אלה תחת אלון ולבנה ואלה, ופה בא ע"מ אילה שהשמות ישתנו במשקלם כנודע, "ושלוחה "מורה על התפשטות הענפים ברוחב, כמו "שלחותיה "נטשו (ישעיה טז), "ואמרי "הם ענפים מובחרים אשר בראש האילן, כמו בראש אמיר (שם יז ו) אומר נפתלי דומה כאלה שמתפשטת ברוב ענפיה ברוחב עד למרחוק [כמו שמבואר ממעשה דאבשלום שנתלה בענפי האלה] שנותן ענפים יפים שזה אמרי שפר:

(כב) "בן פרת יוסף". לפי שאמר שנפתלי אילן יפה בענפיו וסעיפיו, אמר נגד זה שיוסף יש לו מעלה בפריו, "ובן "הוא ענף, כמו ועל בן אמצת לך, הוא ענף נושא פירות, יבאר מעלתו משלשה צדדים, שהוא מעצמו גפן שורק נושא פרי. ב] הוא "בן פרת "מצד שהוא נטוע "עלי עין "המים, שהוא לח ורטוב תמיד. ג] מצד "שבנותיו "שהם ענפי הגפן עולים "וצועדים" למעלה "עלי שור "וחומה, שענפי השורקה שמעלים אותה עלי החומה יפרו וירבו מאד ויחפו את כל החומה סביב. והמליצה א] שהוא יפה פרי תואר מצד עצמו. ב] מצד שנטוע על מקור החכמה והיראה שהוא מקור מים חיים. ג] מצד שנשאהו ה' וירוממהו למעלה בגדולה וכבוד:

(כג) "וימררהו". אולם בעלי חצים שהוא כנוי לבעלי לה"ר מררו את חייו ורבו בו חציהם [מלשון רובה קשת] וגם שטמוהו, ורמז בזה על אנשי בית פוטיפר שדברו עליו לה"ר וכן על אחיו:

(כד) "ותשב". אולם "קשתו נשארה באיתן", ר"ל הוא לא רבה בקשת כנגדם, רק "זרעי ידיו "[שהם המורים בקשת וחצים] נמלאו "בפז", ר"ל שתחת שיורה עליהם חציו מדה כנגד מדה ירה עליהם זהב ופז ונתן להם עושר ומתנות. "מידי", אמר זה היה לו "מידי" אביר יעקב בזכותו של יעקב והאלהים השורה על יעקב, וגם שמשם הזמינו ה' שיהיה "רעה אבן" "ישראל", כמ"ש כי למחיה שלחני אלהים לפניכם:

(כה) "מאל". מפרש מ"ש מידי אביר יעקב, היינו "מאל" אביך, וע"ז בקש "ויעזרך "שכן יעזור אותך תמיד, ועמ"ש משם רועה אבן ישראל אמר "ואת שדי", מצד שהוא עושה נסים נסתרים בהשגחתו הפרטיית, "ויברכך", הוא תפלה שיברך אותך גם להבא. א] "ברכת שמים מעל", הוא מטר וטל השמים וגם כולל ההצלחה שמצד המזל. ב] "ברכת תהום" "רבצת תחת". שגם בעת יעצר השמים יעלה התהום וישקה את האדמה, וגם יתן לך "ברכת שדים ורחם", היינו פרי בטן ושדים מניקים חלב, וזה כולל בין זרע אדם בין זרע בהמה, שלא יהיה משכלה ועקרה רחם משכיל ושדים צומקים באדם ובבהמה:

(כו) "ברכת". מוסב על ויברכך, "ברכת" אביך שהם גברו על "ברכת" הורי, ר"ל על "ברכת" אברהם ויצחק, כי יעקב ניתן לו נחלה בלי מצרים כמ"ש ופרצת ימה וקדמה, וז"ש "עד" "תאות גבעת עולם "[מלשון תתאו לבא חמת] שגבול ברכה זו הם גבעות עולם, ר"ל "עד" סוף הארץ, ששם הגבעות שהעולם נשתכלל עליהם, ברכות אלה "תבואתה לראש" "יוסף", אם מצדו שהוא "יוסף" הצדיק, ואם מצד שהוא "נזיר אחיו", שנכתר בנזר אלהים, ועז"א "ולקדקד "שהוא למעלה מן הראש כמ"ש במק"א:

(כז) "בנימין "דומה "כזאב יטרף". רק שתחת שהזאב יטרף בערב ויניח המותר לבקר, הוא "בבקר יאכל עד "[הוא הטרף] "ולערב יחלק שלל", הוא הנשאר אחרי המלחמה, ורמז על שהיו גבורים מנצחים אויביהם, וגם על מלכות שאול כמ"ש המפרש:

(כח) "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". מספר השנים עשר בשבטי יעקב היה הכרחי, כי כן גם בעולם הגדול י"ב גבולות ואלכסונים וי"ב מזלות וי"ב צרופי הויה וי"ב שערי רקיע, שכל שבט מושך ברכתו מן הים העומד על שנים עשר בקר, ותמיד נשאר מספר זה, שמה שחלק מנשה ואפרים לשנים הוא רק במקום שלא נמנה שבט לוי, אבל במקום שנמנה לוי לא נמנה יוסף רק לשבט אחד, כמו באפוד ובהר גרזים, ונגדם הקים משה י"ב מצבה ויהושע שנים עשר אבנים ואליהו שתים עשרה אבני מזבח, "וזאת "עצמו "דבר להם" "אביהם ויברך אותם", איש איש כפי שרשו למעלה, ועד עתה היה הלב והסגולה אצורה באדם אחד בכל דור והוא היה מקדש לשכינת ה' ולכל הטובות הרוחניות, ומעתה נתפרד השורש לענפים ונתחלק תחלה לשנים עשר שבטים, ר"ל י"ב ענפים שהשבט והענף הם שמות נרדפים, ועם יעקב שרשם היו י"ג כמנין אחד וכמ"ש במדרש שא"ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שהיו באחדותם כמו שהיו ביעקב שהוא השורש לענפים אלה, ולכן הגם שנתן לכל שבט ברכה בפ"ע בכ"ז כלם משתתפים בכל הברכות, ועז"א "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר", שכל אחד מהם היה כלול מכל השנים עשר, כמו שכל כח הנמצא בענף מיוחד מן האילן הוא כלול בכל האילן, "וזאת "עצמו "דבר להם" "אביהם", וז"ש "איש אשר כברכתו ברך אתם", שברכת כ"א הוצרך לצורך הכלל. וז"ש במדרש לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, וליוסף גבורת שור וכו' לא תאמר שזה גדול מזה כללן כלן בברכה אחת, שעז"א ברך אותם, ועז"א להם אני נאסף אל עמי, כי תחלה היו הברכות האלה נקוים ועומדים בהמקור שהוא יעקב ולא היו צריכים להתחלק לי"ב צינורות, ועתה שנאסף המקור צריך לחבר את הי"ב ברכות ושקתות המים להיות אחד. וז"ש במדרש אני נאסף אל עמי אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי ואם לאו משאני מסתלק מן העולם לעצמי אני הולך, שנאמר אני נאסף על עמי, ר"ל שבמה שברכם השפיע כל הברכות להם עד שנכנסו תחתיו להיות מעונה אלהי קדם, ואז זכו בעצמו של יעקב כי עצמותו וקדושתו נשתל בזרעו, ואם לא זכו נפרד קדושת יעקב מהם ולא יהיה מרכבה לשכינת ה':

(כט) "ויצו אותם". צוואת ש"מ בכל עניני הנהגתם, כמ"ש אח"כ ויעשו בניו לו כן כאשר צום, שלא נזכר פה כי נכלל במ"ש "ויצו אותם", ובתוך דבריו אמר להם "אני נאסף אל" "עמי", הוא מיתת הצדיקים שהנפש תאסף ותכנס למחיצת הצדיקים אשר נפשם צרורה בצרור החיים, שעד עתה היה חוץ למחיצתם בהיות נפשו כלואה בחומר, לכן אבקש "קברו" "אתי אל אבתי", שגם הגוף יהיה עמהם משום שגם הגוף מוכן לעמוד בתחיה ומוכן לקבל שכרו, ורשם להם מקום קבורת אבותיו, "אל המערה אשר בשדה עפרון", ובאשר יוכל להיות שעתה נשכח שם עפרון בעליו הראשונים ולא ידעו מקומה סיים מצריה:

(ל) "במערה אשר בשדה המכפלה "סימן המקום, "אשר על פני ממרא "סימן המחוז והעיר, "בארץ כנען "סימן המדינה, "אשר קנה "ולא תאמר שלא קנה רק את המערה לקבור בה לפי שעה, כי לא היו יכולים למכור אחוזת קבר לאיש נכרי, עז"א "אשר קנה אברהם את השדה", שלכן קנה את השדה כדי שיהיה לאחוזת קבר, וכן לכן קנהו "מאת" "עפרון החתי", שכ"ז הוצרך כדי שיהיה לאחוזת קבר כמ"ש בזה במקומו בפ' חיי שרה:

(לא - לב) "שמה". ועוד דהא "שם קברו את אברהם ואת שרה". הרי שהיה הקנין לאחוזת קבר לא למת אחד בלבד, ולבל יערערו בני ישמעאל אמר "שמה" קברו את יצחק, ולבל יערער עשו ובניו אמר "ושמה קברתי את לאה", ולבל יערערו בני חת שעפרון עבר על התקנה שלא למכור אחוזת קבר לזרים, וכן בל יערערו בני משפחת עפרון, כי הדין הוא שמי שמכר קברו באים בני משפחתו וקוברים אותו בע"כ, לז"א שהיה "מקנה השדה והמערה מאת בני חת "שכלם הסכימו בדבר:

(לג) "ויכל יעקב". נדמה כמי שהולך ממדינה למדינה ע"מ להשאר שם במחוז חפצו שמסדר צרכי הצדה ועניני דרכו, ומפקד הנהגת בני ביתו איך יתנהגו בעת שלא יהיה בתוכם, ואז "יאסוף רגליו "אל הספינה או המרכבה אשר תוליכהו למשוש דרכו, ומאז נשבתו רגליו ממדינה זו החומריית, "ויגוע "הוא הפרדת הרוח מן הלבוש, "ויאסף אל עמיו", ולא נאמר מיתה ביעקב, עז"א חז"ל יעקב אבינו לא מת: