קטגוריה:בראשית מג כד

ראינו שאברהם הציע למלאכים לרחוץ רגליהם (ביאור:בראשית יח ד), לוט הזמין את המלאכים לרחוץ את רגליהם בבואם לסדום (ביאור:בראשית יט ב), ולבן הציע לעבד אברהם, הבא למצוא כלה ליצחק, לרחוץ את רגליו (ביאור:בראשית כד לב). ובהמשך בסיפור פלגש בגבעה (שופטים יט כא), ובהצעת הנשואים של דוד לאביגיל (שמואל א כה מא), סיפור אוריה החיתי (שמואל ב יט ח), ומפיבשת מסביר שהוא נמנע מלרחוץ רגליו כאשר דוד עזב את העיר (שמואל ב יט כה).

כזה הוא המנהג במשפחת תרח בחרן (ביאור:בראשית יא לא) ויורשיו, אולם אין מקרה בו איש מוזמן לרחוץ את רגליו מחוץ לבני ישראל. יתכן שהמנהג היה נפוץ בכל הארץ בתקופה ההיא, אבל יתכן שזה היה רמז שתרבות השליט התאימה לתרבות האחים.

האחים קיבלו הכנסת אורחים מכובדת ביותר, כבוד המגיע לאדון. אולם בהמשך נראה כאילו שלמצרים היתה תועבה לשבת עם העברים לאכול (ביאור:בראשית מג לב).

האיש היה חכם מאוד, ועל דעת עצמו, ללא הוראה מפורשת מיוסף, נתן לאחים כבוד גדול. יתכן שיוסף הנהיג את המנהג הזה בביתו לכל אורחיו כדי לכבד את אורחיו ולשמור את ביתו נקי.

למעשה רחיצת רגלים היא רחיצה פחותה מרחיצת כל הגוף.

• קידוש כלל רחיצת הגוף ככתוב: "וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" (שמות ל יב) וכך היה על בני ישראל להתקדש לפני מעמד הר סיני (שמות יט י).
  
• המלך אחשורוש רחץ את הבתולות שנה שלמה בשמן ותמרוקים (אסתר ב יב).

יוסף זכר שהוא נשלח למצרים עם "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" (ביאור:בראשית לז כה), שהיו בשימוש ברחיצת הגוף (וכך הוא הגיע שאשת פוטיפר חשקה בו). רחיצת הרגלים היתה רמז שהאחים חיפשו אותו בבתי מרחץ כאשר יוסף האשימם: "מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (ביאור:בראשית מב ט).

"וַיִּתֵּן" מופיע ביחיד, כלומר האיש של יוסף הביא מספוא לחמורים של האחים. כאשר עבד אברהם בא לביתו של בתואל, לבן הביא לו מספוא לגמלים ומים, אבל העבד לא הרשה ללבן להשקות או להאכיל את הגמלים. העבד שמר על רכושו, כדי שלא תתעורר שאלה אם משהו יהיה חסר, או שהגמלים יורעלו. בהמשך עבד אברהם מסרב לאכול עד שהוא לא מסכם עם לבן ובתואל את נשואיה של רבקה. עבד אברהם לא הרשה לאנשיו להשתכר, ומיד בבוקר הוא ואנשיו מוכנים למסע חזרה לכנען עם רבקה ונערותיה על גמליו.

לאומתו, האחים מתנהגים בחוסר זהירות. הם מרשים ליוסף לדאוג לחמורים שלהם, ולרכוש שנמצא על החמורים. הם לא מבררים למה הם מקבלים אירוח מפואר כזה. הם אוכלים ומשתכרים ולא יודעים אם בנימין גנב את הגביע או לא. הם נותנים לאנשי יוסף להעמיס את התבואה על החמורים שלהם, והם לא ידעים ששתלו עליהם גנבה. האחים לא למדו מנסיונו של עבד אברהם ונפלו בפח. למזלם הכל היה לטובה.