ביאור:בראשית מג כט

בראשית מג כט: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מג כט.

הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי

לא בטוח שיוסף הכיר את בנימין. בנימין היה צעיר מיוסף בכ14 שנים, וכאשר יוסף נמכר לעבדות בנימין היה כבן 3. עכשו יוסף הוא כבן 39, ובמשך 22 שנים הוא לא ראה את בנימין. יוסף שאל, אבל לא חיכה לתשובה. יוסף זיהה את "בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ", ולא העלה ספקות בזהותו של הנער הצעיר שהובא אליו. סביר שיוסף ראה סימנים מזהים ברורים.

יוסף לא שאל את בנימין עצמו - 'מה שמך? האם אתה אחיהם?' – סביר שאם האחים היו מביאים ילד זר, הם היו מכינים אותו לשקר. אבל בכל זאת הנער יכול להבהל ולהרתע מלהעיד לשקר ולהסתכן במוות (ראה: חוקי חמורבי מספר 3). יתכן שיוסף ראה שאין מה לשאול את בנימין, כי בנימין לא היה מסוגל לענות ותמיד רק שתק.

וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי

יוסף ברך את שבנימין ואמר: "אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי". המילה "בְּנִי" היא מיותרת. את התוספת הזאת מוסיף אב או סב לילדיו, באהבה והוקרה. לפי הנוהג, השליט המצרי לא היה צריך לכנות את האיש הזר כבנו. למעשה יוסף הודיע לאחים שהוא מאמץ את בנימין כבנו, הנתון לחסותו בצורה מוחלטת , ובהמשך יוסף מצהיר: "הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד [משרת אישי שלי, בני]" (ביאור:בראשית מד יז).

אֱלֹהִים? - המילה קשורה לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. יוסף משתמש באלוהי בנימין לברך אותו, ולא באלוהי מצרים או בפרעה. בנימין הוא תחת חסותו של אלוהים, והוא יחן אותו.
יָחְנְךָ - חנן - העניק, ברך. יעקב ענה לעשו אודות הילדים שלו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ" (ביאור:בראשית לג ה).
בְּנִי - המילה נשמעת כברכה מקובלת חסרת משמעות משליט לעבדיו, שבעיניו כולם הם רכושו. אולם יוסף למעשה משתמש בחוקי חמורבי מספר 170 ו185 כדי להכיר ולאמץ את הנער כבנו שלו, ולאחר גנבת גביעו הוא התכוון לקחת את בנימין להיות עבדו האישי כדי לשמור עליו. בהמשך יוסף לא לקח את בנימין כבנו, וגם לא הביא את בנימין איתו, יחד עם מנשה ואפרים, כדי לקבל את הברכה מהאב החולה.

אנו רואים שיוסף התרגש ובכה "כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו". "אָחִיו" הוא ביחיד, יוסף לא ריחם על כל אחיו. והשאלה למה יוסף ריחם על בנימין? למה הוא לא בכה משמחה, מאושר? למה לא מהתרגשות או גאווה? הרחמים של יוסף מראים שבנימין היה זקוק לרחמים. יתכן שיוסף ראה שבנימין אינו חזק בשכלו כאחיו, ולכן האחים לא פגעו בו, הן איש כזה לא יזכה ברכוש אביו וברכתו, אלא זקוק לעזרת אחיו. יתכן שבגלל מצבו של בנימין, יוסף החליט להעמיד את האחים בנסיון נוסף לראות אם הם ירצו להפטר מבנימין ויפקירו אותו.

יָחְנְךָ

הניקוד נוסף מאות שנים מאוחר יותר והוא למעשה פרוש שאינו מחייב.
למילה "יחנך" ניתן לתת מספר פרושים:

חִנֵּךְ - שורש 'חנך' - ליעץ, לחנך, ללמד, להנחות, להוביל (מילוג), ככתוב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (ביאור:משלי כב ו).
חָנַן - שורש 'חנן' - מחל, הקל, ביטל עונש, העניק תכונה טובה, חנינה (מילוג), נתן מתנה ללא תמורה, בדרך-כלל מתוך רחמים, ככתוב: "יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו כה).
חֵן - שורש 'חנן' - יופי, נעים, חביב, אֶסְתֵּטִיקָה, חֶמֶד, נוֹי (מילוג), ככתוב: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה" (ביאור:בראשית ו ח).
נָח - שורש 'נוח' - מנוחה, שלוה, שלום, רוגע, שקט, חוסר⁻דאגה (מילוג), ככתוב: "בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א ח נו).

מענין שכל אחד מהפרושים האלה מתאים לדברי יוסף לאחיו (בנימין המוגבל), וביחד הם משלימים לתמונה שלמה את אהבת יוסף לבנימין, ונכונותו לעזור לו להצליח ולהתקדם בחיים שנפלו במנת חלקו.

בְּנִי

רחל קראה לבנה השני "בֶּן אוֹנִי". "בני" הוא ההתחלה של שמו של "בנימין" כשם שאביו קרא לו, ככתוב: "אָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (ביאור:בראשית לה יח).

קיימת אפשרות שמרוב התרגשות, יוסף התחיל לקרוא לצעיר שאחיו הביאו, 'בני', ועצר בלשונו לפני שהוא גמר את השם 'בנימין' או את השם 'בֶּן אוֹנִי', הן אחיו לא אמרו לו את שמו של האח הצעיר.