ביאור:רחיצת רגלי האורחים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בתקופת התנ"ך היה מנהג מקובל, שכאשר מגיע אורח, נותנים לו מים לרחוץ את רגליו:

  • (בראשית יח ד): "יקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם, והשענו תחת העץ"- אברהם אמר לשלושת המלאכים שנדמו בעיניו כנוודים;
  • בראשית מג כד: " "ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף, ויתן מים, וירחצו רגליהם , ויתן מספוא"   "לחמריהם" "
  • (שופטים יט כא): "ויביאהו לביתו, ויבול לחמורים, וירחצו רגליהם, ויאכלו, וישתו"- האיש הזקן מהגבעה אמר לנער הלוי ופילגשו.

אולם, במקום אחד הסדר שונה:

  • (בראשית יט ב): "ויאמר 'הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם, ולינו , ורחצו רגליכם , והשכמתם, והלכתם לדרככם'; ויאמרו 'לא, כי ברחוב נלין'"- לוט אמר לשני המלאכים שבאו לסדום, קודם כל ללכת לישון, ורק אחר-כך - למחרת בבוקר - לרחוץ את רגליהם!

רש"י (נדמה לי) הסביר את הסיבה לשינוי:

בסדום היה חוק נגד הכנסת אורחים (ע"ע כמעט כסדום ); לוט דווקא רצה להכניס אורחים, אבל הוא לא רצה שאנשי סדום יידעו על כך, ולכן היה חייב להסתיר את העובדה שהוא מארח את המלאכים; הוא העדיף שהם יישארו עם רגליים מלוכלכות ומאובקות, כך שייראו כאילו שרק עכשיו הגיעו; כך שאם, באמצע הלילה, יבואו שוטרים וישאלו אותו "באיזו זכות אתה מארח כאן זרים?!" הוא יוכל להגיד להם "הם הגיעו רק עכשיו, זה לא באשמתי, לא הספקתי לסלק אותם..."

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-02-22.


קיצור דרך: tnk1/kma/hvdlim1/rxcrgl