עם טעמים:
וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
ויצא חמור אבי שכם וגו'. עד ויאמר אלדים אל יעקב. ספר הכתוב שיעקב שמע ענין דינה ועם היות שנגע עד נפשו הנה החריש לפי שבניו היו בשדה עם הצאן ולכן החריש עד בואם כדי להתיעץ עמם כדת מה לעשות כי לא שלח יעקב לקראם ולא הודיעם עד בואם פן יתפעלו יותר מדאי אבל החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבא וחמור אבי שכם למה שראה שלא התפעל יעקב מהדבר חשב או שלא היה יודע אותו או שלא חשש אליו כי דרך נשים לו ולכן יצא לדבר אתו אל הנשואין כי הנה להיות חמור זקן ונכבד לא יצא מביתו כי אם לסבה חזקה וזהו ויצא חמור וגו' ובהיות חמור עם יעקב מדבר אליו על זה קרה שבאו בני יעקב אז מן השדה ולזה הוכרח חמור לדבר לכלם ר"ל לאב ולבנים יחד. והנה זכר הכתוב שבני יעקב בבואם שמעו את הדבר או שבאו מהצאן כשמעם את הדבר הזה כי זהו אחד מהפסוקים שאין להם הכרע כמו שאז"ל במדרש חזית אם באו מן השדה כשמעם ויתעצבו או שבאו משם כששמעו את הדבר שמה ואמר שהתעצבו ויחר להם מאד מפאת שלשת הסבות שזכרתי בפי' ויקח אותה ויענה. כי הנה כנגד הלקיחה שלקח שכם את דינה בחזקה והביאה אל ביתו אמר כי נבלה עשה בישראל ר"ל כי לבת ישראל לא היה לו ללקחה באונס כי היה לה גואל וגואלים אביה ואחיה והאונס הזה היה נבלה בחק ישראל אביהם וכבודו. ואמנם כנגד מה שאמר וישכב אותה אמר לשכב את בת יעקב ר"ל שלא היה ראוי לשכב עם בת אדם גדול כיעקב ולחלל בתוליה מבלי נשואין. ואמנם כנגד ויענה אמר וכן לא יעשה כלומר שהשכיבה לא היה ראוי לעשותה באונס ושלא ברצונה כמו שעשאה כי היה אסור לבני נח לשכב עם אשה בתולה אם לא בדרך נשואין ולכן אמר וכן לא יעשה. ואפשר עוד לומר בזה שהעצבון והחרון אף הם שתי תנועות מתחלקו' לרוח. כי העצבון הוא עם כניסת הרוח לפנים והחרון הוא עם יציאתו לחוץ לבקש הנקמה ולכן נתן הכתו' שתי סבות אחת לעצבון ואחת לחרון אף. כי הנה העצבון אינו אלא שיתעצב אדם לרוע מזלו או למה שיקרה למה שלא יבוקש עליו נקמה ועל זה אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב רוצה לומר שהתעצבו מהקלון הנמשך למשפחותם לבית אבותם בזנות דינה או להיותה נבעלת לערל לכן אמר לשכב את בת יעקב כי איזו שכיבה שתהיה לה עם הערל היה להם חרפה. ואמנם בחרון אף היה להם עם שכם לפי שטמא אותה באונס וחזקה בהיות זה דבר בלתי נהוג אצלם ועשה גם כן עם אחותם מה שלא היה ראוי ביניהם כפי מנהגם לעשות ועל זה אמר וכן לא יעשה רוצה לומר שלא היה מנהגם לשכב עם אשה כי אם בדרך נשואין לא בעילת זנות ויהיה אם כן וכן לא יעשה כמו לא יעשה כן במקומנו. והרמב"ן תפש על רש"י שהכנעניים היו שטופי זמה ואין בזה טענה כלל כי הנה עם היותם כן בטבעם מי המונע שיהיה הדבר אסור כפי דתיהם ונמוסיהם. הלא תראה שרבים הם זונים בטבעם עם היותו דבר אסור בדתם אם כן העצבון היה כפי משפחתם ודתם לשכב עם ערל אחותם. והחרון אף היה כנגד שכם על האונס אשר עשה בזה. ובהיותם באותו עצבון וכעס הנה חמור שחשב שהם לא היו יודעים אמתת הדבר אמר אליהם שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגומר ר"ל עם היותי נשיא הארץ ואין כבודי להתחתן עם אנשים נכרים רועי צאן הנה שכם בני חשקה נפשו בבתכם ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ולכן אני חפץ שיקח אותה לאשה ואתם תנו נא אותה לו לאשה ר"ל שיעשו החתון מיד קודם שיתחרט וכאלו היה יועץ אותם בזה לכבודם. ואמר שימשך מזה שלא לבד יעשו החתון הזה כי גם חתונים אחרים יעשו וזהו והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. והנה אמר זה הלשון תקחו לכם מיראתו שיגיע ענין שכם באזניהם שלקחה מעצמו בחזקה ולכן אמר ואת בנותינו תקחו לכם שכאשר תרצו תקחו מבנות הארץ בחזקה כמו שלקח שכם את דינה כי לא נקפיד על זה ואין לכם למאן החתון עמנו לומר שמא תלכו מכאן ואיך ישארו כאן בנותיכם כי אתנו תשבו והארץ הנה לפניכם ר"ל אם תרצו להיות מטובי העיר ומנהיגיה אתנו תשבו במושב העיר ואם לעשות סחורה שבו וסחרוה ואם להיותכם עובדי אדמה ורועי צאן האחזו בה קנו קרקעות ואחוזת שדה וכרם כי זה כל האדם היושב בארץ הזאת. והנה שכם לא נסתפק עם דברי אביו שאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם לפי שנראה שמצד החשק היה לוקח אותה לא להיות הדבר טוב לעצמו גם פחד אולי חמור אביו ישאל שיתן יעקב מוהר גדול לבתו כי היה מנהג אצלם בימים ההם להביא האשה מוהר לבעלה כמו שאמרו בנות לבן העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ומפני זה דבר שכם אל יעקב וכל בניו ואמר אמצא חן בעיניכם ובזה די מהכביד לכם. ואמנם בענין המוהר והם הסבלונות מלבושים ותכשיטין הראויים לתת לה כמוהר הבתולות אשר תאמרו אלי אתן. ואם אבי ישאל מכם נדוניא רבה מפני כבודו להיותו נשיא הארץ אחלה פניכם שאתם תרבו מוהר ומתן לאחותכם ואני אפרענו בסוד כמו שתאמרו אלי ר"ל אם תרצה שאפרע הכל או חצי או השליש הכל אפרע כרצונכם כי אני רוצה שתתנו לי את הנערה כי איני מקפיד במוהר כי בנערה אני חפץ לא במוהר וזהו אמרו הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי וגו' ויהיה אומרו עלי כמו ועלי לתת לך עשרה כסף שנאמר באבשלום כלומ' הרבו מוהר ומתן לאחריותי ועלי לפרוע אותו כל אשר תאמרו ממנו. וזה הפירוש מתיישב בפסוק הזה יותר מכל מה שפירשו בו המפרשים. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם וידברו אשר טמא את דינה אחותם. חשבו המפרשים שמרמה היתה שימולו כלם ויתנו לו את דינה כי לא היה דעתם לעשות כן אלא כדי שבהיותם כואבים יבואו עליהם להרגם כמו שעשו ושאמרו אשר טמא את דינה אחותם הוא מאמר התורה לתת הסבה למה עשו הרמאות והרעה ההיא שהנה היה זה על אשר טמא את דינה אחותם ואינו נכון כי אם ישמעו אליהם להמול כל זכר למה לא יתנו את דינה אשר חולל הדרה לבן נשיא הארץ ועם מי יוכלו להשיאה שיהיה יותר ראוי ויהיה נכנס בברית ישראל ודתו. ויעקב ששמע דבריהם ושתק איך היה במרמה ההיא ומה צורך שתודיע התורה שעשו זה מפני שטמא שכם את דינה אחותם כי ידוע הוא והספור מבואר בזה אבל היתה המרמה שהם ראו לענות אל שכם ואל חמור במענה אחד עם היות דבריהם של חמור ושכם בדרכי' שונים והקדימו זכרון שכם אל חמור כי הוא היה העקר ואליו רצו לחרף ולגדף בעצם באופן שלא יורגש מאד כי נשיא הארץ היה. ואמנם ויענו וידברו לפי שכוונו לשני דברים האחד לענות לשאלת הנשואין. והב' לחרף אותם עם שאינו מענין התשובה. והיא החרופין באמרו וידברו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל שהודיעוהו בדבריהם שבמה ששכב את דינה אחותם טמא אותה כי היתה שכיבתו אצלם טומאה והנה גלוי זה באמרם לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו שנראה מזה שהיה חרפה אצלם ששכב שכם עם אחותם. וכן אם הוא בדרך אישות הוא חרפה כ"ש בדרך זנות. והנה אמרו אשר טמא בסתם לרמוז על שכם ולכן הקדימו זכרונו בתשובה והיה דעתם שלא ישמע איש אליהם להמול וכדי ששכם יבין דברי החרפה והטומאה שיחסו אליו ובזה יכנס הריב ביניהם וינקמו נקמתם וזהו ויענו במרמה כי תכלית ענינם היה לחרפו. והיותר נכון בעיני בזה הוא שהם ענו במרמה במה שלא אמרו לו בהחלט שיתנו לו את דינה בהמולו לאשה אבל סדרו דבריהם באופן שיוכלו לעשות כל מה שעשו מבלי חלול דבריהם ושקרות באמונתם וכמו שאבאר ולפי שחמור אמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם כאלו לא היה ביניהם כי אם אהבה וחשק בלבד. לכן קודם המענה זכרו אשר טמא את דינה אחותם ר"ל אל תאמר חשקה נפשו אמור האמת שטמא אותה כי כבר ידענו אמתת הדבר. ואחר שהסירו מעליהם הונאת הדברים שחשב חמור לעשות להם אמרו בתשובת השאלה לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו וגו' ר"ל לא נוכל בעצמנו לתת את דינה אחותנו לאיש אשר לו ערלה כי הוא לנו חרפה וקלון גדול אך בזאת נאות לכם וגומר והסתכל בדבריהם שהשיבו וערמתם כי הם לא אמרו אך בזאת תאותו לנו אם תהיו כמונו להמול וגו' את דינה נתן לשכם כי לא יצא מפיהם שיתנו את דינה אע"פ שיהיה שהם נמולי' לפי שכבר טמא אותה בהיותו ערל אבל אמרו בדרך כלל ובאופן עצה אך בזאת נאות לכם ר"ל שתהי' תועלת והנאה לכם אם תהיו כמוני במצו' המילה כי תהיו שלמים כמונו ומרוחקים משטוף הזמה וזהו נאות לכם. ומלבד התועלת שימשך אליכם מפאת הדבר בעצמו הנה עוד ימשך אליכם מזה תועלת שני שאת בנותינו נתן לכם ואת בנותיכם נקח לנו. ועוד ימשך מזה תועלת שלישי והוא שנשב אתכם והיינו לעם אחד. הרי שנחנו להם עצה שימולו ויהיו שלמים בעצמם ויעשו חתונים ביניהם וישבו בארצם שהם תועליות כוללים אבל זה לא אמרו שיתנו לשכם בפרט את דינה אחותם לאשה אבל בהפך שאמרו בתחלת דבריהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותינו וגו'. הן אמת שבשלילה אמרו ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו כי לא נשב פה פן יאמרו עליה כל הרואה אותה נבעלה לשכם. הנה אם כן בשלילת הנשואין דברו בה בפרט אבל לא בעשייתן כי היה דעתם בזה שאם ימולו יהרגו אותם כמו שעשו ואם לא ימולו יהיה התנצלות להם מחמור ומשכם בשלא יתנו לו את דינה להיותו ערל כי חרפה היא להם יען היה חמור נשיא הארץ וראוי להתנצל ממנו בטענה אמנם חמור ושכם טפש כחלב לבם לא ידעו ולא הבינו דבריהם ודרכיהם וחשבו שעם המילה לא ישאר עוד ספק בדבר דינה ולכן הסכימו להמול ובהשתדלות גדול לא אחר הנער לעשות הדבר ר"ל להסכים הענין עם אנשי העיר כי חפץ בבת יעקב ר"ל מפני שלמותו וזה לא היה להיות שכם פחות בעיניו נמאס כי הוא הנכבד מכל בית אביו שהיה נשיא הארץ אלא שהיה יעקב כל כך חשוב בעיניו שלא נמנע מעשות בעבורו כל דבר. ואפשר לפרש ולא אחר הנער לעשות הדבר על המילה שהוא במהירות מל ראשונה את עצמו בחשבו שבזה יותן לו את דינה לאשה לפי שחפץ בבת יעקב ושעשה זה ראשונה עם היותו נכבד מכל בית אביו. והיא היותר נכון והותרה השאלה הו'. ואחר שמל את עצמו בא לדבר עם אביו אל שער עירם ואמרו להם האנשים האלו שלמים הם אתנו. והתבונן בערמת דבריהם עם אנשי עירם כי לא הגידו להם שהיו עושים זה כדי שתנתן את דינה לשכם לאשה וגם לא הודיעו אותם המחלוקת שהיה מעותד מפני ששכב שכם עם דינה אבל בהפך שמפני שלא יאמרו אנשי העיר שאיש אחד יחטא שכם במה שעשה ועל כל העדה יהיה קצף להכריחם להכנס בברית מילה אשר לא ידעו. ואמרו חמור ושכם האנשים האלה שלמים הם אתנו ר"ל לא תחשבו שאנו דורשים זה מפני מה שעשה שכם כי כבר אנחנו עמהם בשלו' ואמרו זה לפי שחשבו שכיון שנמול שכם לא היה ספק בנשואיו ושלומו. אבל יהיו חמור ושכם בנו דורשים זה לתועלת הארץ וטובו. לפי שיעקב ובניו ועמו ישבו בארץ ויסחרו אותה ויגיע לכל א' מהם תועלת רב ושאין להם שיאמרו שיעקב ובניו יאכלו את טוב הארץ ולא תוכל הארץ לשאת אותם כי הנה הארץ רחבת ידים ויש בה ולתושביה ולגרים עליה די והותר ושמלבד זה יתחתנו בהם כי יש אתם בנים ובנות אך בזאת יאותו לנו האנשים לשבת אתנו היותכם לעם א' להמול לכם זכר כאשר הם נמולים ר"ל שאחרי שיעקב ובניו הם נמולים איך יהיו לעם אחד עם אנשי הארץ אלא בשימולו כמוהם כי בהיותם מתחלפים במנהגיהם אלה נמולים ואלה ערלים לא תחדל הקטטה והגדופים ביניהם וכיון שא"א לנמולים שיחזרו להיות ערלים לא ישאר האחוה אלא להמול לכם כאשר הם נמולים ועם כן הכניסום גם כן בחמדת הממונות באמרם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם ר"ל הלא ידעתם שאלה הם עשירים מאד והם מתי מעט ואנחנו רבים בהכרח כל אשר להם ישאר בידינו זה בשכירות בית ושדה וזה בהונאה וזה בגניבות או בגזל ואם ירצו לצאת נקח כל אשר להם באופן שלסוף סוף כל עשרם לנו הוא ובלבד שנאות כלנו אלה לאלה כדי שיתמידו לשבת בארץ. והנה נתפתו כל אנשי הארץ לעשות זה אם להפיק רצון אדוני הארץ ואם בחמדתם להיות להם כל קניני יעקב ובניו ולכן נמולו כלם זה נכון כמי שכתב הרלב"ג שבני יעקב מלו אותם והיו באים אצלם לרפאתם. ואמנם אמרו ויהי ביום השלישי אחשוב שאינו שלישי למילתם כי לא אחרו בני יעקב כ"כ לנקום נקמתם אבל היה יום ג' למעשה דינה כי מיד ששכם שכב אותה דבר לאביה לתתה לו לאשה וישיבוהו בני יעקב בענין המילה וביום הב' נימול שכם ויצא ודבר אל שער עירו וביום הג' נמולו כלם ובו ביום בהיותם כואבים מהמילה שאז נמולו באו שמעון ולוי בבתיהם ויתכן כמו שכתב הרל"בג שהיו באים לרפאתם וסבבו שלא תשאר בחדר אחד מהנשים והטף והיו הורגים אותם בחרבותם מבלי שיודע הדבר והיו סוגרים הדלת אחריהם ומצוים את הנשים ואת הטף שלא יכנסו שמה כדי שינוחו החולים בשינתם מן מחץ מכתם ובזה הדרך עשו עד שהרגו כל זכר קודם שירגישו בדבר. ואין ספק שהיתה עיר קטנה ואנשי' בה מעט ולכן יכלו שמעון ולוי לעשות את הפועל וכן הרגו את חמור ואת שכם בנו אבל דינה לקחו אותה מבתיה' כי מפני שהיתה אנוסה ודמעת' על לחיה הוציאוה משם ולא המיתוה והנה הותר להם לעשות זה לפי שבני נח היו מוזהרים על העריות ועל הגזל ושכם בגזל שכב עם דינה ויענה ואנשי העיר לא מיחו בידי ומפני זה היו נתפשי' באותו מעשה ולכן היו כלם חייבי מיתה ולפי שכאשר נמולו היתה דעתם וחמדת' על קניני יעק' לקח' את כל אשר לו לכן ראו בני יעקב לפשוט את החללים ויבוזו את העיר ואת כל אשר להם ועשו להם כאשר יזמו לעשו' ולקחו נשיהם וטפם כדי שלא ישאר להם שם ושארית להגיד בערים אשר סביבותיה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'. והנה יעקב לא ידע דבר מזה לא מערמת בניו והסכמת בהריגה ובשלל קוד' היותו ולכן תפש את בניו על ההסתרכו' הנפלא ההוא ששמו נפשם בכפם והיתה הסכנה בזה מפאת הסביבות ר"ל סביבות העיר שהם הכנעני והפריזי שהיו עם רב והוא אמרו עכרת' אותי להבאישני ביושב הארץ ר"ל אתם חשבתם שעכרת' אותם ואינו כן אבל עכרת' אותי לא עם אלו שכבר מתו אלא ביושב הארץ שהם רבים ואני מתי מספר ר"ל אנשי' מעטים שבקלות יוכל אדם לספור אותם ונאספו עלי מפני זה שעשיתם והכוני ונשמדתי אני וביתי ונהיה נשמדים כלנו ומה התועל' בנקמה אם ינקם אדם מעצמו. אבל בניו השיבוהו הכזונה יעשה את אחותינו. ופירשו בו המפרשי' הכמו זונה יעשה שכם לאחותינו ואין זו תשובה מספק' לדברי הזקן אבל הרלב"ג כתב בשם אביו פי' נאה והוא שבני נח כמו שזכרו חז"ל לא היו מוזהרים על הזנות מופקרות כי הותרו אצלם אבל היו מוזהרים על העריות שלא ישכב אדם אלא עם אשתו המיוחדת לו או עם זונה מופקרת ואם לא היו מענישים אנשי העיר ההיא והורגים אותם יחשב שהיתה דינה זו מופקרת ושלכן שכב שכם עמה ואיש אין בארץ שימחה בידו ולכן היה מההכרח אחד משני דברים אם שישימו יד לפה ויסבלו קלונם או שיהרגו כל זכר כ"א יהרגו את חמור ואת שכם בלבד יעמדו עליהם כל אנשי העיר ולכן הוצרך להיות הדבר כולל אם הסבל ואם הנקמה כדי שלא תשאר דינה כזונה מופקרת שאין הורגים עליה וכלל דבריהם שעל הקלון הזה היו מחוייבים להמסר עצמם בסכנה כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז וכבר הסכים דעת המקום ב"ה שעשו כי היה חתת אלדים בכל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב והותרה בזה השאלה הי'. והנה נכתב הספור הזה ללמדנו כמה היא גדולה צרת הבת שיעקב נולדו לו י"ב בנים ולא קבל מהם החרפה והקלון והסכנה שקבל בעד בת אחת שנולדה ביניהם. ולהודיע גם כן כמה יגיע לאנשי המעלה והכבוד שום חרפה וקלון שיעשה להם שישימו נפשם בכפם להסתכן הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כדי להנק' מאויביהם. ולהודיע עוד כמה ראוי לנשים הנכבדות שתהיינה נזהרות מצאת מדלתי ביתם החוצה ולכן אמרו ילמדנו רבינו מהו שתצא האשה בעדי של זהב בשבת כך שנו רבותינו לא תצא רבנן אמרי לא תצא ברה"ר מפני שמסתכלי' בה שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא כדי שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה שאין נותנים פרצה מפני הכשר כ"ש מפני הגנב כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה:
(ה - ו) "ויעקב." ר"ל שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם, ובתוך כך יצא חמור לדבר אתו:
