(א - יא)
מ"ש בת לאה אשר ילדה ליעקב הוא שפת יתר, מ"ש ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה היל"ל ויאהב אותה, וגם בת יעקב מיותר, ושוב קורא אותה בשם ילדה:
מה שהכניס מה שבני יעקב באו מן השדה בין ויצא חמור לוידבר חמור, ולמה וידבר חמור ויאמר שכם, למה הפסיק דברי אביו, ולמה כפל אשר תאמרו אתן, הרבו מוהר ומתן ואתנה, למה כפל ואתנו תשבו, והארץ תהיה לפניכם שבו וגו':
(א) "ותצא דינה". מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות, כי היתה "בת לאה", שהיתה צנועה באהלה, "ואשר ילדה ליעקב", שלידתה היה מתיחס אל יעקב שהיתה צנועה וכשרה, כי לא היתה היציאה ללכת אחרי הבחורים רק "לראות בבנות הארץ" ובתהלוכותיהן:
(ב) "וירא אתה". בל תאמר שנכנסה עמו בדברי עגבים, כי ראה אותה בפעם הראשון, "ויקח אתה", ביד חזקה ואין מציל מידו, כי היה נשיא הארץ, והיה חטאו משולש. א] "ויקח אתה" ביד חזקה וזה גזל גמור. ב] "וישכב אתה", ובזה טמא אותה, אחר שהוא ערל ג] "ויענה", כי לא נתרצית והיה אונס אצלה ונחשב לה לענוי, ובזה היה גזל גם נגדה:
(ג)"ותדבק". יבאר שבתחלה כשלקחה לא לקחה ע"מ לקחתה לאשה רק חטף אותה להשביע בולמוס תאותו לפי שעה, כי כן היה דרכו, שאם היה דעתו תחלה לקחת אותה לו לאשה, לא היה מענה אותה והיה ממתין עד שיתנו אותה לו ברצון, רק שאח"כ "דבקה נפשו בה". ויש הבדל בין "אהבה" ובין "דבקת נפש", שאם יחשוק נשיא הארץ בבת דל ואביון יצדק אהבה לא דבקת נפש, כי הבדל המעלות והמדרגות יבדיל בין הנפשות, שלא תדבק נפש איש המעלה בבת פחותים הגם שיאהבנה, ולפעמים תדבק נפש שני אנשים העומדים במדרגה אחת מצד שווי מעלותיהם, הגם שאין ביניהם אהבת הערב, ופה היו שניהם, "ותדבק נפשו בדינה" מצד שהיא "בת יעקב", וחשב שהיא עמו במעלה אחת, כי גם יעקב היה נשיא ונכבד, וגם "ויאהב את הנערה", אהבת הערב מצד יפיה, ואז "וידבר על לב הנערה", שעד עתה שהיתה רק תאוה בהמיית שלא יצדק עליה בעצם לשון אהבה, שאם היה אוהבה באמת לא היה עושה לה הנבלה הזאת שהיה כרצח בעצמותיה, רק שהאהבה האמיתיית נתחדשה אחר שסרה התאוה הבהמיית, ואז התחרט על שענה אותה, וידבר על לבה לנחמה מצערה ויגונה:
(ד) "ויאמר". ואז אמר אל אביו "קח לי את הילדה הזאת לאשה," וקראה ילדה כי היא השיבה לו שאינה עדיין נערה גדולה שתעמוד ברשות עצמה רק ילדה קטנה העומדת ברשות אביה וצריך שיסכים אביה ע"ז:
(ה - ו) "ויעקב." ר"ל שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם, ובתוך כך יצא חמור לדבר אתו:
(ה - ו) "ויעקב." ר"ל שאם היה יעקב יודע שעדיין לא נטמאה היה מוסר נפשו להצילה בל תטמא, אבל יען ששמע שכבר טמא אותה ובניו היו בשדה ולא ירויח בהמהירות, לכן החריש עד בואם, ובתוך כך יצא חמור לדבר אתו:
(ז) "ובני יעקב שמעו" הדבר "ובאו מן השדה", ובאו באמצע הדבור, שדבר חמור עם יעקב ולא היה להם פנאי להתיעץ עם יעקב, "ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד", העצב הוא על דבר רע שקרה לו בבחינת עצמו, מבלי שיבקש נקמה משום אדם, והחרון הוא על מי שעשה נגדו עולה ויבקש נקמה, והמאמרים מקבילים." ויתעצבו כי נבלה עשה בישראל, ויחר להם "וגו' "וכן לא יעשה," כי היה במעשה זה שני ענינים. א] מה שטמא אותה מצד שהוא ערל, שאף אם היה שוכב עמה ברצונה שזה אינה נבלה אצל בני נח, היא נבלה אצל בני ישראל שא"א שתבעל לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לבני ישראל, וע"ז היה העצב על החרפה שקרה להם, ולא היה מצד זה חרון אף על שכם שהוא אינו יודע נמוסי בני ישראל שהערלה חרפה היא להם, וז"ש ויתעצבו האנשים כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, שהוא נבלה בדין ישראל מצד שהיא בת יעקב שהערלה מאוסה היא בעיניהם. ב] זאת שנית גוף המעשה שלקחה בחזקה בגזל ובאונס, שזה לא יעשה גם בדין בני נח, ע"ז חרה להם מאד ורצו להנקם בשכם, כי כן לא יעשה אף בדין ב"נ. וכן פי' הרי"א:
(ח) "וידבר חמור." חמור לא דבר רק הכללית כמושל ארץ שבידו חוקי המדינה לשנות אותם כחפצם, כי היה אז גדר בין המשפחות שלא יתחתנו רק אזרחים באזרחים לא אזרחים עם גרים, וכן הגרים לא היה להם החירות בארץ כמו התושבים, והוא רוצה לשנות החקים האלה לטובתם, זה היה דבר חמור, ומן הפרטית הנוגע לחיתון הלז הניח לשכם בנו שידבר, ואמר "שכם בני חשקה נפשו בבתכם", שהחשק הוא מובדל מן האהבה והחפץ, שהחשק אין לו עינים ואין לו טעם, שלפעמים יחשוק אדם גדול בבת פחותים ובכעורה ובבעלת מום, כאומר שהוא חשק בלי טעם, כי ימצא יפות וטובות יותר ממנה בבני עמו, "תנו נא אתה לו לאשה," ובזה תרויחו כי,
(ט) "והתחתנו אתנו" להבא, כי תחשבו כאחד מאזרחי הארץ. ובמד' והתחתנו אותנו אמר ר' אלעזר אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של גוי תחלה אא"כ נותן גוי אצבעו תחלה בתוך פיו של ישראל, התחתנו אותנו לא תתחתן בם, הם אמרו והתחתנו אותנו הם תבעו תחלה. חז"ל בארו הבדל בלשון בין התחתן שאחריו מלת את ובין התחתן שאחריו ב' השמוש, שהראשון המתחיל לדבר מן החתון, יבא בלשון "התחתן את," והשני המשיב ומסכים או בלתי מסכים אל דברי המתחיל יבא בלשון "התחתן שאחריו ב'," והניח הקדמה שהגוי הוא תמיד המתחיל, וע"כ שם כתיב לא תתחתן בם, כי הם אמרו שבודאי הגוי התחיל וישראל משיב, אמר לא תתחתן בם שהוא דברי המשיב, ופה אמר והתחתנו אותנו, כי חמור הוא המתחיל. וז"ש והתחתנו אותנו הם תבעו תחילה, ובדוד אמר (ש"א י"ח) להתחתן במלך, כי מסתמא המלך הוא המתחיל, ומ"ש ויתחתן שלמה את בת פרעה, יצא מן הכלל ללמד ששלמה היה המתחיל כי גייר אותה:
(י) "ואתנו תשבו". הודיע להם שבעבור זה ישיגו לתועלתם ששה דברים שהיה מגרעת לגר נגד התושב. א] שלא היה יכול להתחתן עמהם, ועז"א בנותיכם תתנו לנו. ב] שלא היה יכול לדור בשוק ובמקומות המובחרים בעיר, עז"א "ואתנו תשבו", ג] שלא היה יכול להשתמש בארץ במקומות השייכים לרבים, עז"א "והארץ תהיה לפניכם". ד] שלא היה יכול להתעכב ימים רבים, עז"א "שבו", ה] שלא היה יכול לסחור בסחורה כחפצו, עז"א "וסחרוה", ו] שלא היה יכול לקחת שדה אחוזה שיהיה שלו לאחוזת עולם, עז"א "והאחזו בה":
(יא - יב) "ויאמר שכם". עתה דבר שכם מענין החתון הזה הפרטי, שע"ז היה צריך להשיב חמה על הנבלה אשר עשה שהתעולל בה על כרחה, עז"א "אמצא חן בעיניכם", למחול את עוני, "ואשר תאמרו אלי" לשלם בושת ופגם אתן, ועל העתיד "הרבו עלי מאד מהר ומתן", שהוא נדן ומתנות בעבור הנשואין "ואתנה" בעבור שתתנו אותה לי לאשה:
(יא - יב) "ויאמר שכם". עתה דבר שכם מענין החתון הזה הפרטי, שע"ז היה צריך להשיב חמה על הנבלה אשר עשה שהתעולל בה על כרחה, עז"א "אמצא חן בעיניכם", למחול את עוני, "ואשר תאמרו אלי" לשלם בושת ופגם אתן, ועל העתיד "הרבו עלי מאד מהר ומתן", שהוא נדן ומתנות בעבור הנשואין "ואתנה" בעבור שתתנו אותה לי לאשה:
(יג – כז) מ"ש אשר טמא את דינה, לא ידענו משמעותו, שאם פי' שלכן דברו במרמה הוא למותר:
איך נתרצו אנשי שכם להמול, ומדוע נתחייבו הריגה אחרי שמלו א"ע ולא חטאו מאומה, ולמה בזזו את שללם:
(יג) "ויענו בני יעקב במרמה". הנה ענו במרמה וחכמה רבה, שבאמת עקר חרון אפם מה שרצו לנקום מאנשי שכם היה על הגזל ועל מה שענה אותה בע"כ, שע"ז נתחייבו כל בעלי שכם הריגה כמו שיתבאר. אבל על אשר שכב עמה וטמא אותה, הגם שע"ז התעצבו בפ"ע, לא יכלו להנקם ממנו ולהענישו בעבור זה, כי הוא לא ידע מנמוסיהם שהערלה היא טומאה אצלם, וא"כ היה להם לריב עמו על הגזל והענוי שהוא נבלה גם בדין ב"נ לא על הטומאה ע"י שהוא ערל, שזה אינו נבלה רק בדין ישראל, והיה מחכמתם וערמתם שעשו א"ע כאלו על הגזל והענוי לא ישיתו לב, שאם לא היה ערל היו מוחלים ע"ז והיו נותנים לו את דינה, רק עקר מה שהורע להם הוא על "אשר טמא את דינה אחותם", באשר הוא ערל וזה נחשב בדתיהם לטומאה, ע"ז דברו אתו קשות ועי"כ בטח לב שכם שאין להם שום תרעומות על הגזל והענוי, אחר שלא דברו מזה כלל, רק העקר הוא מה שטמא את דינה במשכב ערל, ובזה בטח שאם ימול א"ע יתנו לו את דינה. וז"ש שהיה המרמה מה שדברו רק על אשר טמא את דינה, שאם היו מדברים עמו קשות על הגזל והענוי, היה יודע שיש בלבם משטמה עליו והיה ירא מן הנקמה:
(יד) "ויאמרו אליהם". עפ"ז אמרו נגד מ"ש ואשר תאמרו אלי אתן, בושת ופגם לרצות החטא העבר, שע"ז אינם שמים לב רק על הטומאה, שבזה אין אשמה עליו, כי אינו יודע נמוסיהם ואין מבקשים ממנו בושת ופגם על העבר, רק מה שמבקש לישא אותה להבא, "לא נוכל לתת את אחותנו לאיש אשר לו ערלה" בעד כל חללי דעלמא:
(טו - טז) "אך בזאת". לעומת זה אמרו "שאם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר", זה לבדו יספיק ולא נבקש מכם שום דבר ממשפט אזרחי הארץ, כי "אך בזאת נאות לכם", אף שלא יהיה לנו הרשיון להיות כאחד מאזרחי הארץ לשבת ולהאחז בארץ, בכ"ז "ונתנו את בנתנו לכם", ונהיה לעם אחר, ולא נבקש מכם רק "וישבנו אתכם והיינו לעם אחד", שנוכל לשבת בארץ אף שנהיה כגרים לענין יתר הפרטים שחשב בפסוק י', ושנהיה לעם אחד:
(טו - טז) "אך בזאת". לעומת זה אמרו "שאם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר", זה לבדו יספיק ולא נבקש מכם שום דבר ממשפט אזרחי הארץ, כי "אך בזאת נאות לכם", אף שלא יהיה לנו הרשיון להיות כאחד מאזרחי הארץ לשבת ולהאחז בארץ, בכ"ז "ונתנו את בנתנו לכם", ונהיה לעם אחר, ולא נבקש מכם רק "וישבנו אתכם והיינו לעם אחד", שנוכל לשבת בארץ אף שנהיה כגרים לענין יתר הפרטים שחשב בפסוק י', ושנהיה לעם אחד:
(יז) "ואם לא תשמעו אלינו להמול". בל תחשבו כי אז ננקום על העבר, לא כן כי זה היה בשגגה שלא ידע נמוס שלנו, שהערלה חרפה לנו והוא שוגג בזה, רק "ולקחנו את בתנו והלכנו" מפה, ובזה עורו עיניו בערמה גדולה. א] שלא הבין כלל שיש בלבם משטמה על המעשה שעשה, וששואפים לנקום ממנו, ולכן לא נשמר מהם. ב] שראה שכל הון לא יועיל בלעדי המילה, אחר שבהפך אין רוצים מוהר ומתן וכל חרות, ג] שראה שאם ימולו א"ע לא יצאו בני יעקב מארצם לעולם, כי אז עוד הם יבקשו שיתחתנו בם, ועוד יתנו הם מס הרבה כדי שיתנו להם רשיון לסחור ולהאחז בארץ, ובזה נפתה לב אנשי העיר, כמ"ש מקניהם וקנינם הלא לנו הם כמו שנבאר:
(יט) "ולא אחר הנער". שאם היו מתנים שימולו כלם ושיתנו להם משפטי אזרחי הארץ, היה מאחר הדבר עד שימולו כלם ועד יסכימו לקבלם לתושבים, אבל אחר שאמרו שאם ימולו יבקשו הם את החתון מהם ואין רוצים בשום דבר אחר, הי' בטוח שאם יהי' הוא נמול יתנו לו את דינה, לכן הקדים א"ע למול, ובאר שלא מל א"ע לשם מצוה רק מצד "שחפץ בבת יעקב" ויש הבדל בין לשון חפץ ללשונות חשק ואהבה ודבקות נפש שהזכיר למעלה, שחפץ כולל כל דבר שיש לו בו חפץ, החפץ לעשות או לבנות, החפץ זהב, שאחר שראה מעלת יעקב ובניו התעורר אצלו חפץ מצד התועלת שהיא בת יעקב שהוא עשיר גדול, חוץ מהחשק והאהבה בהנערה עצמה שכבר היתה ברשותו, ובענין זה בא אל אנשי עירו לעורר גם בלבם חפץ אל העושר של יעקב, ואמרו חז"ל שבכל אלה הלשונות חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה ובחשיקה ובחפיצה ובאהבה, וענינם מובן במ"ש:
(כא) "האנשים". הקדימו להגיד להם התועליות שישיגו אם ישארו בני יעקב אצלם. א] "האנשים האלה שלמים הם אתנו", ויהיו לנו לעזר מכל צר ואויב. ב] וישבו בארץ. כי עד עתה הארץ שממה, כי יושביה מעטים. ג] "ויסחרו אתה", ובזה יתרבה עושר ומסחר ומקנה וקנין, אמנם מה שהם מבקשים מאתנו הוא, כי "הארץ הנה רחבת ידים לפניהם", וימצאו פה מרעה לצאנם. ב] הם מבקשים "שאת בנותם נקח", היינו שנתרצה להתחתן עמהם [כי זה מונח בטבע הלשון, שאל הצד שמבקשים מהם הסכמה על החתון יאמר מיחס ההתחלה אליהם, בנותם נקח ובנותינו נתן, שאנחנו נתרצה לזה, משא"כ למעלה שבני יעקב היו המעכבים, תלה הריצוי בם, בנותיכם תתנו] ממילא נשיג תועלת משני הצדדים, אם מצד שישבו בארץ ויסחרו אותה, ואם מן התנאים שהם מתנים שנתחתן עמהם, וזאת יהיה לתועלת לנו:
(כב - כג) "אך בזאת יאתו". שאין מבקשים רק שנמול, ואז הלא "מקנהם וקנינם" וגו' "לנו הם", כי אח"כ נרצה בכל פעם לגרשם מן הארץ ושלא להתחתן עמהם, ויתנו לנו כל אשר להם כדי "שאך נאותה להם שישבו אתנו":
(כב - כג) "אך בזאת יאתו". שאין מבקשים רק שנמול, ואז הלא "מקנהם וקנינם" וגו' "לנו הם", כי אח"כ נרצה בכל פעם לגרשם מן הארץ ושלא להתחתן עמהם, ויתנו לנו כל אשר להם כדי "שאך נאותה להם שישבו אתנו":
(כד) "וישמעו אל חמור". ספר שלא מלו לשם גרות רק מצד ששמעו אל חמור שאמר להם שעי"כ ישיגו כל רכוש בני יעקב, וזה מורה איך שאפו לבלוע חיל זרים עד שסבלו צער המילה להיות אנשי חמס, והראיה שלא שמעו ולא מלו רק "יוצאי שער עירם", שהם הדרים בעיר לא "באי שער עירם", שהם יושבי הכפרים, שהם לא קוו להשיג רכוש יעקב, ולכן לא מלו:
(כה - כו) "ויהי ביום השלישי". עפ"ז נתחייבו הריגה כדין, א] מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, וב"נ נצטוו על הגזל, כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים, ב] כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע"י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה. ג] שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב ומלו א"ע רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ"ל, לכן ביום השלישי "בהיותם כאבים" ומתחרטים על המילה והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, "לקחו שמעון ולוי" מצד שהם "בני יעקב", ולהם להלחם בעד יעקב, ומצד שהם "אחי דינה" ולא יכלו להוציא את דינה באופן אחר, לכן הרגו כל זכר ואת שכם וחמור, ועי"כ השיגו מגמתם להוציא את דינה מבית שכם, שזה היה עיקר מגמתם:
(כה - כו) "ויהי ביום השלישי". עפ"ז נתחייבו הריגה כדין, א] מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, וב"נ נצטוו על הגזל, כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים, ב] כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע"י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה. ג] שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב ומלו א"ע רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ"ל, לכן ביום השלישי "בהיותם כאבים" ומתחרטים על המילה והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, "לקחו שמעון ולוי" מצד שהם "בני יעקב", ולהם להלחם בעד יעקב, ומצד שהם "אחי דינה" ולא יכלו להוציא את דינה באופן אחר, לכן הרגו כל זכר ואת שכם וחמור, ועי"כ השיגו מגמתם להוציא את דינה מבית שכם, שזה היה עיקר מגמתם:
(כז - כט) "בני יעקב". אבל יתר בני יעקב הלכו אח"כ ויבוזו העיר לגבות דמי בשתם, "ומלקוח" שייך על המקנה, "ושבי" מוסב על טפם ונשיהם, "ויבזו" מוסב על כל חילם ועל כל אשר בבית:
(כז - כט) "בני יעקב". אבל יתר בני יעקב הלכו אח"כ ויבוזו העיר לגבות דמי בשתם, "ומלקוח" שייך על המקנה, "ושבי" מוסב על טפם ונשיהם, "ויבזו" מוסב על כל חילם ועל כל אשר בבית:
(כז - כט) "בני יעקב". אבל יתר בני יעקב הלכו אח"כ ויבוזו העיר לגבות דמי בשתם, "ומלקוח" שייך על המקנה, "ושבי" מוסב על טפם ונשיהם, "ויבזו" מוסב על כל חילם ועל כל אשר בבית:
(ל) "עכרתם אותי" ר"ל שגם בלא זה אני שנוא בעיניהם. א] מצד שהם "יושבי הארץ" שאני גר ביניהם. ב] מצד שהם אומות שונות ודתות שונות מדתי, ועז"א בכנעני ובפרזי, ואתם עוד הבאשתם את ריחי בעיניהם שעי"כ יתאספו עלי, כי הם גואלי הדם, ואני לא אוכל לעמוד כנגדם כי אני מתי מספר והם המון רב והכוני:
(לא) "ויאמרו". השיבו שבהפך אחר שאנחנו מתי מספר וגרים בארץ והתחילו לפרוץ בנו במה שלקחו את אחותנו כזונה, אם נחריש יעשו בנו כרצונם, וצריך להראות להם כי יש לאל ידינו להנקם מן הנוגע בנו לרעה:
