מלבי"ם על בראשית לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · לג · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א) "וישא יעקב עיניו". אחר שראה המלחמה הרוחנית בעיניו הרוחניים שהיא היתה הכנה למלחמה השניה של עשו בעצמו, שכמו שנצח את שרו של עשו והודה לו על הברכות, כן ינצח את עשו בעצמו, אז נשא את עיניו הגשמיים וירא והנה עשו בא, "ויחץ את הילדים", אחר שראה שנגע בכף יריכו התירא פן היה זה הוראה שיגבר עשו על זרעו ובניו עתה, לכן חצה אותם שלא ימצאם כאחד:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב – ד) "וישם את השפחות" וכו'. אחרון אחרון חביב. "והוא עבר לפניהם", להראות הכנעה, וה' הפך לבב עשו משנאה לאהבה "וירץ לקראתו" וכו':

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב – ד) "וישם את השפחות" וכו'. אחרון אחרון חביב. "והוא עבר לפניהם", להראות הכנעה, וה' הפך לבב עשו משנאה לאהבה "וירץ לקראתו" וכו':

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב – ד) "וישם את השפחות" וכו'. אחרון אחרון חביב. "והוא עבר לפניהם", להראות הכנעה, וה' הפך לבב עשו משנאה לאהבה "וירץ לקראתו" וכו':

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה)"ויאמר מי אלה לך". איך נשאת נשים הרבה ואתה התם, "ויאמר הילדים" וכו' ר"ל נשאתים להקים זרע אלהים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו - ז) "ותגשן", בני השפחות היו קטנים ולא השתחוו רק השפחות כתיב ותשתחוין, ובין בני לאה נמצאו גדולים כמו ראובן ושמעון שהיו בני דעת וישתחוו גם הם, ויוסף היה יונק עדיין ורחל נשאה אותו על ידיה, וע"כ כתיב "יוסף ורחל", כי הוא קדם בהיותו על ידה ובמה שהיא השתחותה השתחוה גם הוא ממילא, לכן כתוב וישתחוו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו - ז) "ותגשן", בני השפחות היו קטנים ולא השתחוו רק השפחות כתיב ותשתחוין, ובין בני לאה נמצאו גדולים כמו ראובן ושמעון שהיו בני דעת וישתחוו גם הם, ויוסף היה יונק עדיין ורחל נשאה אותו על ידיה, וע"כ כתיב "יוסף ורחל", כי הוא קדם בהיותו על ידה ובמה שהיא השתחותה השתחוה גם הוא ממילא, לכן כתוב וישתחוו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "ויאמר מי לך כל המחנה הזה". כי המנחה תהיה לפעמים לכפר עון ולהסיר חטאת, ואז לא יבא החוטא בעצמו עם המנחה רק ישלחנה ע"י שליח, ואז כשיתרצה המלך ויסלח לו חטאו אז יהיה לו רשות לבא להקביל פניו, ובזה צריך שתהיה המנחה גדולה, או בערך המקבל או בערך הנותן, ר"ל שאם החוטא השולח המנחה הוא עשיר צריך שישלח מנחה גדולה שתהיה רבה וחשובה בעיני המלך עד שבעבור זה ישא פניו ויסלח חטאו, או תספיק גם מנחה קטנה אם היא רבה בערך הנותן. למשל עני הנותן כופר נפשו כל אשר לו, הגם שהיא מעט בערך המלך המקבל, יחוס עליו באשר נתן כל אשר לו, ע"ז שאל עשו "מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי", אחר ששלחת המנחה ע"י שלוחים מה היתה כוונתך במנחה זו, "ויאמר למצא חן בעיני אדני", היינו שע"י המנחה אמצא חן שתכפר את אשר חטאתי לך:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט) "יאמר עשו". עפ"ז אמר אם תחשוב כי מתנה זו היא רבה לפי ערך המקבל, טעית בזה, כי "יש לי רב אחי", ומנחה זו קטנה ומעטה לפני, ואם היא רבה בערך הנותן, כי נתת בזה כל אשר לך, אך למותר היא למה תורש "יהי לך אשר לך":

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(י – כ)    למה כפל ולקחת מנחתי וכו' קח נא את ברכתי וכו'. מ"ש עד אשר אבא אל אדוני שעירה ולא מצאנו שהיה יעקב בשעיר: למה ספר, שבא שלם, ושחנה את פני העיר, ושקנה את חלקת השדה במאה קשיטה, ומז"ש שקרא למזבח בשם אל:

(י) "ויאמר יעקב". השיב לו שיש אופן ב' שיביאו מנחה אל הגדולים בעת ראית פנים, כמ"ש והנה נלך ומה נביא לאיש האלהים, שהיה דרכם לתת מתנה בעת ראית פנים, והיה זה לכבוד אל הנותן, שזה מורה שהגדול קבל אותו בסבר פנים יפות, ושמצא חן בעיניו לקבל מאתו מנחה ותשורה, ובזה א"צ דוקא מנחה גדולה ודי אף מנחה קטנה, כמ"ש ולא יראו פני ריקם איש כמתנת ידו, אבל בזה צריך דוקא שיביא את המנחה בעצמו לא שישלחנה ע"י שליח, שבזה יתכבד הנותן שלקח המנחה מידו. וז"ש יעקב "אם נא מצאתי חן בעיניך," וכבר סלחת את עוני ותשוב לאהוב אותי, אני מבקש "ולקחת מנחתי מידי", לא מיד שליח," כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים", שלא יראו פני ריקם, "ותרצני", להראות אות הכבוד שאתה מכבד אותי לקחת מנחה מידי דוקא בעד הראית פנים:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "קח נא". ועוד יש ענין שלישי במנחה, שבזה יקובל אף מנחה קטנה ואף ע"י שליח, והוא אם שולח דבר שיש בו סימן ברכה, כמו דוד עת שהכה את עמלקי בצקלג שלח מתנה מהשלל, וקרא מתנה זו בשם ברכה (ש"א ל כו), וכן נעמן אמר אל אלישע קח ברכה מאת עבדך, באשר נעשה לו נס הוא סימן ברכה, ובזה מקבלים אף דבר מועט ואף ע"י שליח מפני שהוא סימן ברכה, וז"ש "קח נא את ברכתי," אחר שמתנה זו היא סימן ברכה, צריך אתה לקחתה אף ע"י שליח שעז"א אשר הבאת לך, הגם שהובא ע"י שליח, ומפרש שהוא סימן ברכה, "כי חנני אלהים וכי יש לי כל", שהיה ברכת ה' עד שיש לי כל, שהוא ברכת ה' אשר לא יחסר לו דבר, וכן אף שנתתי לך יש לי כל ולא חסר לי מאומה, כי ברכת ה' היא תעשיר אותי:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב) "ויאמר נסעה ונלכה", נסיעה שאחריו הליכה, תורה הנסיעה העקירה מקומו, וההליכה תורה על הליכת הדרך, ורצה שיסע תיכף ממקום הזה וילך אח"כ בלי הפסק:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג) "ויאמר אליו". שניהם אי אפשר, לא שאסע ממקום הזה תיכף, "כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות" וצריכים לנוח, כי הלכו כל הלילה, וכן אי אפשר שאלך בלא הפסק, כי "ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן":

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "יעבר נא אדני" תחלה, "ואני אתנהלה", [גדר פעל "נהל" היא נחיית החלשים שאין בם כח ללכת כמ"ש כ"פ], ר"ל לפעמים צריך לילך לרגל המלאכה של הצאן, כמו בעת המרעה או בעת הצהרים, ולפעמים צריך ללכת לאט לרגל הילדים, כמו בעת האוכל והשינה. "עד אשר אבא אל אדני שעירה", הרי"א פי' יעבור אדוני שעירה עד אשר אבא. וא"צ לזה, כי יעקב הבטיח ללכת לשעיר, אבל בתוך כך חזר עשו משעיר וגר אצל אביו כמ"ש לקמן סי' ל"ו ובעת שבא יעקב אל אביו מצא שם את עשו ולא חזר לשעיר עד אחרי מות אביו:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "ויאמר, אציגה נא עמך מן העם אשר אתי" לשמירה. "ויאמר למה זה", ר"ל שהוא דבר מותר שא"צ אליו. ורי"א פירש למה זה הוא למותר, די אם אמצא חן בעיני אדוני, אם אתה לא תרע לי איני מתירא משום אדם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז) "ויעקב נסע סכתה". הנה צורך הספור הזה בארו חז"ל, שעשו א"ל נחלק שנינו העה"ז והעה"ב, ר"ל שאם היה יעקב משתתף אז עם עשו והולך לשעיר, היו שניהם גוי אחד, והיה המסובב מזה שהיה חולק עמו הכל בשוה, ויעקב שהיה עתיד להנהגה אחרת נשמט ממנו בהשגחת ה', עד שכל הדברים שעברו בין יעקב ועשו, הם מאורעות שעתידים לעבור בין בניהם בדורות הבאים, שבני יעקב יכנעו אל עשו כמו שנכנע אביהם לפניו, וכי יתרפס ברצי כסף כמו שעשה עשו, ומגמת עשו יהיה שילך עם יעקב בשוה, ולא יהיה כן רק עשו יעבור בראש ויתפוס ממשלה קודם, עד יעלו מושיעים בהר ציון וכו', וגם רצה עכ"פ בהפך שאנשי עשו ישתתפו עם יעקב, כמו שהיה בימי הורדוס, שהכניס את האדומים במילה וטבילה, וגם זה לא נתקיים כי שבו אח"כ לסורן באופן שיעקב נבדל מעשו, "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות", לו לעצמו בנה בית קבוע שישב שם ויעבוד את ה', אבל למקנהו וקנינו עשה רק סכות ארעי, כי העסק במקנה וקנין היה אצלו טפל וארעי, כסוכה שהיא דירת עראי:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח) "ויבא יעקב שלם". טרם יבא לספר ענין דינה יגיד מדוע קרה לו זה, שזה היה על שיעקב לא קיים נדרו שנדר אם יהיה אלהים עמדי וכו' והאבן הזאת וגו' יהיה בית אלהים, ואחר את נדרו וכמ"ש חז"ל. וע"ז הקדים שהתנאים שהתנה בעת הנדר כלם נתקיימו, שמה שהתנה שישמרהו ה' בגופו ובממונו ובתורתו, כמ"ש ושמרני בדרך הזה שהוא שמירת הגוף, ונתן לי לחם לאכל וכו' הוא שמירת הממון, והיה ה' לי לאלהים הוא שמירת תורתו, וכ"ז נתקיים כי בא יעקב שלם בכל דבר, וכמ"ש חז"ל שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ר"ל שהגם שהיה צולע על ירכו נתרפא, והגם שנתן מתנות לעשו, נתמלא החסרון תיכף בסכות, והגם ששרו של עשו רצה להחטיאו, עמד באמונתו, וגם אשר התנה ושבתי בשלום אל בית אבי נתקיים ג"כ כי בא "עיר שכם אשר בארץ כנען", ולפ"ז כבר נתחייב יעקב למלאות נדרו ללכת לבית אל ולהקים שם מזבח, והוא לא כן עשה, רק א] "ויחן את פני העיר", שלא חנה שם כמו בסכות, ששכן במקום בפ"ע נבדל מן העיר ואנשיה, כי פה חנה לפני העיר מתערב עם אנשי העיר, כי קבע דירתו שם:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "ויקן". ב] "שקנה את חלקת השדה", שהראה שדעתו להשתקע שם, ולא תאמר שקנאו בדמים מועטים, שנוכל לומר שלא התישב שם רק לפי שעה, כי קנאו "במאה קשיטה":

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ) "ויצב" ג] כי "הציב שם מזבח", וחשב שבזה ימלא את נדרו, שהגם שהנדר היה שיציב את המזבח בבית אל "קרא לו אל אלהי ישראל", ר"ל שמה שנדר להעמיד המזבח בבית אל, מפני ששם המקום גורם להשראת השכינה, כמ"ש מה נורא המקום הזה, חשב עתה שאין נ"מ במקום, ונדמה לו שהוא המסבב השראת השכינה בכ"מ שהוא, ועז"א ויקרא לו אל אלהי ישראל, שאינו אל של בית אל, כמ"ש לקמן ויקרא למקום אל בית אל, ר"ל שהמקום גורם השראת השכינה, קרא לו עתה שישראל גורם השכינה בכ"מ שהוא, והוא אל אלהי ישראל, לא אל בית אל וע"כ קרה לו ענין דינה כדי שיוכרח לצאת משם ולקיים את נדרו: