מלבי"ם על בראשית לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על בראשית · לה · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


(א) "ויאמר אלהים". הודיע לו שזאת באה לו על שלא קיים את נדרו, וצוהו שישב בבית אל ושיעשה המזבח שנדר בעת צרה, והאבן הזאת יהיה בית אלהים:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב) "ויאמר יעקב". הזהירם על בעור ע"ז ומשמשיה, ועל טהרת הגוף והבגדים לעבודת ה', ורמז ג"כ על בעור הדעות ומחשבות הזרות שהם אלהי הנכר אשר בתוך איש ולב עמוק, וטהרת המעשים והחלפת המדות הרעות, שהם מכונים בגדי האדם ולבושיו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "לאל הענה אתי ביום צרתי". כמ"ש בחוב"ה שזה חסרון לאדם בעבודת ה' כשבא להודות לה' חסדו על העבר דברי פיו דברי מודה וכוונתו כוונת מבקש על העתיד, לכן אמר שיהיה המזבח הודאה רק על העבר ע"ד ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שלא ישכח את יום הרעה שהצילו ה', שע"ז באו הרבה מצות בתורה לזכרון יצ"מ ונסים אשר עברו:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד) "ויתנו אל יעקב". הע"ז ותכשיטין שהן הנזמים, שכלם אסורים בהנאה, ולכן טמן אותם תחת האלה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ויסעו" וגו' "ויהי חתת אלהים". שנפל על יושבי הערים פחד אלהים, שהאמינו שזה היה ענין אלהי ששני אנשים יהרגו עיר ומלואה, וכי זה היה להם עונש מה' על החמס אשר עשו וייראו מה' מרדוף אחרי בני יעקב, וגם שע"י שבני יעקב הכינו לבבם אל ה' ויראו מה' התפשטה יראה זו שיראו בני יעקב מה' והפילה יראה על כל הערים, ור"ל שחתת אלהים ויראתו שיראו ב"י התפשטה על כל הערים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "ויבא יעקב לוזה", כבר בארתי בפ' ויצא שבפעם הראשון לא קרא שם בית אל רק אל המקום שישן שם, וכל העיר נקראת עדיין בשם לוז:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ז – י)    למה אמר שקרא למקום אל בית אל שכבר אמר זה בפ' ויצא, ועוד יאמר זאת בפסוק (ט"ו). למה הודיע ממיתת דבורה ומקבורתה ומהיכן באה אל יעקב שהלך לבדו מבית אביו והיא היתה אצל רקבה, מה היה המראה הזאת אתה, ומ"ש שמך יעקב וגו' כבר א"ל המלאך ושם אמר לא יאמר עוד שמך, ופה אמר לא יקרא:

(ז) "ויקרא למקום אל בית אל". תחת שקרא למזבח שבשכם אל אלהי ישראל, לומר שה' שוכן על ישראל לאו דוקא על המקום המיוחד ונענש ע"ז כמש"ש, הכיר עתה וידע שהמקום הוא שגרם לזה, וע"ז קרא למקום אל בית אל, שהאלהות שורה שם מצד המקום שהוא בית אל וזה שער השמים, והכיר כי רק "שם נגלו אליו האלהים", ואם היה במקום אחר לא היה ה' נגלה עליו, כי רק שם יש בו קדושה ומוכן להשראת השכינה, וע"כ למעלה אמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופה אמר ויקרא למקום, לומר שהמקום גורם לא זכות יעקב לבדו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח) "ותמת דברה". מודיע שהיתה צדקת, וכאשר מתה רבקה, בעת ההיא כמ"ש חז"ל ועשו חזר אז אל אביו (כמ"ש למעלה סי' ל"ג פט"ז), לא יכלה לסבול רעת עשו ונשיו, ויצאה אל יעקב ותמת שם. ב] שזכתה למות אחרי הטהרה האמורה ועבודת ה' ולהקבר במקום קדוש בבית אל, אשר נגלו שם האלהים. ג] שמיתת צדיקים מכפרת ע"י ההספד שמספידים עליהם ומזכירים זכיותיהם ושבים בתשובה, ועז"א "ויקרא שמו אלון בכות", בשגם לחז"ל שהספידו אז גם על רבקה, וזה נצטרך לזכות המזבח שבנה שם עד שנגלה עליו ה' שנית:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ט) "וירא אלהים" וגו' "ויברך אתו". ע"ד בכ"מ אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, שמוסב ע"מ שאומר שם מזבח אדמה תעשה לי, והיה הברכה שמעתה תחול עליו האלהות בקביעות ויהיה הוא וזרעו לב האדם ואומה שלמה מוכנת להענין האלהי בהנהגה השגחיית למעלה מן הטבע:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "שמך יעקב". יעקב הוא שם הטבעי מצד הנהגתו הטבעיית, ושם ישראל הוא מצד ההנהגה הנסיית, שיחול עליו הענין האלהי עד שמפניו יגורו אלים ובני אלהים ישרתוהו, אמנם שם יעקב לא נעקר כי היה שם יהדות, ולפעמים יתנהג בדרך הטבע כי הנס אינו מתמיד, לא כן באברהם שנעקר השם הראשון כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וע"כ אמר "שמך יעקב" ר"ל גם שם זה ישאר, אבל "לא יקרא שמך עוד יעקב", ר"ל ששם יעקב לא יהיה שם העצמי המורה על מהותך, אבל באברהם אמר לא יקרא עוד את שמך אברם, הקדים מלת עוד והוסיף מלת את, ששם אברם לא יקרא בו עוד כלל, וע"כ הוסיף והיה שמך אברהם, ששלל שם אברם לגמרי, ולכן הקורא לאברהם אברם עובר בלאו, וגם שמלת כי אם ישמש לפעמים לתנאי שלא יקרא שמך יעקב רק בתנאי, אם ישראל יהיה שמך העקרי, אז יקרא גם שם יעקב, וכבר אמר לו המלאך זאת (למעלה לב כט), רק שם אמר לא יעקב יאמר עוד שמך, אינו שולל הקריאה רק האמירה, וה' הוסיף ששם ישראל יהי' השם שיקראו לו כמו שם העצם:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא - יב) "ויאמר לו אלהים אני אל שדי". שמעתה אתנהג עמך בשם זה המורה על נסים נסתרים והנהגה השגחיית," פרה ורבה" שהוא על לידת אפרים ומנשה, שנחשבו כבנים כמו שיתבאר כי בנימין כבר היתה רחל מעוברת בו, ורבה היינו שיתרבו בניו עד יהיו לגוים, והבטיחו עוד על ירושת הארץ, שהזרע והארץ קשורים זב"ז כמו שבא בכ"מ:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא - יב) "ויאמר לו אלהים אני אל שדי". שמעתה אתנהג עמך בשם זה המורה על נסים נסתרים והנהגה השגחיית," פרה ורבה" שהוא על לידת אפרים ומנשה, שנחשבו כבנים כמו שיתבאר כי בנימין כבר היתה רחל מעוברת בו, ורבה היינו שיתרבו בניו עד יהיו לגוים, והבטיחו עוד על ירושת הארץ, שהזרע והארץ קשורים זב"ז כמו שבא בכ"מ:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יג – כג)    למה אמר ויעל במקום אשר דבר אתו, ואמר זה שלישית שקרא שם המקום בית אל. מ"ש היא מצבת קבורת רחל עד היום מה פירושו, למה אמר פה שהיו בני יעקב שנים עשר:

(יג) "ויעל מעליו אלהים". שלפעמים תהיה הנבואה ע"י הכנת הנביא ולא תסתלק עד סר הדבוק וכחותיו אל הנבואה, כמ"ש השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו וכמ"ש בס' שירי הנפש, ופה באה הנבואה מלמעלה בלא הכנת יעקב, כי היה ענינה להגיד לו עתידות, ונסתלקה בכלות הדבור, וראה שהיה העליה "במקום אשר דבר", שם נסתלק האור למעלה, וידע שהמקום מוכן אל האור ושם עלה ונגנז. וע"כ

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו". להורות שהמקום קדוש, והציב מצבה שהיא מאבן אחת, שהיא מענין הנבואה, שאבן ישראל יתאחדו לגוי אחד בארץ, "ויסך עליו נסך", להורות על הדבוק ושפע הנסיית שהובטח בנבואה זאת שיהיה תחת השפע האלהית ושמן משחת קודש:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "ויקרא יעקב". כבר בארתי בפ' ויצא שבפעם הראשון לא קרא בשם בית אל רק המקום ששכב עליו ששם ראה את הסולם, ושם העיר נשאר בשם לוז, ועתה שנראה אליו בעיר לוז עצמה קרא כלל המקום "בשם בית אל", יען "ששם דבר אליו אלהים", וראה שיש קדושה בכלל המקום:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "ותלד רחל". הנה רחל נשאת באיסור ב' אחיות, רק שקודם מ"ת היה מותר, וגם שהיה עפ"י הדבור להוליד שבטי יה, אבל אחר הברכה שברכו ה' להיות תחת ההשגחה האלהית, מאז התנוצץ עליהם הענין האלהי כמו שיהיה אחר מ"ת, ומאז היה פגם שיחזיק ב' אחיות, בפרט שכבר ילדה את בנימין ונולדו השבטים לכן מתה רחל, ובזה תבין דברי חז"ל שמטעם זה מתה ולא נקברה במערת המכפלה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז) "אל תיראי". מודיע צדקת רחל איך נתאותה לבנים עד שאמרה ואם אין מתה אנכי, והגם שהגיעה עד שערי מות לא שמה לבה ע"ז רק יראה פן ע"י קשוי הלידה יהיה הולד נפל או פן הוא בלתי בן קיימא, "ותאמר לה המילדת אל תיראי" מזה "כי גם זה לך בן", ר"ל בן קיימא הראוי לגדלו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח) "ויהי בצאת נפשה". היה דעתה על הנולד לקראו בשם, "וקראה שמו בן אוני", ר"ל בן כחי, שכחי נתן לו כי היא מתה על ידו, ושם זה עצמו קרא לו אביו שם בן ימין שבימין נמצא האון והכח:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "ותקבר בדרך אפרתה". לכן קבר אותה בדרך ולא הוביל אותה לאפרת, מפני "שהיא בית לחם", שנפל אח"כ בחלקו של יהודה, אבל קבורתה בדרך היה במקום שיפול אח"כ לחלק בנימין, וז"ש שלכן קברה בדרך אפרתה לא באפרתה מפני שהיא בית לחם:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ) "ויצב יעקב מצבה על קבורתה". המצבה שעושים על המתים הוא להזכיר מעשיו לדורות שלא ישכח מן הלב, וזה לא שייך ברחל, שהיתה עקרת הבית ושמה נזכר לזכר עולם בלעדי המצבה, וכבר אמרו אין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיתה המצבה רק להכיר מקום הקבורה לא להזכיר מעשיה, ועז"א שהציב מצבה על קבורתה לא עליה, ואמר "היא מצבת קברת רחל" לא מצבת רחל. ובזה נבדלה מצבה זאת מיתר מצבות שעושים על המתים, שענינם הוא להשאיר זכר המת שיהיה נזכר ע"י המצבה והמת נזכר ע"י המצבה, אבל פה היה בהיפך שהמצבה נתקיימה לזכר עולם ע"י המת, וז"ש שהיא מצבת קבורת רחל. ועוד ששאר מצבות אין נזכרים רק בדור ההוא, אבל מצבה זאת ע"י שהיא מצבת קבורת רחל נשארה קיימת "עד היום". שבכל דור ודור יחדשו אותה, למען ידעו קבורת רחל. ולמדו חז"ל שנקברה שם כדי שיתפללו ישראל על קברה בלכתם לגולה, אומר כי הציב מצבה כדי שתהיה קיימת עד היום באחרית הימים, שיצטרכו לדעת מקום קבורת רחל:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא - כג) "ויסע ישראל" וגו' "ויהי בשכן ישראל" וגו' "וילך ראובן וישכב." דעת חז"ל שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, רק שבלבל יצועי אביו, וכן נראה ממ"ש "ויהיו בני יעקב שנים עשר", שהוא פסקא באמצע פסוק, שנראה שלא חטא ראובן, כי היו כלם צדיקים ושוים בצדקתם. והמקובלים בארו שמנשה ואפרים היו ראוים לצאת מיעקב בלילה ההוא שבלבל יצועי אביו, וע"י הבלבול הזה לא נולדו, וזה נחשב לראובן כאלו שכב עם בלהה, וכמ"ש האר"י ז"ל ובס' כנפי יונה. ובאור הדברים שממה שהחזיק יעקב את מנשה ואפרים כבניו מבואר שהיו ראוים לצאת ממנו, כי בעת שאמר ה' ליעקב פרה ורבה, כבר היתה רחל מעוברת בבנימין, וה' הבטיח לו שיוליד עוד בנים, וחשב יעקב שרחל תלד עוד שני בנים, וכאשר ראה שמתה רחל, נטה אהלו באהל בלהה שפחת רחל שיחשב הבן על שמה, וראובן שידע מנבואה זאת ורצה שהבנים המובטחים יולדו מלאה אמו בלבל יצועו שהי' באהל בלהה כדי שישימה באהל לאה, וזאת העלה הכתוב כאלו שכב את פילגש אביו, כי זלזל בכבודה ובכבוד אביו, וגרם שלא יולד הזרע שהיה מוכן לצאת ממנה, שאף שעשה זאת לכבוד אמו, העיז פנים נגד אביו ואשתו. וז"ש שאחר שמתה רחל "נסע יעקב משם ויט אהלה מהלאה למגדל עדר". ר"ל ששם נטה אהלו סמוך לאהל בלהה, כדי שיקרא הבן הנולד ע"ש רחל "ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא" עת ששכן על אופן זה אהלו סמוך לאוהל בלהה "הלך ראובן" בעת אשר "שכב את בלהה פילגש", ומי שכב, "אביו", דהיינו בעת ששכב אביו את בלהה פילגשו הלך ראובן שם ובלבל יצועו, והיה טענתו שבלהה היא פילגש וראוי יותר שיטה אהלו באהל אמו שהיא אשתו לא פילגשו. ועי"כ לא נולדו השני בנים שהיו ראוים לצאת מיעקב. "וישמע ישראל", יעקב שמע והבין מה שגרם בזה, שעי"כ "ויהיו בני יעקב" רק "שנים עשר". שלולא שבלבל יצועו היו ארבעה עשר כפי הבטחת ה', ובזה נבין למה נטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף עבור זה כמ"ש בד"ה (ה א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתיחס לבכורה, שלא היה זה דרך עונש רק שאחר שגרם שלא יולדו מנשה ואפרים מיעקב היה מוכרח להחזיק מנשה ואפרים כבניו, שבזה נתקיים דבר ה' שא"ל פרה ורבה, היינו ששני שבטים הנולדים מיוסף יהיו כבניו, ובהכרח לתת להם פי שנים, ולקח פי שנים של ראובן שגרם זאת ונתנה לבני יוסף שלא יפסידו יתר שבטים שלא חטאו. ובזה יובן מ"ש יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם, ר"ל שבהכרח כוון על מנשה ואפרים, כי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולא הולדתי עוד ממנה. וזה שכוונו במד' הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שמזליה חזי שע"י יוסף שיוליד שני הבנים האלה יתוקן חטא מעשה בלהה:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא - כג) "ויסע ישראל" וגו' "ויהי בשכן ישראל" וגו' "וילך ראובן וישכב." דעת חז"ל שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, רק שבלבל יצועי אביו, וכן נראה ממ"ש "ויהיו בני יעקב שנים עשר", שהוא פסקא באמצע פסוק, שנראה שלא חטא ראובן, כי היו כלם צדיקים ושוים בצדקתם. והמקובלים בארו שמנשה ואפרים היו ראוים לצאת מיעקב בלילה ההוא שבלבל יצועי אביו, וע"י הבלבול הזה לא נולדו, וזה נחשב לראובן כאלו שכב עם בלהה, וכמ"ש האר"י ז"ל ובס' כנפי יונה. ובאור הדברים שממה שהחזיק יעקב את מנשה ואפרים כבניו מבואר שהיו ראוים לצאת ממנו, כי בעת שאמר ה' ליעקב פרה ורבה, כבר היתה רחל מעוברת בבנימין, וה' הבטיח לו שיוליד עוד בנים, וחשב יעקב שרחל תלד עוד שני בנים, וכאשר ראה שמתה רחל, נטה אהלו באהל בלהה שפחת רחל שיחשב הבן על שמה, וראובן שידע מנבואה זאת ורצה שהבנים המובטחים יולדו מלאה אמו בלבל יצועו שהי' באהל בלהה כדי שישימה באהל לאה, וזאת העלה הכתוב כאלו שכב את פילגש אביו, כי זלזל בכבודה ובכבוד אביו, וגרם שלא יולד הזרע שהיה מוכן לצאת ממנה, שאף שעשה זאת לכבוד אמו, העיז פנים נגד אביו ואשתו. וז"ש שאחר שמתה רחל "נסע יעקב משם ויט אהלה מהלאה למגדל עדר". ר"ל ששם נטה אהלו סמוך לאהל בלהה, כדי שיקרא הבן הנולד ע"ש רחל "ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא" עת ששכן על אופן זה אהלו סמוך לאוהל בלהה "הלך ראובן" בעת אשר "שכב את בלהה פילגש", ומי שכב, "אביו", דהיינו בעת ששכב אביו את בלהה פילגשו הלך ראובן שם ובלבל יצועו, והיה טענתו שבלהה היא פילגש וראוי יותר שיטה אהלו באהל אמו שהיא אשתו לא פילגשו. ועי"כ לא נולדו השני בנים שהיו ראוים לצאת מיעקב. "וישמע ישראל", יעקב שמע והבין מה שגרם בזה, שעי"כ "ויהיו בני יעקב" רק "שנים עשר". שלולא שבלבל יצועו היו ארבעה עשר כפי הבטחת ה', ובזה נבין למה נטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף עבור זה כמ"ש בד"ה (ה א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתיחס לבכורה, שלא היה זה דרך עונש רק שאחר שגרם שלא יולדו מנשה ואפרים מיעקב היה מוכרח להחזיק מנשה ואפרים כבניו, שבזה נתקיים דבר ה' שא"ל פרה ורבה, היינו ששני שבטים הנולדים מיוסף יהיו כבניו, ובהכרח לתת להם פי שנים, ולקח פי שנים של ראובן שגרם זאת ונתנה לבני יוסף שלא יפסידו יתר שבטים שלא חטאו. ובזה יובן מ"ש יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם, ר"ל שבהכרח כוון על מנשה ואפרים, כי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולא הולדתי עוד ממנה. וזה שכוונו במד' הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שמזליה חזי שע"י יוסף שיוליד שני הבנים האלה יתוקן חטא מעשה בלהה:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא - כג) "ויסע ישראל" וגו' "ויהי בשכן ישראל" וגו' "וילך ראובן וישכב." דעת חז"ל שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, רק שבלבל יצועי אביו, וכן נראה ממ"ש "ויהיו בני יעקב שנים עשר", שהוא פסקא באמצע פסוק, שנראה שלא חטא ראובן, כי היו כלם צדיקים ושוים בצדקתם. והמקובלים בארו שמנשה ואפרים היו ראוים לצאת מיעקב בלילה ההוא שבלבל יצועי אביו, וע"י הבלבול הזה לא נולדו, וזה נחשב לראובן כאלו שכב עם בלהה, וכמ"ש האר"י ז"ל ובס' כנפי יונה. ובאור הדברים שממה שהחזיק יעקב את מנשה ואפרים כבניו מבואר שהיו ראוים לצאת ממנו, כי בעת שאמר ה' ליעקב פרה ורבה, כבר היתה רחל מעוברת בבנימין, וה' הבטיח לו שיוליד עוד בנים, וחשב יעקב שרחל תלד עוד שני בנים, וכאשר ראה שמתה רחל, נטה אהלו באהל בלהה שפחת רחל שיחשב הבן על שמה, וראובן שידע מנבואה זאת ורצה שהבנים המובטחים יולדו מלאה אמו בלבל יצועו שהי' באהל בלהה כדי שישימה באהל לאה, וזאת העלה הכתוב כאלו שכב את פילגש אביו, כי זלזל בכבודה ובכבוד אביו, וגרם שלא יולד הזרע שהיה מוכן לצאת ממנה, שאף שעשה זאת לכבוד אמו, העיז פנים נגד אביו ואשתו. וז"ש שאחר שמתה רחל "נסע יעקב משם ויט אהלה מהלאה למגדל עדר". ר"ל ששם נטה אהלו סמוך לאהל בלהה, כדי שיקרא הבן הנולד ע"ש רחל "ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא" עת ששכן על אופן זה אהלו סמוך לאוהל בלהה "הלך ראובן" בעת אשר "שכב את בלהה פילגש", ומי שכב, "אביו", דהיינו בעת ששכב אביו את בלהה פילגשו הלך ראובן שם ובלבל יצועו, והיה טענתו שבלהה היא פילגש וראוי יותר שיטה אהלו באהל אמו שהיא אשתו לא פילגשו. ועי"כ לא נולדו השני בנים שהיו ראוים לצאת מיעקב. "וישמע ישראל", יעקב שמע והבין מה שגרם בזה, שעי"כ "ויהיו בני יעקב" רק "שנים עשר". שלולא שבלבל יצועו היו ארבעה עשר כפי הבטחת ה', ובזה נבין למה נטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף עבור זה כמ"ש בד"ה (ה א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף ולא להתיחס לבכורה, שלא היה זה דרך עונש רק שאחר שגרם שלא יולדו מנשה ואפרים מיעקב היה מוכרח להחזיק מנשה ואפרים כבניו, שבזה נתקיים דבר ה' שא"ל פרה ורבה, היינו ששני שבטים הנולדים מיוסף יהיו כבניו, ובהכרח לתת להם פי שנים, ולקח פי שנים של ראובן שגרם זאת ונתנה לבני יוסף שלא יפסידו יתר שבטים שלא חטאו. ובזה יובן מ"ש יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים לי הם, ר"ל שבהכרח כוון על מנשה ואפרים, כי ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ולא הולדתי עוד ממנה. וזה שכוונו במד' הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שמזליה חזי שע"י יוסף שיוליד שני הבנים האלה יתוקן חטא מעשה בלהה: