ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר ויקרא/פרשת אחרי מות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת מצורע יש בה אחת עשרה מצות עשה


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפד (עריכה)

שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש וכל שכן זרים[עריכה]

שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה. שנאמר (ויקרא טז ב) ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדשי הקדשים ואפילו ביום הכפורים אלא בזמן העבודה, [וכן יכנס באזהרה [זו] כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה ע"פ ד"ו] ויהיה באור ענין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא דאוי להכנס בו, דהיינו בשעת העבודה. ולשון ספרא, ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים, אל הקדש לרבות שאר ימות השנה, מבית לפרכת להזהיר על כל הבית. יכול כל הבית במיתה? תלמוד לומר אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה. ובגמרא מנחות אמרו זכרונם לברכה (דף כז:) על ההיכל בארבעים.

משרשי המצוה. שיקבעו המשרתים בנפשותם גדלת המקום ומעלתו ותהיה יראתו תמיד על פניהם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה‏[1] שכהן גדול אינו נכנס לקדש הקדשים אלא ביום הכפורים שנכנס ארבע פעמים ולא יותר, שאם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים וכהן הדיוט נכנס בהיכל לעבודה בכל יום, וכל הנכנס להיכל שלא לצרך עבודה בין כהן גדול בין כהן הדיוט כגון שיכנס אפילו להשתחוות לוקה, ואינו חייב מיתה, שנאמר אל פני הכפרת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו. זהו דעת הרמב"ם‏[2] זכרונו לברכה בלאו הזה. וכבר כתבתי למעלה ‏[3] דעת הרמב"ן זכרונו לברכה שאמר, שהכניסה בבית שלא לעבודה בפרוע ראש וקרוע בגדים מעלה היא מדבריהם, ואם כן לדעתו כל שנכנס להשתחוות אפשר שאינו במלקות כלל, ואסור זה דאל יבא יהיה בביאה ריקנית לגמרי, לפי שזה זלזול לכבוד הבית להכנס בו חנם. ויתר פרטיה מבוארים במנחות ובספרא ‏[4].

ונוהגת בזמן הבית בכהנים. ואפילו עכשיו שלא בזמן הבית אמרו זכרונם לברכה (מגילה כח א) שמוזהרים אנו שלא להכנס למקדש, ודרשו הדבר מדכתיב (שם כו לא) והשמותי את מקדשיכם. ולא אמר מקדשיכם אשים שממה, דמשמע קדושתן עליהן אפילו כשהן שוממין וכיון שכן, יש לי למנות איסור זה בכלל אסורין הנוהגין היום.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפה (עריכה)

מצות עבודת יום הכפורים[עריכה]

שיעשה כהן גדול כל מעשה יום הכפורים על סדר הקרבנות והודויין ושלוח השעיד ושאר העבודה כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' כל הפרשה.

משרשי המצוה. שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו שאלו יתקבצו עונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר ויתחיב העולם כליה, ועל כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם ‏[5] יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעברות קלות.

מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ע א) שביום הזה היו מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר לחטאת ונעשה בחוץ והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה ושניהם משל כהן גדול, ואיל הבא משל צבור האמור בפרשה זו הוא האיל האמור בחמש הפקודים בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים, אחד היו מקריבין חטאת והוא הנשרף והשני שעיר המשתלח. נמצאו כל הבהמות הקרבין ביום הצום, מלבד שעיר המשתלח שהוא אינו קרב, חמש עשרה, שני תמידין ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים כלן עולות, ושני שעירי חטאת, אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף. ועוד פר בן בקר לחטאת. עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקרבות ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרבה בבגדים. ואם היתה שבת אף מוסף אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן שאר העבודות של יום כגון הקטרת של כל יום והטבת הנרות הכל בכהן גדול נשוי שנאמר (שם יא) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו.

ויתר כל העבודות וחליפת בגדים מבגדי לבן לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן, וחמש טבילות שהיה טובל ביום זה ועשר פעמים שמקדש ידיו ורגליו, וענין ההפרשה שמפרישין אותו קדם ליום הצום שבעה ימים, והכבוד שהיו נוהגין בו, והודויין שהיה אומר, וכל שאר דיני יום זה הכל במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת יומא ‏[6].

ונוהגת כל מצוה זו בזמן הבית. ועכשיו בעונותינו שאין לנו לא מקדש ולא כהן גדול ולא בגדי שרד ולא קרבנות, נהגו כל ישראל לעבד ביום זה בתפלות ובתחנונים, וכמו שכתוב (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפו (עריכה)

שלא לזבוח קדשים חוץ לעזרה וזה יקרא שוחט בחוץ, שנאמר (ויקרא יז, ג-ד) אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם שפך ונכרת. ואין האזהרה לנו מזה הכתוב כי הכתוב הזה לא יפרש כי אם העונש, וקיימא לן (סנהדרין נו ב) לא ענש אלא אם כן הזהיר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאזהרה בזה נלמדה בהיקש כדאיתא בגמרא זבחים שאמרו זכרונם לברכה שם (זבחים קו, א) השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העליה. פרוש עליה שריפה באש. והקשו שם בשלמא העלאה כתיב ענש וכתיב אזהרה, ענש ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת, אזהרה השמר לך פן תעלה עולותיך (דברים יב יג), כדרבי אבין דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא מצות לא תעשה, אלא שחיטה בשלמא ענש כתיב ואל פתח אהל מועד וגו', אלא אזהדה מנא לן? ואחר יגיעה רבה אמרו שם, כי הכתוב אמר שם תעלה ושם תעשה, מקיש עליה לעשיה (כריתות ג ב) מה עליה ענש והזהיר אף עשיה ענש והזהיר. פירוש עשיה תכלל הכל בין זביחה בין שריפה.

משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא קבע מקום לישראל להביא שם קרבנותם ולהכין שם לבבם אליו, ומתוך קביעות המקום והגדלתו ויראתו אל לב בני אדם, נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלמה, על כן מנענו השם יתברך מעשות מעשה הקרבנות רק במקום ההוא כדי שתהא כפרה שלמה לנו. וכלל הדברים כי כל אשר צונו לטוב לנו, כמו שכתב, כי האל חפץ בטובת בריותיו בטובו הגדול, ואמר כי מי שיקריב חוץ לאותו המקום הנבחר דם יחשב לו. והענין הוא כי השם לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא, מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשחטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו, ולכן ענשו הכתוב בכרת.

דיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שאם שחט בחוץ אף על פי שהעלה בפנים חייב, לפי שהשחיטה והעליה בכל אחד לאו בפני עצמו ולאו דעליה בסדר ראה אנכי' (מצוה תלט). ואין אדם חייב אלא על שחיטת קדשים הראוים לקרב על המזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאסורי מזבח הרי זה פטור שנאמר (ויקרא יז ד) לפני משכן יי, כל שאינו ראוי לבוא אל משכן השם, אין חייבין עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלשה עשר מזבחים.

ונוהג אסור זביחה בחוץ בכל מקום ובכל זמן, שאפילו השוחט בהמה היום לשם קדשים חייב, והכי אמרינן בגמרא במסכת זבחים (דף קז:) במעלה בחוץ בזמן הזה רבי יוחנן אומר חייב, וכן הלכה. והעובר עליה ושחט קדשים בחוץ במזיד חייב כרת. ואף על פי שלא העלה אותן, מעת ששחטן חייב, וכן אמרו זכרונם לברכה (זבחים קו ב) חייב על השחיטה וחייב על העליה. ואם עבר ושחט בשוגג, חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפז (עריכה)

לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף, שנאמר "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר(ויקרא יז, יג).

משרשי המצוה לפי שהנפש תלויה בדם כמו שאמרנו באיסור דם (מצוה קמח) ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכול הבשר, והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקורבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו, ואחר שכן לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכיסוי דם העופות בכולן.

מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פג:) שכיסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה, במזמן ובשאינו מזמן. ולא נאמר "אשר יצוד" אלא בהווה וכו'. ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין. ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מן חיה או בהמה ואין מברכין בכיסויו מספק. ודם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות בשאין דם אלא הוא. אבל יש דם כלל שלא הוא, אינו צריך דכתיב "ושפך את דמו וכסהו בעפר", פירושו ואפילו מקצת דמו. וצריך המכסה ליתן עפר למטה ולמעלה. וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכתשו (דף כח.) ראוי לכסות. וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש מכסין בו, כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר "ועפרות זהב לו(איוב כח, ו). ומי שראה ששחט ולא כיסה, חייב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו "ואמר לבני ישראל(ויקרא יז, יד). ודרשו זכרונם לברכה (דף פז.) מצוה זו על כל בני ישראל. ויתר פרטיה בחולין בפרק כיסוי הדם.

ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא כיסה דם חיה ועוף, בטל עשה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפח (עריכה)

שלא להתעדן [נתעדן] באחת מכל העריות והן: קרובות ואשת איש ונידה. ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה(ויקרא יח, ו). ופרשו כאילו אמר: לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה (ספרא אחרי יג טו וכא) "לא תקרבו לגלות", אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (שם יח, יט). אין לי אלא נידה בבל [תקרב ובל] תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות". ושם נאמר "ונכרתו הנפשות העושות" (שם יח, כט), שמא תאמר יהיו חייבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר "העושות" ולא הקרבות.

ונכפל הלאו באיסור זה באמרו "ולא תעשו מכל התועבות" (שם יח, כו), שיכלל כל ענינים אלה שהם תועבת השם יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה ומסיר מעליו השגחת השם ברוך הוא. וזהו פירוש 'תעוב' השם יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף הענין "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם" (שם יח, כז) "ואקוץ בם" (שם כ, כג). הענין לומר שהמידה מגונה מאד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו השם יתברך שונא אותו. והכל על ענין שאמרנו וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא יתרו יט יח) בכל מקום כדי לשבר (לשכך) את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ולשון ספרא (שם ח ח) "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו'" (שם יח, ג), יכול לא יבנו בניינים כמותם? תלמוד לומר "ובחקתיהם לא תלכו", לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולא בניינותיהם. ושם נאמר מה היו עושין? האיש נושא איש, ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים.

משרשי הרחקת הזימה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השרש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סבה אל גלוי ערוה, ימשכו (ימצאו) כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתב בו מה שנדע בעזרת השם.

מדיני המצוה מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה (אבות ג, יג ואבות דרבי נתן ב) בזה לגדר. והוא שלא יקרץ אדם בידיו וירמז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל. ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו. ושלא להביט בנשים כלל, ואפילו בפני כלה, בכוונת הנאה. ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם, שמותר לו להביט ביפיה ואפילו בעודה נידה, מפני שהיא מותרת לו לאחר זמן וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודווקא במקום מגולה שבה התירו להסתכל בעודה נידה, אבל לא במכוסה, כדי שלא ילבשנו יצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כד.) שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו. ואפילו לשמוע קולה לכוונה שיהנה בה אסור. ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים, אסור להסתכל בהן כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראיית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאול בשלום אשת איש כלל, ואפילו על ידי בעלה (קידושין ע: ובתוס' שם ד"ה אין שואלין).

ורבו פרטי הריחוקין שהזהירו עליהן בענין זה, אבל כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים. לא במעשה ולא בדיבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. ובעניין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם "איש אל אשת רעהו יצהלו(ירמיהו ה, ח), כלומר לפי דרכם שנראה כאילו אינם מתכוונים לכך, ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של ניאוף, ומגביהים קולם בעניין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי העניינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת. ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמר עצמו לפי מה שימצא את גופו, "כי ה' יראה ללבב(שמואל א טז, ז). ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה, אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב. ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר "כיון שאני מוצא עצמי כן, מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך" – שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב.) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה, בני, הזהר על זה מאד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך.

וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי. דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ.) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז.) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו. ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט. ובמה שלא הזכירו הם, יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן, כמו שאמרנו שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר אף על המותר, יגדר עצמו. כמו שמצינו (קידושין פא:) אחד מן החכמים שאמר "הזהרו בי מפני בתי", ואף על פי שמותר לאדם להתייחד עם בתו, כמו שנכתב בעזרת השם. לפי שעניין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו.

על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה, ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה, לא תהיה לו לפוקה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה.) שאם אין כח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו, שיקרא קריאת שמע או יעסוק בתורה. והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא.), שאם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר "הלא כה דברי כאש וגו'(ירמיהו כג, כט).

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (דף פ:) במצוה זו שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה. שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נידה, שמותרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נידה קודם שיבעל. ומותר להתייחד עם הזכר ועם הבהמה, שלא נחשדו ישראל על כך. כשארע מעשה אמנון ותמר (עבודה זרה לו:) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קידושין מא.) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבוא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפיזור.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצות ל"ת שנג) שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה (פ"ז ה"ז), אמר רבי יוסי ברבי בון היא בל תקרב היא בל תגלה, כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמ"ז.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קפט (עריכה)

שלא יגלה אדם ערות אביו, כלומר שלא ישכב אותו משכבי אשה, שנאמר "ערות אביך לא תגלה(ויקרא יח, ז). וזאת האזהרה נוספת בשוכב את אביו על האזהרה הכוללת משכב זכור בכל אדם, שנאמרה (מצוה רט) במקום אחר, כמו שנאמר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" (שם, כב).

וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף נד.) "ערות אביך לא תגלה" אביך ממש. ושאלו שם: האי מ"ואת זכר לא תשכב משכב" נפקא. והשיב המשיב: כדי לחייבו שתים. וכדרב יהודה דאמר רבי יהודה: גוי הבא על אביו חייב שתים. ושם בארו ואמרו: מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקרבן, והאי דקאמר גוי, לישנא מעליא נקט. כלומר שלא רצה להזכיר הענין המגונה בישראל כיון שאפשר להעמידו בגוי שאף הן מצוין בעריות, אבל הוא הדין בישראל, שחייב שתים באביו. כלומר שאם שכב אותו בשוגג, חייב להביא שתי חטאות.

ענין האזהרה זו נגלה הוא אין להאריך בשורשה, כי הכיעור הגדול הזה ראוי להרחיקו מבני אדם ולענוש עליו העובר עונש גדול, ולכן יחיבנהו בסקילה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נג:) שהחיוב הוא בהכנסת העטרה, מיד, ולא קודם לכן. והוא הדין בכל העריות: שהחיוב בהן בהכנסת העטרה, מיד, חוץ מן הבא על השפחה שהחיוב בה בגומר ביאתו. ויתר פרטיה בסוף הסדר נודיע מקומן עם פרטי שאר כל העריות בעזרת השם.

ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אביו, מכיון שהכניס ראש העטרה במזיד ויש עדים והתראה, נסקל. בשוגג מביא שתי חטאות בזמן הבית, אחד משום לאו דאביו ואחד משום לאו דזכר.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצ (עריכה)

שלא יגלה הבן ערות האם, שנאמר "אמך היא לא תגלה ערותה(ויקרא יח, ז). בטעם איסור הקרובות כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ח"ג מט) שהעניין הוא לפי שהתורה תרחיק המשגל מבני אדם, לבד מה שצריך לפריה ורביה או למצוה, ולכן אסרה לנו התורה הקרובות, לפי שהכשלון ימצא בהן יותר מפני שהן מצויות אצלו תמיד. והרמב"ן זכרונו לברכה (בפי' עה"ת אחרי יח ו) אמר כי הטעם הזה חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה מפני המצאם אצלו תמיד, ויתיר מצד אחר שישא אדם אחד מאה נשים אם ירצה או אלף, ואמר הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו, אבל כפי הסברא כי יש בענין סוד מיסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו, עד כאן. ואני ראיתי להרמב"ם זכרונו לברכה (שם) שכתב עוד טעם אחר בענין, על צד הפשט לדעתי אמר, כי תרחיק התורה שלא יעז פניו האדם לבוא על האשה שראוי לנהוג בה כבוד, וידחק לפרש רבן על הצד הזה, כלומר, מטעם מדת הבשת, הכל כמו שבא בספרו, יאריך הענין אם באנו לכתב הכל.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד.) שאיסור האם הוא אפילו היתה אנוסת אביו, שהרי מכל מקום אמו היא, וכן מה שאמרו (דף נג.) שהבא על אמו שהיא אשת אביו, כלומר, שלא היתה אנוסתו חייב שתים משום אמו ומשום אשת אביו, ואין חילוק בזה בין שבא עליה בחיי אביו לאחר מותו, דלעולם אשת אביו נקראת, וחייב בה שתים, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות כא.), לגדר איסור זה של אם, אם אמו, כלומר זקנתו, וכן אם זקנתו, עד מעלה מעלה אפילו אלף דור אם יהיה באפשר לראותן כלן אסורות מדברי סופרים. וכן אסרו לגדר האם אם אביו שהיא זקנתו מצד אב, וכן אם זקנתו עד מעלה מעלה לעולם, וכן אסרו לגדר זה של אם אם אבי אביו בלבד, ואם אבי אמו בלבד. ויש שפרשו (רש"י יבמות שם, ד"ה ד' נשים) שגם אלו אסורות למעלה לעולם. ואם תשאל למה יתפשט האיסור עד למעלה בראשונות כדעת הראשון יותר מבשתי אלו האחרונות? הטעם לפי שהראשונות תקרבנה אל אסור האם, שהוא עיקר האסור, שהרי יש בהן זקנה אסורה, דהיינו אם האם ואם האב, ועל כן ראוי לגזר בהן אפילו עד למעלה, אבל בשתי אלו האחרונות אין בהן זקנה אסורה, וכיון שאין הענין מתקרב לאמות שהוא עיקר האסור, ראו (אמרו) זכרונם לברכה, כי די לנו שנגזר בשתי אלו לבד ודברי פי חכמים חן (קהלת י, יב). ואלו שאסורות מדרבנן נקראות שניות, כלומר, שהן שניות לאותן עריות שאסרה התורה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר על זה ושכב עם אמו במזיד חייב כרת, ובעדים נסקל. בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות לוקה מכת מרדות. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האומות בענין השניות, כי ישראל גדרו גדר בענין השניות, אבל שאר האומות אין אסור עליהן אלא האם לבד.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצא (עריכה)

שלא לגלות ערות אשת אב, ואף על פי שאינה אמו, שנאמר "ערות אשת אביך לא תגלה(ויקרא יח, ח).

משרשי המצוה מה שכתבנו בעניין הקרובות (לעיל מצוה קצ). ועוד יש לנו לומר כי הטעם בזה לפי שיהיה בדבר קלון אצל אביו. וכבר כתבנו במצות כבוד אב (מצוה לג) התועלת הנמצא לנו בכבוד האבות.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נג.) שאשת אביו אסורה מן התורה – בין מן האירוסין, פירוש מן הקידושין, בין מן הנישואין; בין בחיי אביו ואפילו גרשה, בין אחרי מותו. וכן מה שאסרו (יבמות כא.) לגדר איסור זה אשת אבי אביו, כלומר אשת זקנו אף על פי שאינה זקנתו. וכן אסרו גם כן אשת אבי זקנו, וכן אשת אבי אם זקנו. וכן עד מעלה מעלה אפילו עד יעקב. ואסרו גם כן לגדר איסור זה אשת אבי אמו בלבד. והטעם לפי שעיקר איסור זה הוא מצד אבות, דהיינו אשת אב, על כן החמירו זכרונם לברכה יותר בצד האבות, ואמרו שיהא אסור למעלה עד לעולם. ובצד האם לא גזרו אלא באשת אבי אמו לבד, והוא כעין החילוק שכתבנו למעלה באיסור האם. ויתר פרטיה הם במקומות שנכתב למטה בסוף הסדר (מצוה ריא). וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האומות, שבשאר האומות אין נקראת אשת אביו אלא על ידי בעילה, ובישראל אפילו בקידושין. וכן בעניין השניות, שאין איסור שניות באומות כמו שאמרנו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את אשת אביו במזיד, חייב כרת. ובעדים ובהתראה, נסקל. בשוגג, חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות, היה לוקה מכת מרדות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצב (עריכה)

שלא לגלות ערות אחות, בין שהיא אחות מאב לבד לבין שהיא אחות מאם לבד, ובין שהיא אחות מאנוסת אביו ובין שהיא אחות מאם מן הזנות. בכל צדדין אלו נקראת אחות וחייבין עליה, שנאמר "ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ(ויקרא יח, ט). ואם תאמר אם כן, מה זה שנאמר בתורה "ערות בת אשת אביך לא תגלה" (שם יח, יא) ולמה היה צריך זה המקרא, והלא משום אחותו חייב עליה? באמת זה המקרא לא נאמר אלא כדי שישים בת אשת האב כשתהיה אחותו ערוה בפני עצמה, וכמו שנכתב למטה במקומו (מצוה קצו). ונמצא (יבמות כב:) שהבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו, שחייב שתים – משום ערות אחותו ומשום ערות בת אשת אביו. ואם בא עליה בשוגג, חייב להביא שתי חטאות.

משרשי איסור הקרובות כתבנו בערוות אם (מצוה קצ) מה שידענו בהם.

מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מג:) דדוקא בת אשת אביו שהיא אחותו, כלומר שהולידה אביו, היא אסורה עליו. אבל בת אשת אביו שאינה אחותו, כגון שאשת אביו היתה לה בת מאיש אחר, זו אינה אסורה כלל אלא מותר לו לאדם לישא אותה לכתחילה, ולא גזרינן אטו אחותו שאין כאן מקום לגזרה כלל.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחותו במזיד, חייב כרת לבד, כלומר שאין בה מיתת בית דין. אבל בעדים והתראה, בית דין מלקין אותן כדין כל חייבי כריתות שלוקין (שאפילו בעדים והתראה אין בדבר אלא חיוב כרת לבד). ובשוגג מביא חטאת קבועה. וזאת מן העריות שנצטוו עליהם כל בני העולם בכלל. אבל חילוק יש בה בין ישראל לשאר האומות, שבשאר האומות אין איסור עליהם אלא אחותם מאם לבד, ובישראל בין מאם בין מאב.

וכלל זה יהיה בידך בכל מה שנצטוו האומות, שכל זמן שהם תחת ידינו עלינו לעשות דין בהם בעברם על מצוותם. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו) בלאו דלא יהיה שהדין שלהם לעולם היא מיתה, בין מזידין בין שוגגין, ושאין צריכין התראה אבל שני עדים או הודאת פיהם צריכין. ומן הדומה שאף על פי שהם אינם כשרים להעיד על ישראל, ראויים היו להעיד זה על זה וכן הורה זקן (פ"ט מהל' מלכים ה"יד).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצג (עריכה)

שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר "ערות בת בנך וגו' לא תגלה(ויקרא יח, י). ולפי הדומה כי האיסור הוא בין שהבן כשר או אפילו ממזר, בנו הוא מכל מקום. ובין שבת הבן גם כן, כשרה או אפילו ממזרת.

שורש איסור הקרובות, כתבתיהו באיסור ערות אם (מצוה קצ).

מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כב.) לגדר איסור זה, והיא בת בת בנו בלבד וכן בת בן בנו בלבד. ויש אומרים שאין הפסק לאסורים אלו לעולם, כי כל יוצאי ירכו של אדם אסרו עליו עד סוף כל הדורות. ויתר פרטיה בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את בת בנו, במזיד ויש עדים חייב שריפה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (דף עה.). ואם אין עדים חייב כרת. בשוגג, מביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב את בת בנו וכן כל שאר השניות, לוקה מכת מרדות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצד (עריכה)

שלא לגלות ערוות בת הבת, שנאמר "או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה(ויקרא יח, י).

כל דיניה כדין בת הבן. ושניות לה גם כן בת בת בתו, וכן בן בתו. ויש שאומרין שאין להם הפסק לעולם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצה (עריכה)

שלא לגלות ערות הבת, וזאת לא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה. ומפני כן לא בא עליה כתוב מפורש לפי שאין צורך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנה, אין צריך לומר שהיא אסורה דקל וחומר הוא. ועוד למדוה זכרונם לברכה מגזרה שוה, דאי מקל וחומר גרידא הוה ילפינן לה לא היה אדם נדון עליה, דקיימא לן (סנהדרין עו.) אין עונשין מן הדין.

משרשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שיכולנו דרך כלל בכל העריות.

דיני מצוה זו, כלומר איך למדוה זכרונם לברכה ומאי זה כתוב, בגמרא יבמות הוא, שאמרו שם (דף ג.) בתו מאנוסתו עיקר אסורא מדרשא אתיא. דאמר רבא אמר ליה רב יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. כלומר, שהכתוב אמר בבת הבן ובבת הבת "ערותך הנה", ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה לשון "הנה", כמו שכתוב בסוף הפרשה "שארה הנה(ויקרא יח, יז). מה להלן מפורש שנאסרה בתה, שהרי בפירוש נכתבה שם, אף כאן שאסר הכתוב בת בנו, הוא הדין לבתו אף על פי שלא פרשה הכתוב, דגמרינן לה בגזרה שוה זו. ועוד למדו זכרונם לברכה מכח גזרה שוה זו באי זו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בנו ובת בתו, ואף על פי שאין משפט המיתה כתוב במקרא של ערות אשה ובתה ובת ובת בתה, למדוה זכרונם לברכה ממנו אחר שנלמד בו ממקום אחר. ומאי זה מקום אחר נלמד בו? ממה שכתוב "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן" (שם כ, יד). ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עה:) מה התם באשה ואמה, דכתיב בהו בהן זמה בשריפה, אף הכא באשה ובתה ובת בנה ובת בתה, דכתיב בהו שארה הנה זמה היא נדון בשריפה. ומעתה אחר שמצאנו כי משפט אשה ובתה ובת בנה ובת בתה בשריפה מכח גזרה שוה זו דזמה זמה, יש לנו ללמד גם כן כי משפט הבא על בתו ובת בנו ובת בתו בשריפה. לפי שכבר למדנו ממנו איסור על בתו בגזרה שוה דהנה הנה, וכיון שלמדנו ממנו דבר אחד, נלמד ממנו עוד כל שאר הדינין שבו. ונאמר שמשפט הבא על בתו גם כן בשריפה. ועל כיוצא בזה, יאמרו בגמרא (יבמות עח:) דון מינה ומינה כלומר, כשנלמד כתוב אחד מחברו, לא לדבר אחד שבו לבד נלמדהו אלא לכל משפטיו נלמדהו ממנו. ואף על פי שאותן משפטים שבו אינם כמשמעותו של כתוב בעצמו אלא שנלמדם מכתובים אחרים, אף על פי כן כל מה שיש בו בין מגופיה דקרא בין שנלמד בו ממקום אחר נלמד ממנו.

ואמרו זכרונם לברכה בגמרא כריתות (דף ה.) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו, אחד מגופי תורה היא ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שוה, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. כלומר שבשתי גזרות שוות אלו למדנו איסורה ומשפטה, וכמו שפרשנו. אבל בתו מנשואתו מפורש הוא במקרא מדכתיב "ערות אשה ובתה" (שם יח, יז) ואין חילוק בין שהיא בתו ובתה או מאיש אחר, וזה מדבר בנשואה מדכתיב אשה דמשמע לשון אישות, וכתיב נמי (שם) לא תקח, וקיחה משמע גם כן דרך אישות. אבל גבי בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו, לא כתיב אלא "לא תגלה", וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (לא תעשה שלו) הבט אמרם זכרונם לברכה לא למדה הכתוב, ולא אמרו ולא למדנוה, לפי שאלה הענינים כלם הם קבלה מהשליח עליו השלום, שמסר הפירוש אל הזקנים, וזה אמרם על זה גוף תורה. והביאו לרב זכרונו לברכה לכתב דבר זה העיקר הקבוע לו, שאין בחשבון תרי"ג המצות אלא מה שמפורש בכתוב או מה שיאמרו זכרונם לברכה עליו בפירוש שהוא מן התורה. אבל לא כל מה שנלמד בשלש עשרה מדות. וכבר סתר הרמב"ן זכרונו לברכה (בשרשיו לספר המצוות שרש ב') ענין זה בראיות ברורות.

דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) נכתב מקומן עם כל העריות בכלל.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את בתו מאנוסתו, במזיד ויש עדים נדון בשריפה. בלא עדים חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה. ואם שכב את בתו מנשואתו, חייב שתי חטאות – אחת משום בתו ואחת משום ערות אשה ובתה, שאין חיוב ערות אשה ובתה אלא בנשואי הראשונה. שהרי בפירוש כתב בהן לא תקח בין במקום האזהרה עליהן בין במקום העונש, ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יבמות צז.) כי מדין התורה הוא שאם אנס אדם אשה, מותר היה לישא בתה.

אלא שחכמים זכרונם לברכה גדרו גדר ואסרו הדבר, ואמרו (שם) שמי שנאף אשה, אסור לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה הידועות כל זמן שהזונה קימת. מפני שהזונה באה לבקר אותן, והוא מתיחד עמה ולבו גס בה, ויבוא לידי עברה שיבעל הערוה. ולא עוד אלא אפילו נטען (פירוש נחשד) על אשה, הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ומכל מקום אם כנסה לזו שקרובה לאותה שזנתה עמו, אין מצריכין אותו להוציאה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין יב:) בענין זה, שכל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה, לא ידור עמה במבוי אחד ולא יראה באותה השכונה. אנס אביו או בנו או אחיו אשה או פתה אותה, הרי זו מותרת לו לישא אותה, שלא נאסרו אלא דרך אישות, ולא החמירו זכרונם לברכה גם כן לעשות גדר לאחר משום זנות של קרובו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצו (עריכה)

שלא לגלות ערות בת אשת אביו כשתהיה אחותו, כלומר שהיא בת אביו. שאלו בת אשת אביו שאינה אחותו, כבר אמרנו למעלה (מצוה קצב) שמותר לישא אותה לאשה לכתחילה. אלא פירושו בת אשת אביו והיא אחותו, שנאמר "ערות בת אשת אביך לא תגלה(ויקרא יח, יא).

וכבר כתבתי למעלה בערוות אחות שהלאו הזה בא כדי שישים אחותו מנשואת אביו ערווה בפני עצמה. וכעין מה שאמרנו באמו (מצוה קצ) שאם היא אשת אב, חייב בה שתים – משום אם ומשום אשת אב. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה ביבמות (דף כב:) תנו רבנן הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, חייב משום אחות ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן? אמרי מכדי כתיב "ערות אחותך בת אביך וגו'", "ערות בת אשת אביך מולדת אביך" למה לי? שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו.

נמצא שהשוכב עם אחותו שהיא מאנוסת אביו, אין בה אלא לאו אחד. והשוכב עם אחותו שהיא מנשואת אביו, יתחייב שני לאוין. ובשוגג חייב להביא שתי חטאות. ומשפטי השם צדקו, כי אחר שתרחיק התורה קרבת האחות, ראוי להחמיר באותה שהיא אחות גמורה, רוצה לומר מן הנישואין, כי היא נקראת אחות אמה [אמת]. וכעניין זה כתב הרמב"ן זכרונו לברכה (אחרי מות יח ט).

דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אחותו מנשואת אביו, במזיד חייב כרת. בשוגג מביא שתי חטאות, כמו שאמרנו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצז (עריכה)

שלא לבוא על אחות האב, שנאמר "ערות אחות אביך לא תגלה וגו'(ויקרא יח, יב).

משרשי העריות כתבנו מה שידענו (לעיל קצ).

מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד:) שאסור אחות אב, בין שהיא אחות לאביו מן האב בלבד או מן האם לבד, ובין שהיא אחותו מן הנשואין בין מן הזנות, שכל אחת מאלו מכל מקום אחות אביו נקראת. ואין כאן מקום לשניות.

דיני המצוה בסוף הסדר תראה מקומן.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחות אביו במזיד חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצח (עריכה)

שלא לבוא על אחות אם, שנאמר "ערות אחות אמך לא תגלה וגו'(ויקרא יח, יג).

כל ענינה כמו אחות אב (מצוה קצז).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קצט (עריכה)

שלא לבוא על אחי האב. ומן הדומה שאין הפרש בין שיהיה אחי אביו מן האב או מן האם, בין מן הנישואין בין מן הזנות, שנאמר "ערות אחי אביך לא תגלה(ויקרא יח, יד), ואחי אביו נקרא מכל מקום.

ואף על פי שהבא על כל זכר חייב משום "ואת זכר לא תשכב וגו'" (מצוה רט), זה הלאו הוא נוסף במי שבא על אחי אביו. ואם יהיה שוגג יתחייב על שתי חטאות, משום לאו דבא על הזכר ולאו דבא על אחי אביו, וכמו שאמרו גם כן באביו (במצוה קפט). ובגמרא סנהדרין אמרו זכרונם לברכה (דף נד.): הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם אחי אביו, שניהם נסקלים, השוכב והנשכב, אם שניהם מזידין ובעדים והתראה. ואם אין עדים שניהם בכרת. ובשוגג חייב האחד שתי חטאות כמו שאמרנו, שהבא על אחי אביו שחייב שתי חטאות, והאחד חטאת אחד.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ר (עריכה)

שלא לבוא על אשת אחי האב, וזאת נקראת בכתוב דודתו לפי שהיא אשת דודו, שנאמר "אל אשתו לא תקרב דודתך היא(ויקרא יח, יד). ואזהרה זו היא מכיון שנתארסה לדודו, כלומר שנתקדשה לו, ואין צריך לומר אחר שנשאת לו. ובין בחיי דודו ואפילו גרשה, ובין אחר מיתתו (יבמות צז.).

משרשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קצ).

דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד:) שאחי אביו נקרא לענין איסור זה של אשתו כשהוא אחי אביו מצד אב, אבל אחי אביו מצד אם אינו באיסור זה של "אל אשתו לא תקרב" מדין תורה. אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו אפילו אשת אחי אביו מצד אם, כדי להרחיקנו הרבה שלא ליגע לאיסור תורה. וכן אסרו גם כן אשת אחי אמו, בין שהוא אחיה מצד אב לבד או מצד אם לבד. ואף על פי שאשת אחי אמו אינה אסורה כלל דבר תורה, מפני שאסרה התורה אשת אחי אביו מצד אב שנקרא דודו, הוסיפו הם באיסור לגדר כל אחד מאלו הדומים לו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחי אביו מצד אב בחיי דודו, במזיד ויש עדים, מיתת שניהם בחנק, שכן הוא הדין הבא על אשת איש בחנק. ואם שכב אותה אחרי מות דודו, במזיד חייב כרת, ואם יש עדים לוקה. בשוגג מביא חטאת קבועה, כמו שידוע לנו דכל שבזדונו כרת בשגגתו חטאת. ואם שכב את אשת אחי אביו מצד אם, או את אשת אחי אמו, בין מצד אב או מצד אם, במזיד מכין אותו מכת מרדות, בשוגג פטור.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רא (עריכה)

שלא לבוא על אשת הבן, שתהיה אשתו מן הארוסין וכל שכן מן הנשואין, בין בחייו ואפילו גרשה בין אחר מותו. בכל ענין זה נקראת אשת בנו, ואסורה עליו, שנאמר "ערות כלתך לא תגלה(ויקרא יח, טו). ומן הדומה שהחיוב אפילו בבן ממזר, בנו הוא מכל מקום, אבל בן שפחה ונכרית אין זה נקרא בנו לשום דבר.

שרש איסור העריות, כתבנוהו (מצוה קצ).

מדיני המצוה כגון מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא:) לגדר זה כלת בנו, וכן כלת בן בנו עד סוף העולם. ואסרו גם כן כלת בתו בלבד. והטעם כעין מה שאמרנו למעלה, לפי שהאיסור בא בכתוב בכלתו, גזרו הם בכל הכלות הבאות מחמת הבן. וגזרו מחמת בתו בלבד ודי לנו בכך. ואלו נקראות שניות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את כלתו במזיד ויש עדים והתראה, בסקילה. ואם אין עדים בכרת. בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב את כלת בנו או בן בנו עד סוף העולם או כלת בתו, מכין אותו מכת מרדות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רב (עריכה)

שלא לבוא על אשת אחיו שנאמר "ערות אשת אחיך לא תגלה(ויקרא יח, טז) ואחד אחיו מאביו לבד או מאמו לבד. ובין מן הנישואין ובין מן הזנות, אשתו ערוה עליו, שאחיו נקרא מכל מקום. ומכיון שארסה נקראת אשת אח ואסורה וכל שכן אחר שנשאה. ובין בחיי אחיו ובין אחר מותו, היא אסורה עליו משום אשת אח, חוץ מאשת אח שלא הניח בן שהתורה צותה על זו בפירוש שישאנה האח, וזאת היא מצות יבום כמו שנפרש בעזרת השם (מצוה תקצח).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחיו, חייב כרת אם היה מזיד. ואם שגג חייב להביא חטאת קבועה. וזה יהיה אחר מות אחיו ונשארו לו בנים או אחר שגרשה, שאילו בחייו בעודה תחתיו, ידוע הוא שדין השוכב את אשת אחיו (צ"ל אשת איש) מיתתו בחנק. ואין באיסור אשת אח מקום לאסור שניות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רג (עריכה)

שלא לגלות ערות אשה ובתה, שנאמר "ערות אשה ובתה לא תגלה(ויקרא יח, יז). ובא הפירוש שאין החיוב אלא כגון שנשא האחת תחילה, ואחר כך כשבא על השנייה הוא מתחייב. אבל אם לא נשא אחת מהן לא יתחייב עליהן, לפי שכתוב בהן לשון אישות וקיחה דמשמע על ידי נישואין, דהכי משמע לן לשון קיחה בכל מקום לשון נישואין. אבל חכמים גזרו גדר ואמרו שאם נאף אדם עם אשה, אסור לישא בתה, כל השבע נשים קרובותיה, כל זמן שהזונה קיימת. מפני שהזונה באה לבקר אותן ולבו גס בה ושמא יבוא לידי עבירה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשה ואת בתה, שניהם נשרפין – הוא ואותה ששכב [עמה] אחרונה, שאין לראשונה חטא שהרי בהיתר נשאה. ואם בא על השניה אחר מיתת אשתו הראשונה, הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת בית דין. שנאמר במקום אחר בסדר קדושים תהיו "באש ישרפו אתו ואתהן(ויקרא כ, יד) ופרש רבי אליעזר בסנהדרין (דף סו:) באש ישרפו אותו ואחת מהן, דהיינו האחרונה כמו שאמרנו. ודוקא כששתיהן קימות שכן בא הפירוש אבל כשאין שתיהן קימות, אין שם שריפה אלא שהן בחיוב כרת במזיד. ובשוגג מביא חטאת קבועה. ורבי עקיבא מפרש שם: אותו ושתיהן, וכגון שנשא השתים באיסור, וימצא זה כשנשא הבת ואמה ואם אמה. ושם מתבאר במאי פליגי.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רד (עריכה)

שלא לגלות ערות אשה ובת בנה. וכבר אמרנו שאיסור זה הוא לעולם בנשואי הראשונה, שנאמר "את בת בנה... לא תקח(ויקרא יח, יז).

מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא.) לגדר זה, בת בן בנה, והיא מכלל השניות כמו שאמרנו, שכל שאסורה מדברי סופרים תקרא שניה. וכן אסרו אם אם אבי אשתו בלבד.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בנה בנשואי הראשונה, שניהם נשרפים בחיי הראשונה. ואם מתה הראשונה, שניהם בכרת במזיד. בשוגג מביאים חטאת קבועה. ואם שכב את השניה, לוקה מכת מרדות מדרבנן.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רה (עריכה)

שלא לגלות ערות אשה ובת בתה. וכבר אמרנו שאיסור זה בנישואי הראשונה שנאמר "ואת בת בתה לא תקח וכו'(ויקרא יח, יז) ולשון קיחה משמע לן לשון נישואין.

מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר זה: בת בת בתה בלבד, ואם אם אם אשתו בלבד, ואם אב אם אשתו בלבד. כלל הענין של איסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה, כי התורה תאסור לאדם מלישא שש קרובות של אשתו מלבד האחות: שלוש למעלה, דהיינו אמה ושתי זקנותיה, ושלוש למטה, דהיינו בתה ובת בתה ובת בנה. וחכמים הוסיפו עליהן גם כן לגדר שש אחרות, ארבע למעלה ושתים למטה, כי כן יאות הענין להיות בהכרח, כי שתי הזקנות גוררות ארבע אחרות לגדר להן, אבל בת בנה ובת בתה אי אפשר להן לגדר אלא שתים כמותן. והאם והבת אין להוסיף עליהן לגדר, שהרי יש נשים אסורות מן התורה למטן ולמעלן. עין בדבר כי כן הוא בהכרח.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בתה, שניהם נשרפים בחיי ראשונה. ואם מתה ראשונה, שניהם בכרת במזיד. ובשוגג מביאין חטאת קבועה. ואם שכב את השניות, היו מכין אותו מכת מרדות.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רו (עריכה)

שלא לבוא על שתי אחיות. כלומר שלא ישא אדם שתי אחיות ביחד, ולא אפילו זו אחר זו בחיי הראשונה ואפילו גרשה לראשונה, שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה(ויקרא יח, יח). פרוש: ואשה עם אחותה ביחד לא תקח, "לצרר" לשון צרה, כלומר שלא תעשה האחת צרה לחברתה בחייה. בא ולמד שאפילו גרשה לראשונה לא ישא אחותה וזהו לשון "בחייה". כלומר כל זמן שהיא בחיים, אבל אחר מות האחת אין ספק שמותר לישא האחרת והינו מה שאמר הכתוב בחייה. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קדשה, גם כן בכלל האיסור כי בנשואי הראשונה הקפידה תורה (יבמות צז.).

משרשי המצוה, ענין העריות כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שידענו. ועוד אומר לי לבי בענין זה שאסר הכתוב לישא שתי אחיות, כי אדון השלום יחפץ בשלום כל בריותיו, וכל שכן בשלום אותן בריות שהטבע והשכל מחיבין להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום.

מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות נד:) שאחות אשתו נקראת בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה, בין מן הנשואין בין מן הזנות. ופרשו גם כן שהאיסור יחול מכיון שיקדשנה וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר איסור זה אחות זקוקתו. פירוש זקוקתו כגון מי שהיה לו אח ומת ולא הניח בנים, שהוא חייב לישא אשתו מן התורה או לחלץ לה כמו שבא המצוה בכתוב בפירוש (מצוה תקצח). וזאת האשה שהיא זקוקה לאח, כלומר שהיא ברשות האח לישא אותה אם ירצה כי מן השמים הקנוה לו, תקרא זקוקתו. ואסרו זכרונם לברכה (דף מא.) מלישא אחותה מכיון שהיא זקוקה אליו, אף על פי שלא קדשה ולא עשה בה שום ענין.

וכן אסרו עליו (דף מ.) גם כן לגדר זה אחות חלוצתו, כלומר אפילו אחר שחלץ לה אסרו עליו מלישא אחותה, כמו שאסר הכתוב אחות גרושתו כמו שפרשנו, כן אסרו גם כן אחות חלוצתו שהחליצה כעין גט היא. ומכל מקום אסור אחות חלוצתו ואפילו אחות זקוקתו קיימא לן אלבא דהלכתא דמדרבנן הוא, כי התורה לא אסרה כי אם אחות נשואתו או ארוסתו אבל הזקוקה לו, אף על פי שמן השמים הקנוה לו אין אחותה בכלל אסור תורה, אלא שהם זכרונם לברכה אסרוה לו שלא לגע לאסורא דאוריתא. ומפני שאסור זה הוא מדבריהם כמו שאמרנו, הקלו בענין קצת לפעמים עד שאמרו זכרונם לברכה (דף מא.) כי אחד מן היבמין שקדש אחות יבמתו, שאומרים לו המתן אל תגרשנה ואל תשאנה עד שייבם אחיך או יחלץ ליבמה זו הזקוקה לכלכם. חלץ לה אחיו או יבמה או שמתה היבמה הרי זה יכנס ארוסתו. אבל אם מתו האחים כלם מוציא את ארוסתו בגט ויבמתו בחליצה. ואם מתה ארוסתו בין שמתה קדם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתם, חזרה היבמה להתרה, רצה חולץ רצה מיבם. ובמצות יבום נכתב עוד מעט בענינים אלה (מצוה תקצח) כמנהגנו בעזרת השם, שאין כאן מקומן.

ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם האחות, בין על ידי נשואין בין דרך זנות, בחיי הראשונה במזיד חייב כרת. ואם יש עדים והתראה לוקה. בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב עם אחות זקוקתו או אחות חלוצתו היה לוקה מכת מרדות דרבנן. ומכל מקום אין אשתו, דהיינו האחות שנשא ראשונה, אסורה עליו מפני נשואי שניה או (זמתה) מפני שזנתה, אלא אשתו מותרת לו וזאת השנית תלך לה (יבמות צד א). ואפילו נשאה על ידי חפה וקדושין אינה צריכה ממנו גט, שאין קדושין תופסין בעריות להצריכן גט, אבל מכל מקום מתחייב העושה בהן מעשה הקדושין, שהתורה אמרה לא תקח, ומשמע לשון קדושין, ואף על גב דאם עבר ולקח, כלומר, שקדש, לא מהני ליה כלומר, שאינה לקוחתו לשום דבר ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום נתחיב בכך כמו שאמרנו.

וזה הדין אינו באחיות לבד, אלא אף בכל שאר העריות הוא, שאם נשאן בחזקת התר ונמצאו עריות שאינן צריכות גט מן הטעם שאמרנו, שאין קדושין תופסין בעריות. וכן אם נשא או עבר ונאף עם אחת מן השש נשים שאמרנו למעלה (מצוה רב) שהן עריות עליו מן התורה מחמת אשתו, אינן אוסרות אשתו עליו אלא ילכו להן בלא גט ותשאר אשתו מותרת לו, כמו שאמרנו, זולתי באחות ארוסתו שהחמירו חכמים ואסרו אף הראשונה מפני השניה, שאמרו זכרונם לברכה (שם צד ב) שאם ארס אדם אשה, כלומר, שקדשה ואחר כך נשא אחותה, ששתיהן אסורות עליו וצריכות ממנו גט (פ"י מהל' גירושין ה"ט). ומפני מה אמרו כן ולא אמרו שישא הראשונה והשנית תלך לה בלא גט כמו שכתוב למעלה, לפי שחשו חכמים שמא יאמרו הבריות אחר שלא היה בראשונה אלא קדושין לבד, כי באותן קדושין היה שום תנאי, ועל כן נשא השנית ובדין נשאה, ולפיכך הצריכו בה גט, ואחר שהצריכו באחרונה גט מפני זה החשש שאמרנו, היו צריכים לאסר גם כן ארוסתו הראשונה כדי שלא יאמרו הבריות נשא אחות גרושתו.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רז (עריכה)

שלא לבוא על אשה בעת שהיא נידה, שנאמר "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב(ויקרא יח, יט). וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב "שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם טו, יט). ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה, נידה היא (נידה עג.). וכל זמן שלא תטבול, אף אחר השבעה היא נידה לעולם כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים "ורחצו במים" (שם טו, יח). ואמרו זכרונם לברכה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאה עד שיטבול (עי' רבינו בחיי מצורע טו יט בשם הגאונים). וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד:) "תהיה בנדתה" תהא בנדתה עד שתבוא במים.

וענין הנדות הוא כי יש בנשים ענין שיזוב דם מהן דרך ערותן בכל חודש וחודש, שני ימים או שלשה או יותר עד שבעה. וציוה הכתוב דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה, יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל [ה] שמחרתו יום שמיני וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה ואפילו דם טפה כחרדל, מצפה שבעת ימים ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה.

משרשי הנדה כתבתי בפרשת זאת תהיה על ענין זבה (מצוות קסו, קפב) מה שידעתי. וכלל הענין כי השם יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טומאה וכל לכלוך וכל נזק. גם כן אמרתי שם מה יהיה הענין לפי הדומה שהחליאן השם יתברך לנשים בחולי זה.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה לב.) שהאשה מטמאה בנידה ואפילו ביום לידתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל איסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לענין זה (ספרא מצורע ה א). אבל (נידה לד.) הנשים של אומות העולם מן התורה אינן בכלל איסור נדות וזיבות אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו:) שהבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז, פירוש: נידה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן (תמורה כט:) חייב עליה מדאוריתא משום זונה, ולוקה עליה.

ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נידה יט.) שחמישה מראות דמים הן שטמאה התורה ושאר מראות הדמים טהורים, הענין הוא לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמישה מראות אינו בא ממקום טמא. כי מקום ידוע באשה, שהדם הבא ממנו בלבד טמא, הוא הנקרא "מקור" ובלשון חכמים קרוי "חדר". ובימיהם היו בקיאים בכל חוכמה; היו הנשים מראות דמן לחכמים, ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן. ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים והנידה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמוך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל. ולפיכך עכשיו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות בין שהוא עמק הרבה או כהה, כלומר שאינו עמק טמא, אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם הרי זה טהור. ונאמנת (דף כ:) אשה לומר "כמראה זה ראיתי ואבדתיו". ואם אמרה ירוק או לבן היה מטהרין לה.

וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה, שהיו מונות ימי הנידה לנידה וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר. שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו. ואם אתה מנהיגה בדין תורה, הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי טובלת לערב כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי איסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא. והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה, והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנדה לזבה ומזבה לנדה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותקן (נידה סו.) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נדה הם, לסוף שבעה טהורה היא. ואם שניהן בימי זיבה הם, לא היתה צריכה אלא יום אחד. ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נדה, אין בכך כלום שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה ואף על פי שכלן בימי נדה הן, שהלכה היא ימי נידה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלשה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים מפני שיש לחוש שכל השלשה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה.

זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאר שום ספק בענין. ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (דף סו.) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקיים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלשה ימים. ואין ענין החומרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חילוק לענין ימי נדות בין דם מועט לדם מרובה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים כמו שאמרנו. אבל החומרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחומרא זו שקבלו על עצמן היא מוזכרת בהרבה מקומות בתלמוד ונראה מתוך כך שחכמים ראו חומרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם.

ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת, דינן כזבות גדולות וצריכות לספור שבעה ימים נקיים. וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן (דף נח:) כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה, שנאמר "דם יהיה זבה בבשרה(ויקרא טו, יט) כלומר שתרגיש אותו. אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים. ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד? ראתה שני ימים או שלשה בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית. אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספור שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלשה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כלו טמא, והחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות (פ"ו מהל' איסורי ביאה ה"כ), כלומר שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל בענין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת.

והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם. כלומר שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלשה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (נידה סח:) צריכה האשה בדיקה לכתחילה בכל יום ויום. ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחרת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה וטובלת בליל שמיני. לא בדקה עצמה בשעת טבילה ודיה, שכבר הפסיקה בטהרה קדם לכן. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקדם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו מכיון שלא בדקה בהן לא בתחילה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעיקר דבר זה מכיון שהתורה צותה "וספרה לה... ואחר תטהר(ויקרא טו, כח) ומכיון שלא בדקה לא בתחילה ולא בסוף אין כאן ספירה.

ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון או בצמר לבן נקי ורך או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך. וכולן יהיו לבנים, כדי שיהא נכר יפה בהן כל מראה אדמימות (דף יז.). ואלה הבגדים שבודקת בהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדום, טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה שאין זה קרוי אלא קינוח, וכל שכן שאין שנוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים, שלא תפסק טומאה ביניהם. אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספור אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין.

ודיני שעורי הכתם (דף נח:) ובאיזה ענין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, וענין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (דף סד:), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נידה (דף סה:), ודיני הוסתות רבים. ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב "והזרתם את בני ישראל מטמאתם(ויקרא טו, לא), ובא הפרוש שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מותרין לשמש. וענין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא.) בענין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעבירה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נידה בקערה אחת ולא יושיט דבר מידו לידה (דף יג.) ולא ידבר עמה דברים של הרגל עבירה, וכיוצא בדברים אלו.

וענין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבול בלילה. ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כולן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כולן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפרש הענין בגמרא (נידה סז:). ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבול אפילו ביום. ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנידה במזיד, מכיון שהערה בה חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנידה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבוא ממזר נבאר זה בעזרת השם בסדר כי תצא (מצוה תסה).


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רח (עריכה)

שלא ניתן מזרעינו למולך[עריכה]

שלא נתן קצת מבנינו להעבירם לפני עבודה זרה, שהיו עושין בני אדם בזמן מתן תורה, שהיה שמו מלך, שנאמר (ויקרא יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למלך כלומר מקצת זרעך. ונכפלה האזהרה במקום אחר, דכתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכך היו עושין, האב מוסרו לכומרים לשם שקוצם כעין מה שכתוב בקרבנות כשרים, (ויקרא טו יד) ונתנם אל הכהן. ואפשר שהכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המלך, ואחר כך מחזירין אותו לאב, ומבעירין אש גדולה לפני המלך, והאב היה לוקח בנו ומעבירו בלהב האש. וכך אמרו בירושלמי ‏[7] אינו חייב עד שימסר לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ודעת הרב רש"י זכרונו לברכה (סנהדרין סד ב ד"ה שרגא) והרמב"ם זכרונו לברכה (עכו"ם ו, ג) שלא היה שורפו אלא העבודה היתה להעבירו לבד, ומכיון שהעבירו כמו שהיה דרכם להעבירו חייב. ודעת הרמב"ן זכרונו לברכה ‏[8] שהיה מעבירו בלהב עד שנשמתו יוצאת, וראיותיו בפירוש החמש שעשה.

רמז משרשי רחוק עבודה זרה דרך כלל כתבתי למעלה בו מה שידעתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). והענין הזה של עבודה זרה זו של מלך, לפי שהיתה עבודה רעה ביותר והיו אדוקין בה הרבה באותו זמן, נתיחדה בה אזהרה מלבד כל האזהרות עבודה זרה הרבה בתורה, וזה נאמר לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל לפי הנראה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה (ויקרא כ ה) לא נצטרך לזה, כי הוא סובר שענין מחדש יש בעבודה זו של מלך מכל שאר עבודה זרה, שבכל עבודה זרה לא יתחייב העובדה בשלא כדרכה אלא בארבע העבודות הידועות, אבל בענין זה של מלך יתחייב העושה מעשה זה של מלך בכל עבודה זרה, ולפיכך נתיחדה האזהרה בו. ולפי שהענין מכער ביותר, החמירה התורה בו כל כך לחייב העושה כן בכל עבודה זרה, אף על פי שאינו דרכה בכך. זהו הנראה לי מכלל דבריו. וזה הענין (עי' סמ"ג ל"ת מ) שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכלו (סנהדרין סד ב), אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקדבת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרב תרמיתם, לא רצו מתחלה לקבע החק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חייבה התורה בענין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סד א) מסר ולא העביר, העביר ולא מסר פטור ושאינו חייב עד שיעביר מקצת זרעו ויניח מקצתו, כמו שאמרנו. ושחיב בין על זרעו כשר בין על זרעו פסול, ושחייב על כל יוצאי ירכו בנים או בנות בין בנים או בני בנים, עד לעולם, אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו פטור. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין. (ה' ע"א פ"ו).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ‏[9]. והעובר על לאו זה במזיד ויש עדים והתראה, נסקל בזמן שדנין דיני נפשות, ואם אין עדים והתראה חייב כרת, ובשוגג חייב להביא חטאת קבועה. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו), שאסור עבודה זרה הוא על כל בני העולם כלו בכלל.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רט (עריכה)

שלא לבוא על הזכרים, שנאמר (ויקרא יח יז) "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא(ויקרא יח, כב). וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שנ): ונכפל זה הלאו בזה הענין בעצמו במקום אחר דכתיב "ולא יהיה קדש מבני ישראל(דברים כג, יח). נראה כי לא הסכים הרב זכרונו לברכה בכאן עם מה שתרגם אנקלוס (שם), ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה, פירוש שפחה כנענית. אלא דעתו דלא יהיה קדש לא יבוא רק לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות. וראיתי להרמב"ן זכרונו לברכה (דברים שם) שלא יסכים גם הוא בלאו הזה עם התרגום, אבל יאמר כי לאו דלא יהיה קדש יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקדש קדש, והוא האיש המזמן להיות נשכב מן הזכרים כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום, ומפני כן אמר (שם) מבני ישראל לומר, שאין אנחנו מוזהרים מזה באומות, שאם היה אחד מן האומות קדש, ואפילו בינינו, לא הזהרנו עליו, לפי שלא הזהרנו באחרים זולתנו אלא בענין עבודה זרה בלבד.

ואל יקשה עליך אם כן מאי זה מקרא נלמד לאו לנושא שפחה, אם לא נאמר כדברי המתרגם? ושמא תאמר מדכתיב "לא תתחתן בם(דברים ז, ג), זה אינו, שהרי מפרש בגמרא דלשבעה עממין הוא דאתא, ועליהם הוא דכתיב, ודוקא בגרותן, דאילו בגיותן לא שייך בהו לשון חיתון, וכמו שנכתב בעזרת השם במקומו בסדר ואתחנן (מצוה תכז). אבל אפשר לומר, שנלמד אסור לשפחה בכלל אסור כל האומות שאינם ישראלים שאסור להדבק בהן, וכמו שדרשו עליהם חכמים (קידושין סח:), מדכתיב (שם ד) כי יסיר את בנך מאחרי. לרבות כל המסירים. וכמו כן שפחה כנענית. מכיון שאינה ישראלית גמורה בכלל מסירין היא, שהרי קצת מצות יש שהיא אינה חייבת בהן, והן אותן שכתוב בהם בפירוש בפרשה "דבר אל בני ישראל(ויקרא יח, ב) למעוטי כל שאינו מבני ישראל, כמו שמפרש בגמרא במקצת מקומות, ובכלל מסירין הוא בכך.

נמצא לפי דברינו, כי פרוש המתרגם ארמית, כי יש בשפחה לאו, אלא שאנו למדים אותו ממקום אחר. והרמב"ן זכרונו לבדכה (שם) יחשב לאו דלא יהיה קדש, לבל נניח בינינו איש מזמן לזנות כדרך הישמעאלים כמו שאמרנו. להרמב"ם זכרונו לברכה אין לו בזה לאו, ולכן כתב, כי לא בא הפסוק רק לחזוק אזהרה שלא לבוא על הזכרים כמו שכתבנו, וזה לשונו, שכתב בזה הענין, וזהו הדעת האמתית שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שיהיה אזהרה לנשכב, שמאמרו לא תשכב נלמד אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין (דף נד:) נתבאר, שרבי ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ולדעתו הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת חייב שתים. ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכר עליו בידיעה אחת, אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמר בטעם ההוא לא תשכב חדא היא, עד כאן.

משרשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שענין אותו (י"ג טנוף) טרוף נמאס ומכער הוא מאד בעיני כל בעל שכל. והאיש שנברא לעבדת בוראו לא ראוי (י', ג להתגאל) להתנול במעשים מכערים כאלה. ומזה השרש אמרו זכרונם לברכה (שם עו ב), שאסור להשיא אשה לקטן, דכעין זנות הוא, וכן שלא ישא אדם זקנה ועקרה שאינה ראויה לילד (יבמות סח:).

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף נד.) שהבא על הזכור או הביא זכור עליו אם שניהם גדולים נסקלין, ואם היה האחד גדול והאחד קטן עד תשע שנים ויום אחד שניהם פטורין מדאוריתא, ומכין הגדול מכת מרדות מדרבנן, ואם היה האחד קטן שלא הגיע לכלל שלש עשרה שנה ויום אחד, אבל מכל מקום אם הוא מתשע שנים ויום אחד ולמעלה, הגדול נסקל בין שבא עליו או הביאו על עצמו, והקטן פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן (פ"א מהל' גניבה ה"י). ואחד הבא על הזכור או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב (יבמות פג:), על דרך נקבותו פטור מדאוריתא ומכין אותו מדרבנן. הטומטום ספק יש בו, ולפיכך אסור מדרבנן (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח). ואנדרוגינוס מותר לישא אשה. ומפני חשש משכב זכור אסרו זכרונם לברכה (ע"ז טו ב), שלא למסר תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אמנות, מפני שכלן חשודין על משכב זכור. ויתר פרטיה בסוף הסדר כתוב במקומו.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליו, מכיון שהערה, כלומר שהכניס ראש העטרה בלבד, חייב סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה חייב כרת במזיד בשוגג חייב להביא חטאת. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל בין ישראל או שאר כל האמות. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"יד מהל' איסורי ביאה ה"יח) שראה בעצמו כי אפילו עבדים כנעניים ישנם בכלל איסור זה של זכור, ונהרגין עליו, אף על פי שאינן בכלל אסור עריות של קרבה, שהם מותרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו, אף על פי כן אסור, וכן אסור בהמה שוה בכל אדם.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רי (עריכה)

שלא לשכב עם הבהמות בין שבא האיש על הבהמה או שהביא בהמה עליו הכל בכלל (סנהדרין נד ב), ובכלל הבהמה חיה גם כן, שנאמר (ויקרא יח כג) ובכל בהמה לא תתן שכבתך.

משרשי המצוה. שהשם ברוך הוא חפץ שיהיו כל המינין שברא בעולמו עושין פירות למיניהן, וכמו שבא בכתוב בתחלת הבריאה שכתוב בכל מין ומין למינהו. ומהיות חפצו ברוך הוא בזה, לא תמצא הברכה וגדלה במה שהוא בהפך. כמו שידוע לנו בפרדות שבאות מתערבת שני מינין, שאינן פרות ורבות. וכן כל אילן המורכב משני אילנות, לא יצלח לעשות פרי כמוהו וכל שכן במין האדם שהוא מבחר מכל המינים שאין ראוי שיתערב במין הבהמה הפחות והגרוע.

מדיני המצוה. מה שפרשו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) שאין חילוק בזה בין בהמה גדולה לקטנה, שנאמר (שם) ובכל בהמה, כלומר אפילו ביום לדתה, ואין חילוק בין הבא עליה כדרכה או שלא כדרכה בכל ענין, כיון שהערה בה, כלומר, כשהכניס ראש העטרה או שהערת הבהמה בו, שניהן נסקלים, הוא והיא, אם הוא גדול, כלומר שהגיע לכלל ענשין, והוא מזיד. אבל בשוגג אין הבהמה נסקלת. ואם יש לו מתשע שנים ויום אחד ומעלה הבהמה נסקלת על ידו והוא פטור עד שיגיע לכלל ענשין ומכל מקום ראוי ליסרו. ואם הוא פחות מתשע שנים ויום אחד אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידו. ויתר פרטיה בסוף הסדר נכתב מקומן בעזרת השם.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, כמו שאמרנו, ואם אין עדים בכרת בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.


מתוך: ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריא (עריכה)

שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות, שנאמר "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה(ויקרא יח, כג). וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ לא תעשה שמט) שזו מצוה בפני עצמה בחשבון המצוות ואינה נכנסת בכלל המצוה שלפניה, לפי שאיסור הזכר לבוא על הבהמה ואיסור האשה שלא תביא הבהמה עליה, שני איסורין חלוקין הן ולולי הלאו שבא עליהן בפירוש לא היו נלמדים זה מזה. והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה בפרק ראשון מכריתות (דף ב.): שלושים ושש כריתות יש בתורה, ומנו אותם ומנו בכללן הבא על הבהמה לאחד, והאשה המביאה הבהמה על עצמה לאחר, עם היותם מונם שם כללי הענינים.

שרש מצוה זו עם שלפניה בכלל.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נה.) שהאשה גדולה, כלומר שהגיעה לכלל עונשין שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד, שהביאה בהמה עליה בין גדולה בין קטנה, כיון שהערת בה בין כדרכה בין שלא כדרכה שתיהן נסקלות, היא והבהמה. ואם האשה קטנה, כלומר פחותה משתים עשרה שנים ויום אחד, הבהמה נסקלת והיא פטורה וראוי ליסרה. ואם היא פחותה משלש שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידה. ויתר פרטיה עם פרטי כל העריות הכתובים בסדר זה, בין ענין האיסור שבהן וחלוקיהן בין חלוקי משפטי העוברים, הכל במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות ובמקומות מן יבמות וכתובות וקידושין.

וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת שנב) שאלה העריות שכתבנו בהן שהן בכרת, בא עליהן הכרת בלשון התורה מבואר, וכמו שאמר הכתוב אחר מנינם, "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". וכמו כן כל אשר כתבנו בהן שהעובר עליהן חייב מיתת בית דין, הוא כמו כן לשון התורה. אמנם התחלפ [ה] המיתה ואמרנו בקצתן סקילה ובקצתן חנק ובקצתם שריפה, יש מהן מן הכתוב ויש מהן בקבלה. וכל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן, הגדול חייב והקטן פטור, כמו שאמרנו למעלה. וכן אם היו שניהם גדולים והאחד ישן, הישן פטור, אף על פי שאפשר שנהנה קצת בעודו ישן. ובכל העריות וכן בכל שאר העברות שיבוא עליהם חיוב בית דין, צריך שיהיו שם שני עדים כשרים או יותר מתרין בעובר, ורואין אותו בעיניהם עובר על העבירה (סנהדרין לז.). ומכל מקום בענין איסור העריות הורונו חכמים (מכות ז.) שאין צורך שיראו העדים ענין הניאוף לגמרי, כלומר שיראו את המעשה הרע כמכחול בשפופרת. אלא מכיון שיראו אותם כמנאפים, כלומר זה בזה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין פ.) בענין גם כן, שכל מי שהוחזק בשאר בשר, נהרג על פי החזקה, אף על פי שאין ראיה ברורה על הקרבה אלא חזקה לבד, שבני אדם אומרים פלוני בן פלונית הוא או אחי פלניתא או אביה. ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על זו החזקה.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעוברת עליו והביאה בהמה עליה, חייבת סקילה כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה היא בכרת. ובשוגג חייבת להביא חטאת קבועה. וכבר אמרנו שבכל שוגג אין הבהמה נסקלת, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד:) בטעם סקילת הבהמה כדי שלא יאמרו בני אדם זו היא שנכשל בה פלוני, זה לא נאמר אלא במזיד כי הוא הכישלון הגדול, אבל שוגג קצת אונס יש בו.

נמצא לפי דברינו שאין איסור על הגוים משום ערוה, אלא אם ואשת אב ואחות מאם ואשת איש, כמו שכתבנו בסדר וישמע יתרו (מצוה לה) וזכור ובהמה. והעבדים אינם בכלל איסור עריות של קרבה ומותרין אפילו באמם ואחותם, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה דט) לפי שכבר יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו.

ועוד אמרו זכרונם לברכה בטעם זה (יבמות סב:), שהעבד הכנעני אין לו חיים, כלומר שהרי הוא כבהמה לענין זה, והכתוב מורה על זה מדכתיב "שבו לכם פה עם החמור(בראשית כב, ה). ודרשו זכרונם לברכה (שם) עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באיסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שייך לומר בזה אין לו חיים. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל דלא שייך בהם גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורים מן הנידה ואפילו שפחה, שחייבין הן בכל עונשים שבתורה. ובפירוש דרשו זכרונם לברכה (ספרא מצורע זבים ה', א') "ואשה כי תהיה זבה(ויקרא טו, יט) בין ישראלית בין שפחה, בין גיורת ומשוחררת.

ואמרו זכרונם לברכה (יבמות כב.) שאם נתגייר אחד מן האומות וכן עבד שנשתחרר, הרי הן כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיה להן מתחילה בגיותן או בעבדותן, אינן שאר בשר להן כלל ומותר להן לישא אותן אפילו הן אמם או אחותם. זהו מדין תורה, אבל חכמים אסרו הדבר כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ותקנו הדבר כן שאם היה נשוי כשהוא גוי או עבד לאמו או לאחותו, מפרישין אותן לפי שאלו היו אסורות אפילו בגיות. אבל אם היה נשוי לשאר העריות ונתגיירו הוא והן, אין מפרישין אותן לפי שאין כאן חשש שיאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה, שהרי שאר העריות מותרות היו בגיותן. ומן הטעם הזה לא גזרו זכרונם לברכה בגר אלא בשאר האם אבל לא בשאר האב. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (דף צז:) שגר מותר לישא בתו שנתגירה, וכן אשת אחיו מאביו אבל לא מאמו, וכן מותר באשת בנו, ומותר לו לישא שתי אחיות מן האב אבל לא מן האם. וכן השניות כולן לא גזרו עליהם בגרים. והעבדים שנשתחררו הרי הן כגרים, וכל מה שמותר להן מותר להן והוא הדין באיסור.

  1. ^ (משנה כלים פ"א מ"ט)
  2. ^ (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ד)
  3. ^ (מצוה קמט, קנ)
  4. ^ (פ"ב מהל' ביאת מקדש)
  5. ^ (בראשית רבה ב, ג)
  6. ^ (פ"א מהל' עבודת יוה"כ)
  7. ^ (ירושלמי סנהדרין ז, י)
  8. ^ (בפי' לתורה ויקרא יח כא)
  9. ^ (ספרא קדושים ד א)