ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ריא
שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות, שנאמר "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה" (ויקרא יח, כג). וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספהמ"צ לא תעשה שמט) שזו מצוה בפני עצמה בחשבון המצוות ואינה נכנסת בכלל המצוה שלפניה, לפי שאיסור הזכר לבוא על הבהמה ואיסור האשה שלא תביא הבהמה עליה, שני איסורין חלוקין הן ולולי הלאו שבא עליהן בפירוש לא היו נלמדים זה מזה. והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה בפרק ראשון מכריתות (דף ב.): שלושים ושש כריתות יש בתורה, ומנו אותם ומנו בכללן הבא על הבהמה לאחד, והאשה המביאה הבהמה על עצמה לאחר, עם היותם מונם שם כללי הענינים.
שרש מצוה זו עם שלפניה בכלל.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נה.) שהאשה גדולה, כלומר שהגיעה לכלל עונשין שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד, שהביאה בהמה עליה בין גדולה בין קטנה, כיון שהערת בה בין כדרכה בין שלא כדרכה שתיהן נסקלות, היא והבהמה. ואם האשה קטנה, כלומר פחותה משתים עשרה שנים ויום אחד, הבהמה נסקלת והיא פטורה וראוי ליסרה. ואם היא פחותה משלש שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידה. ויתר פרטיה עם פרטי כל העריות הכתובים בסדר זה, בין ענין האיסור שבהן וחלוקיהן בין חלוקי משפטי העוברים, הכל במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות ובמקומות מן יבמות וכתובות וקידושין.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת שנב) שאלה העריות שכתבנו בהן שהן בכרת, בא עליהן הכרת בלשון התורה מבואר, וכמו שאמר הכתוב אחר מנינם, "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". וכמו כן כל אשר כתבנו בהן שהעובר עליהן חייב מיתת בית דין, הוא כמו כן לשון התורה. אמנם התחלפ [ה] המיתה ואמרנו בקצתן סקילה ובקצתן חנק ובקצתם שריפה, יש מהן מן הכתוב ויש מהן בקבלה. וכל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן, הגדול חייב והקטן פטור, כמו שאמרנו למעלה. וכן אם היו שניהם גדולים והאחד ישן, הישן פטור, אף על פי שאפשר שנהנה קצת בעודו ישן. ובכל העריות וכן בכל שאר העברות שיבוא עליהם חיוב בית דין, צריך שיהיו שם שני עדים כשרים או יותר מתרין בעובר, ורואין אותו בעיניהם עובר על העבירה (סנהדרין לז.). ומכל מקום בענין איסור העריות הורונו חכמים (מכות ז.) שאין צורך שיראו העדים ענין הניאוף לגמרי, כלומר שיראו את המעשה הרע כמכחול בשפופרת. אלא מכיון שיראו אותם כמנאפים, כלומר זה בזה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין פ.) בענין גם כן, שכל מי שהוחזק בשאר בשר, נהרג על פי החזקה, אף על פי שאין ראיה ברורה על הקרבה אלא חזקה לבד, שבני אדם אומרים פלוני בן פלונית הוא או אחי פלניתא או אביה. ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על זו החזקה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעוברת עליו והביאה בהמה עליה, חייבת סקילה כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה היא בכרת. ובשוגג חייבת להביא חטאת קבועה. וכבר אמרנו שבכל שוגג אין הבהמה נסקלת, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נד:) בטעם סקילת הבהמה כדי שלא יאמרו בני אדם זו היא שנכשל בה פלוני, זה לא נאמר אלא במזיד כי הוא הכישלון הגדול, אבל שוגג קצת אונס יש בו.
נמצא לפי דברינו שאין איסור על הגוים משום ערוה, אלא אם ואשת אב ואחות מאם ואשת איש, כמו שכתבנו בסדר וישמע יתרו (מצוה לה) וזכור ובהמה. והעבדים אינם בכלל איסור עריות של קרבה ומותרין אפילו באמם ואחותם, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה דט) לפי שכבר יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו.
ועוד אמרו זכרונם לברכה בטעם זה (יבמות סב:), שהעבד הכנעני אין לו חיים, כלומר שהרי הוא כבהמה לענין זה, והכתוב מורה על זה מדכתיב "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה). ודרשו זכרונם לברכה (שם) עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באיסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שייך לומר בזה אין לו חיים. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל דלא שייך בהם גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורים מן הנידה ואפילו שפחה, שחייבין הן בכל עונשים שבתורה. ובפירוש דרשו זכרונם לברכה (ספרא מצורע זבים ה', א') "ואשה כי תהיה זבה" (ויקרא טו, יט) בין ישראלית בין שפחה, בין גיורת ומשוחררת.
ואמרו זכרונם לברכה (יבמות כב.) שאם נתגייר אחד מן האומות וכן עבד שנשתחרר, הרי הן כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיה להן מתחילה בגיותן או בעבדותן, אינן שאר בשר להן כלל ומותר להן לישא אותן אפילו הן אמם או אחותם. זהו מדין תורה, אבל חכמים אסרו הדבר כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ותקנו הדבר כן שאם היה נשוי כשהוא גוי או עבד לאמו או לאחותו, מפרישין אותן לפי שאלו היו אסורות אפילו בגיות. אבל אם היה נשוי לשאר העריות ונתגיירו הוא והן, אין מפרישין אותן לפי שאין כאן חשש שיאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה, שהרי שאר העריות מותרות היו בגיותן. ומן הטעם הזה לא גזרו זכרונם לברכה בגר אלא בשאר האם אבל לא בשאר האב. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (דף צז:) שגר מותר לישא בתו שנתגירה, וכן אשת אחיו מאביו אבל לא מאמו, וכן מותר באשת בנו, ומותר לו לישא שתי אחיות מן האב אבל לא מן האם. וכן השניות כולן לא גזרו עליהם בגרים. והעבדים שנשתחררו הרי הן כגרים, וכל מה שמותר להן מותר להן והוא הדין באיסור.
קישורים
[עריכה]קיצור דרך: tryg/mcwa/211