לדלג לתוכן

משנה כלים ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף משנה כלים פרק ב)


כלים פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת כליםפרק שני ("כלי עץ")>>

פרקי מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


כלי עץ, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי זכוכית, פשוטיהן טהורים, ומקבליהן טמאים.

נשברו, טהרו.

חזר ועשה מהם כלים, מקבלין טומאה מכאן ולהבא.

כלי חרס וכלי נתר, טומאתן שוה.

מתטמאין ומטמאין באוויר, ומיטמאין מאחוריהן, ואינן מיטמאין מגביהן, ושבירתן היא טהרתן.

הדקין שבכלי חרס, וקרקרותיהן, ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין, שיעורן, מכדי סיכת קטן ועד לוג.

מלוג ועד סאה, ברביעית.

מסאה ועד סאתים, בחצי לוג.

מסאתים ועד שלוש ועד חמש סאין, בלוג, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר, אני איני נותן בהם מידה.

אלא, הדקין שבכלי חרס, וקרקרותיהן, ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין, שיעורן מכדי סיכת קטן ועד קדירות הדקות.

מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות, ברביעית.

מלודיות ועד לחמיות, בחצי לוג.

מלחמיות ועד חצבים גדולים, בלוג.

רבן יוחנן בן זכאי אומר, חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין.

הפכים הגלילים והחביונות, שיעור קרקרותיהן כל שהן, ואין להם דפנות.

הטהורין שבכלי חרס, טבלא שאין לה לזבז, ומחתה פרוצה, ואבוב של קלאין, וסילונות, אף על פי כפופין אף על פי מקבלין, וכבכב שעשאו לסל הפת, וטפי שהתקינו לענבים, וחבית של שייטין, וחבית דפונה בשולי המחץ, והמיטה, והכיסא, והספסל, והשולחן, והספינה, והמנורה של חרס, הרי אלו טהורים.

זה הכלל, כל שאין לו תוך בכלי חרס, אין לו אחוריים.

פנס שיש בו בית קיבול שמן, טמא.

ושאין בו, טהור.

מגופת היוצרין שהוא פותח בה, טהורה.

ושהוא גומר בה, טמאה.

משפך של בעלי בתים, טהור.

ושל רוכלין, טמא, מפני שהוא של מידה, דברי רבי יהודה בן בתירא.

רבי עקיבא אומר, מפני שהוא מטהו על צדו ומריח בו ללוקח.

כיסוי כדי יין וכדי שמן, וכיסוי חביות ניירות, טהורין.

ואם התקינו לתשמיש, טמאים.

כסוי הלפס, בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד, טהור.

אם אינו נקוב ואין לו חדוד, טמא, מפני שהיא מסננת לתוכו את הירק.

רבי אליעזר בר צדוק אומר, מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי.

גיסטרא שנמצאת בכבשן, עד שלא נגמרה מלאכתה, טהורה.

משנגמרה מלאכתה, טמאה.

טיטרוס, רבי אליעזר בר צדוק מטהר.

רבי יוסי מטמא, מפני שהוא כמוציא פרוטות.

הטמאין שבכלי חרס, טבלא שיש לה לזבז, ומחתה שלמה, וטבלא שהיא מלאה קערות.

נטמאה אחת מהם בשרץ, לא נטמאו כולם.

אם יש לה לזבז עודף, נטמאה אחת מהם, נטמאו כולן.

וכן בית תבלין של חרס, וקלמרים המתואמות, ובית תבלין של עץ, שנטמא אחד במשקה, לא נטמא חבירו.

רבי יוחנן בן נורי אומר, חולקין את עביו: המשמש לטמא, טמא; המשמש לטהור, טהור.

אם יש לו לזבז עודף, נטמא אחד מהם, נטמא חבירו.

הלפיד, טמא.

ובית שקעו של נר, מטמא באוויר.

המסרק של צרצור, רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.

(א) כְּלֵי עֵץ, וּכְלֵי עוֹר, וּכְלֵי עֶצֶם, וּכְלֵי זְכוּכִית,
פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִים,
וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים.
נִשְׁבְּרוּ,
טָהֵרוּ.
חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶם כֵּלִים,
מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא.
כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר,
טֻמְאָתָן שָׁוָה;
מִתְטַמְּאִין וּמְטַמְּאִין בָּאֲוִיר,
וּמְטַמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן,
וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן.
וּשְׁבִירָתָן הִיא טָהֳרָתָן:
(ב) הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,
וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן
וְדָפְנוֹתֵיהֶן
יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין,
שִׁעוּרָן
מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד לֹג.
מִלֹּג וְעַד סְאָה,
בִּרְבִיעִית.
מִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם,
בַּחֲצִי לֹג.
מִסָּאתַיִם וְעַד שָׁלשׁ וְעַד חָמֵשׁ סְאִין,
בְּלֹג;
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
אֲנִי אֵינִי נוֹתֵן בָּהֶם מִדָּה,
אֶלָּא,
הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,
וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן וְדָפְנוֹתֵיהֶן יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין,
שִׁעוּרָן
מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד קְדֵרוֹת הַדַּקּוֹת.
מֵהַקְּדֵרוֹת הַדַּקּוֹת וְעַד חָבִיּוֹת לוּדִיּוֹת,
בִּרְבִיעִית.
מִלּוּדִיּוֹת וְעַד לַחְמִיוֹת,
בַּחֲצִי לֹג.
מִלַּחְמִיּוֹת וְעַד חֲצָבִים גְּדוֹלִים,
בְּלֹג.
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר:
חֲצָבִים גְּדוֹלִים,
שִׁעוּרָן בִּשְׁנֵי לֻגִּין.
הַפַּכִּים הַגְּלִילִים וְהַחֶבְּיוֹנוֹת,
שִׁעוּר קַרְקְרוֹתֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן,
וְאֵין לָהֶם דְּפָנוֹת:
(ג) הַטְּהוֹרִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,
טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז,
וּמַחְתָּה פְּרוּצָה,
וְאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִין,
וְסִילוֹנוֹת,
אַף עַל פִּי כְּפוּפִין, אַף עַל פִּי מְקַבְּלִין,
וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָׂאוֹ לְסַל הַפַּת,
וּטְפִי שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים,
וְחָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין,
וְחָבִּית דְּפוּנָה בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ,
וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסָל, וְהַשֻּׁלְחָן,
וְהַסְּפִינָה, וְהַמְּנוֹרָה שֶׁל חֶרֶס,
הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים.

זֶה הַכְּלָל:

כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס,
אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם:
(ד) פַּנָּס שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן,
טָמֵא;
וְשֶׁאֵין בּוֹ,
טָהוֹר.
מְגוּפַת הַיּוֹצְרִין שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ בָּה,
טְהוֹרָה;
וְשֶׁהוּא גוֹמֵר בָּהּ,
טְמֵאָה.
מַשְׁפֵּךְ שֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים,
טָהוֹר;
וְשֶׁל רוֹכְלִין, טָמֵא,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׁל מִדָּה,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַטֵּהוּ עַל צִדּוֹ
וּמֵרִיחַ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ:
(ה) כִּסּוּי כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן,
וְכִסּוּי חָבִיוֹת נְיָרוֹת,
טְהוֹרִין;
וְאִם הִתְקִינוֹ לְתַשְׁמִישׁ,
טְמֵאִים.
כִּסּוּי הַלְּפָס,
בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב וְיֵשׁ לוֹ חִדּוּד,
טָהוֹר;
אִם אֵינוֹ נָקוּב וְאֵין לוֹ חִדּוּד,
טָמֵא,
מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר:
מִפְּנֵי שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת עָלָיו אֶת הָרוּנְקִי:
(ו) גִּסְטְרָא שֶׁנִּמְצֵאת בַּכִּבְשָׁן,
עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ,
טְהוֹרָה;
מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ,
טְמֵאָה.
טִיטְרוֹס,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק מְטַהֵר.
רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹצִיא פְּרוּטוֹת:
(ז) הַטְּמֵאִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,
טַבְלָא שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִזְבֵּז,
וּמַחְתָּה שְׁלֵמָה,
וְטַבְלָא שֶׁהִיא מְלֵאָה קְעָרוֹת.
נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם בְּשֶׁרֶץ,
לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּם;
אִם יֵשׁ לָהּ לִזְבֵּז עוֹדֵף,
נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם, נִטְמְאוּ כֻּלָּן.
וְכֵן בֵּית תַּבְלִין שֶׁל חֶרֶס
וְקַלְמָרִים הַמְּתוֹאָמוֹת
וּבֵית תְּבַלִּין שֶׁל עֵץ
שֶׁנִּטְמָא אֶחָד בְּמַשְׁקֶה,
לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר,
חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ:
הַמְּשַׁמֵּשׁ לַטָּמֵא – טָמֵא,
הַמְּשַׁמֵּשׁ לַטָּהוֹר – טָהוֹר.
אִם יֵשׁ לוֹ לִזְבֵּז עוֹדֵף,
נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם, נִטְמָא חֲבֵרוֹ:
(ח) הַלַּפִּיד, טָמֵא.
וּבֵית שִׁקְעוֹ שֶׁל נֵר, מִטַּמֵּא בַּאֲוִיר.
הַמַּסְרֵק שֶׁל צַרְצוּר,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר,
וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:


נוסח הרמב"ם

(א) כלי עץ, כלי עור, כלי עצם, וכלי זכוכית -

פשוטיהן - טהורין,
ומקבליהן - טמאין.
נשברו - טהרו.
חזר ועשה מהן כלים - מקבלין טומאה מכאן ולהבא.
כלי חרס, וכלי נתר - טומאתן שוה
מיטמאין ומטמאין - באוויר,
ומטמאין - מאחוריהן,
ואינן מיטמאין - מגביהן,
ושבירתן - היא טהרתן.


(ב) הדקין שבכלי חרס -

קרקרותיהן ודופנותיהן - יושבין שלא מסומכין,
שעורן - מכדי סיכת קטן ועד לוג.
מלוג ועד סאה - ברביעית.
מסאה ועד סאתים - בחצי לוג.
מסאתים ועד שלש, ועד חמש סאין - בלוג,
דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבה אומר: אני איני נותן בהן מידה, אלא הדקין שבכלי חרס -
קרקרותיהן ודופנותיהן - יושבין שלא מסומכין,
שעורן - מכדי סיכת קטן עד קדירות הדקות.
מקדירות הדקות ועד חביות לודיות - ברביעית.
מלודיות ועד לחמיות - בחצי לוג.
מלחמיות עד חצבים גדולים - בלוג.
רבן יוחנן בן זכאי אומר:
חצבים גדולים - שעורן בשני לוגין.
הפכין הגלילים, והחביונות -
שעור קרקרותיהן כל שהן,
ואין להן דפנות.


(ג) הטהורין שבכלי חרס, טבלה שאין לה לזביז,

ומחתה פרוצה, ואבוב של קלאין,
והסילונות - אף על פי כפופין, ואף על פי מקבלין,
וכבכב שעשאו לסל הפת, וטפי שהתקינו לענבים,
וחבית של שייטין, וחבית דפונה בשולי המחץ,
והמיטה, והכיסא, והספסל, והשולחן,
והספינה, והמנורה של חרס - הרי אלו טהורין.
זה הכלל -
כל שאין לו תוך בכלי חרס - אין לו אחורים.


(ד) פנס -

שיש בו בית קיבול שמן - טמא,
ושאין בו - טהור.
מגופת היוצרין -
שהוא פותח בה - טהורה,
ושהוא גומר בה - טמאה.
משפך -
של בעלי בתים - טהור,
ושל רוכלין - טמא,
מפני שהוא של מידה - דברי רבי יהודה בן בתירה.
רבי עקיבה אומר: מפני שהוא מטהו על צידו, ומריח בו ללוקח.


(ה) כסוי כדי יין וכדי שמן,

וכסוי חביות ניירות - טהורות,
ואם התקינן לתשמיש - טמאין.
כסוי הלפס -
בזמן שהוא נקוב, ויש לו חידוד - טהור.
אם אינו נקוב, ואין לו חידוד - טמא,
מפני שהיא מסננת לתוכו את הירק.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי.


(ו) גצטרה שנמצאת בכבשן -

עד שלא נגמרה מלאכתה - טהורה,
ומשנגמרה מלאכתה - טמאה.
טיטרוס -
רבי אלעזר ברבי צדוק - מטהר.
רבי יוסי - מטמא, מפני שהוא כמוציא פרוטות.


(ז) הטמאין שבכלי חרס -

טבלה שיש לה לזביז,
ומחתה שלמה,
וטבלה שהיא מלאה קערות -
נטמאה אחת מהן בשרץ - לא נטמאו כולן.
אם יש לה לזביז עודף -
נטמאה אחת מהן - נטמאו כולן.


[ח] *הערה 1: וכן בית תבלין של חרס,

וקלמרין המתאמת,
ובית תבלין של עץ -
נטמא אחד מהן במשקה - לא נטמא חברו.
רבי יוחנן בן נורי אומר: חולקין את עוביו -
המשמש לטמא - טמא,
המשמש לטהור - טהור.
אם יש לו לזביז עודף -
נטמא אחד מהן - נטמא חברו.


(ח) [ט] הלפיד - טמא,

ובית שקעו של נר - מיטמא באוויר.
המסרק של צרצור -
רבי אליעזר - מטהר,
וחכמים - מטמאין.


הערות

  • הערה 1: [] סימון חלוקת משניות בנוסח המשנה להרמב"ם