משנה כלים ב ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ב · משנה ג | >>

[עריכה]

הטהורין שבכלי חרס, טבלא שאין לה לזבז, ומחתה פרוצה, ואבוב של קלאין, וסילונות, אף על פי כפופין אף על פי מקבלין, וכבכב שעשאו לסל הפת, וטפי שהתקינו לענבים, וחבית של שייטין, וחבית דפונה בשולי המחץ, והמיטה, והכיסא, והספסל, והשולחן, והספינה, והמנורה של חרס, הרי אלו טהורים.

זה הכלל^טז, כל שאין לו תוך בכלי חרס, אין לו אחוריים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַטְּהוֹרִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,

טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז,

וּמַחְתָּה פְּרוּצָה,

וְאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִין,

וְסִילוֹנוֹת,

אַף עַל פִּי כְּפוּפִין, אַף עַל פִּי מְקַבְּלִין,

וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָׂאוֹ לְסַל הַפַּת,

וּטְפִי שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים,

וְחָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין,

וְחָבִּית דְּפוּנָה בְּשׁוּלֵי הַמַּחַץ,

וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסָל, וְהַשֻּׁלְחָן,

וְהַסְּפִינָה, וְהַמְּנוֹרָה שֶׁל חֶרֶס,

הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים.

זֶה הַכְּלָל:

כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס,

אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הטהורין שבכלי חרס, טבלה שאין לה לזביז,

ומחתה פרוצה, ואבוב של קלאין,

והסילונות - אף על פי כפופין, ואף על פי מקבלין,

וכבכב שעשאו לסל הפת, וטפי שהתקינו לענבים,

וחבית של שייטין, וחבית דפונה בשולי המחץ,

והמיטה, והכיסא, והספסל, והשולחן,

והספינה, והמנורה של חרס - הרי אלו טהורין.

זה הכלל -

כל שאין לו תוך בכלי חרס - אין לו אחורים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אמר ה' בכלי חרס "אשר יפול מהם אל תוכו, יטמא"(ויקרא יא, לג), ובא בקבלה "את שיש לו תוך טמא, ואת שאין לו תוך טהור", רוצה לומר שלא יקבל טומאה מהטומאות. ושורש אחר, שכל שאינו עשוי לקבלה טהור, ואף על פי שהוא אפשר שיקבל. הנה כל מה שימנה מכלי חרס שהוא לא יקבל טומאה, הוא אם מה שאין לו בית קיבול, או אם שיש לו בית קיבול אבל לא נעשה לקבלה.

ונשאר באור השמות.

טבלא שאין לה לזבז - לוח פשוט שאין לה שפה גבוהה על שטחה, וזו השפה תקרא "לזבז" בלשון המשנה.

ומחתה פרוצה - מוגמר, הוסר מקיפו.

אבוב של קלאין - כלי יעשה בו קליות הפולים והאפונים וזולתן מן הגרעינים הגסים, והוא מנוקב השולים כמו הכברה כמו שבארנו במנחות, ליכנס אש באלו הנקבים, ולזה לא יקבל טומאה לפי שאין לו תוך.

וסילונות - קבוץ "סילון", והוא כלי חרס ארוך אין לו שולים, ורוכב האחד על השני עד שימשכו בו המים ממקום למקום, וכן יעשו מושכי המים כולן.

אמר אף על פי שהן כפופים כזאת הצורה, אשר אפשר שישאר מעט בשוליו:

או יהיה בו גם כן בית קבול על זאת הצורה והדומה לה:

שהם לא יטמאו לפי שלא נעשית לקבלה, לפי שהכוונה מאלו הקנים החלולות שיגר עליהן המים, לא שיתקבצו וינוחו בו.

וכבכב - כמו "כפכף", והוא כסוי מחרס עשוי לכסות בו סלי הפת, שאינו לקבלה.

וטפי - הוא שם חסר, והשלם הוא "טפיח", והוא כלי חרס חד השולים, ושמו המפורסם בערבי "קאדס". ואמר כי כשנעשה זה הקאדס בעת עשייתו לשום בו הענבים כדי שישארו קרים כמו עת לקוטו מן האילנות, ורוב מה שיעשה זה, הנה הן טהורים לפי שלא נעשה לקבלה.

וחבית של שייטין - השייטין יעשו חבית, ויקשירו עליה בגד דק או עור וישוטו עליה על פני המים, וזה גם כן לא נעשה לקבלה.

וחבית דפונה בשולי המחץ - "מחץ" הוא כלי גדול מחרס, והוא אשר תקרא במצרים "אל מחגיר", ובמערב יקראו אותה "קצריה", ולו קצה דומה לו לדמיון בית יד והוא "שולי מחץ". ושולים, הן הקצוות. וזאת החבית היא חקוקה בקצה הזאת, להטמין היד בו בעת הגבהת המחץ, ולזה לא תטמא לפי שלא נעשית לקבלה.

וידוע שמטה וכסא וספסל והוא "אלמנכר", ושלחן ומנורה, כולן אין להן תוך.

אמנם ספינה של חרס, כבר התבאר בגמר שבת סיבת היותה טהורה, והוא מאמר המשנה "מנין לספינה שהיא טהורה, שנאמר דרך אניה בלב ים", ובגמרא ביארו שאפילו הספינה של חרס טהור כים, "מה ים טהור, אף ספינה טהורה, ואפילו היא של חרס".

ואמרו כל שאין לו תוך, אין לו אחוריים - רוצה לומר שאחוריו לא יתטמאו במשקים כמו שזכרנו באשר אין לו תוך, וזה שמשקים טמאים כאשר נגעו באחורי הכלי יתטמאו אחורי הכלי לבד. ואני עתיד לבאר זה בפרק עשרים וחמישה מזאת המסכתא. ויהיה עולה על הדעת כי אחר שאין צריך בזה הדין מן הטומאה תוך, יהיה פשוטי כלי חרס יטמאו במשקים טמאים על אלו הפנים לבד, ואמר שאין העניין כן, אבל הוא טהור מכל הצדדין:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

פשוטי כלי חרס טהורין דכתיב (ויקרא יא) אל תוכו. ותניא בת"כ אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט למטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ולמטה של חרש. ספינה ודאי יש לה בית קיבול ולא מההוא קרא נפקא אלא כדתנן בפ' א"ר עקיבא (דף פג:) מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים מה ים טהור אף אניה טהורה. ותניא בגמרא חנניה אומר נלמדנה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מלאה ואמרינן מאי בינייהו ספינה של חרס דלחנניה טמאה דחרס לא אתקש לשק ולר"ע טהורה כים. והשתא מתני' דהכא וברייתא דתורת כהנים כר"ע:

טבלא (צ"ל נסר ונ"א טס) כס גדול:

לביזבז. מסגרת סביב:

מחתה. שחותין בה את האש:

פרוצה. פשוטה כולה בלא דפנות:

אבוב. הוא כלי חרס שעושין בו קליות מייבשים בו את התבואה בעודה לחה ומנוקב היה כדתנן בפ' רבי ישמעאל (דף סו.) כדי שתהא האור שולטת בכולו ופשוט היה בלא בית קיבול:

קלאים. כמו (ירמיה כט) אשר קלם מלך בבל באש:

סילונות. מרזבות:

ואע"פ כפופין משני צדדין ובשלא (צ"ל חקוק בו) בו בית קיבול צרורות. כדתנן במקואות פרק ד' (מ"ג):

כבכב. כלי שמכסין בו את הסל של פת. ויש ששונים כף כף מלשון כפה עליו את הכלי (פסחים דף ו.) ואפילו יש לו בית קיבול טהור כדתניא בתוספתא (שם) כל המשמש כפוי ככלי חרס טהור:

והטפי. על כרחין טפי זה יש לו בית קיבול כדתנן לקמן פרק שלישי הפך והטפי שיעורן בשמן דאם ניקב במוציא שמן טהור. ותנן נמי בפ"ק דמס' פרה המקדש בשוקת והטפי בתוכה אע"פ שפיו צר כל שהן המים שבתוכן מקודשין והאי דטהור שהתקינו לענבים כשעשה בו שינוי מעשה לכסות בו סל של ענבים:

חבית של שייטין. כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעיה כה) מתרגמינן כמה דמפרש שיאטא למישט.(צ"ל ועושין) ופרשין כמין חבית חלולה מבפנים וסתומה שאין לו פתח כדי ללמד בה לשוט על פני המים:

חבית דפונה בשולי המחץ. מחץ זה דומה לגת ושולי המחץ הוא תחתונה של מחץ והחבית טמונה בארץ עשויה דופן לשוליו ורגילים לעשות כעין חבית לצורך זה ולא לקבל בתוך החבית שום דבר:

המטה והכסא. אע"פ דפשוטי כלי עץ טמאים מדרס כשמיוחדין למדרס כדאמרינן בפרק על אלו מומין (דף לח.) מדרס כלי חרס טהור כדדרשינן מקראי בפרק אמר ר' עקיבא (דף פד:):

כל שאין לו תוך. בפרק על אלו מומין (דף לח.) מפרש דה"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים לחלוקה נטמא תוכן נטמא גבן נטמא גבן לא נטמא תוכן ובהנך דחזו למדרסות דבכלי שטף טמא ובכלי חרס טהור:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הטהורים שבכלי חרס - פשוטי כלי חרס שהן טהורים, דכתיב בהו (ויקרא יא) אשר יפול מהם אל תוכו, את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור:

טבלה שאין לה לזבז - לוח חלק שאין לו שפה סביב:

ומחתה - שחותים בה גחלים:

פרוצה - שאין לה דפנות:

אבוב של קלאים - כלי חרס שקולים בו קטניות על גבי האש. ופשוט הוא בלא בית קיבול, ומנוקב ככברה בשוליו כדי שתהא האור שולטת בו:

קלאים - כמו קלוי באש:

וסילונות - מרזבות:

אף על פי כפופין - אף על פי שכפופין משני צדיהן ^יג. והוא שלא חקק בהן בית קיבול צרורות:

כבכב - כלי שמכסים בי סלים של פת. ויש גורסין כפכף. שכופין אותו על גבי הסל. ואפילו יש לו בית קיבול, טהור. שכל המשמש כפוי בכלי חרס, טהור:

והטפי - הוא כלי חרס שיש לו בית קיבול ומקבל טומאה, דהכי מוכח לקמן באידך פרקא. והאי דטהור הכא, משום דהתקינו לענבים ועשה בו שינוי, מוכיח דלכסות בו ענבים קא בעי ליה ולא נעשה לקבלה:

חבית של שייטין - כמין חבית חלולה, וסתומה היא ואין לה פה, כדי שלא תהא נשקעת במים. ונשענים עליה ולמדין לשוט בה. ואע"פ שיש לה בית קיבול, אינה עשויה לקבלה. וכל שאינו עשוי לקבלה אע"פ שיש לו בית קיבול אינו מקבל טומאה:

וחבית דפונה בשולי המחץ - מחץ הוא כלי גדול של חרס, וכעין חבית עשוי לו בשוליו שאדם משים ידו לתוכה כשרוצה להגביה המחץ. ולפי שלא נעשית חבית זו לקבלה, אינה מקבלת טומאה:

דפונה - טמונה ^יד:

והמטה והכסא והספסל - כל אלו אין עשויין לקבלה:

והספינה - אע"פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס ^טו, טהורה. ובמסכת שבת ילפינן לה דכתיב (משלי ל) דרך אניה בלב ים, ופשיטא דאניה בים היא, אלא לומר לך מה ים טהור אף אניה טהורה:

כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים - חכמים גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים, ואע"פ שלא נטמאו המשקין אלא מחמת שרץ דהשתא הן ראשון לטומאה, מטמאים כלים מדברי סופרים ואם נגעו באחורי הכלי נטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו. והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך ^יז. אבל כל שאין לו תוך אין לו טומאת אחוריים, ואם נגעו משקין טמאים מאחוריו לא נטמאו אחורי הכלי:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

הטהורים שבכלי חרס. פי' הר"ב פשוטי כלי חרס שהן טהורים כו': כדדרשינן מקראי מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה כו' כמ"ש הר"ב בספכ"ד:

לזביז. עיין מ"ש בשם הרמב"ם בסוף פ"ד:

אע"פ כפופין. לשון הר"ב אע"פ שכפופין. וכ"כ הר"ש ומשמע דאע"פ מקבלין אינו אלא תוספת ביאור אבל הרמב"ם פי' אע"פ שהן כפופין כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו ג"כ ב"ק. על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים [החלולות] שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע"כ. ומה שכתב הר"ב והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות עיין במשנה ג פרק ד דמקואות:

[*וכבכב כו']. מה שכתב [*הר"ב] שכל המשמש כפוי כו'. עיין בפירושו דמתניתין ה:

וטפי. זה שמו. מפורש בפירוש הר"ב משנה ב פרק דלקמן:

שייטין . (ישעיה כה יא) כאשר יפרש השוחה לשחות מתרגמינן כמה דמפרש שיאטין למישט. הר"ש:

דפונה. פי' הר"ב טמונה מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. הערוך:

המחץ. בערבי שמו א"ל מחגי"ר. [הרמב"ם]. כ"כ הר"ב במשנה ה פרק ה דפרה:

והספינה. לשון הר"ב [אף על פי] שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס. דלא מיבעיא דשל עץ. דפשיטא דטהורה שאינה מיטלטלה מלא [ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס לא מיטמאה. אע"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם. מכל מקום עיקרה עשויה לפרגמטיא. ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו. תוספות (ד"ה נלמד)]. אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלה מלא וריקם טמא. דלא אתקש לשק עי' בריש פרקין וריש פרט"ו. קמ"ל דאפילו של חרס אינה טמאה. מאניה בלב ים. גמרא פ"ט דשבת דף פג:

זה הכלל כל שאין לו כו'. משונה זה הכלל. שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה. והכא אינו ענין למה שכבר נשנה. ועוד מאי זה הכלל כיון שאין בכלל אלא אותו הפרט שהוא מפרש בהדיא. ומיהו מצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא משנה ב פ"ד דמגילה ועוד אחרים [*במשנה ג פכ"ז (דאהלות) [דמכילתין] ומ"ג פ"ח דטהרות]:

[*כל שאין לו תוך כו'. פי' הר"ב חכמים גזרו על משקין כו' והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך וכו' זה הלשון איכא למטעי ביה. ולומר שכונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס (שיחסר) [ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים] אין בהם טומאת אחוריים. ואין הדבר כן. שכל הכלים יש להם אחוריים כדתנן ברפכ"ה וע"ש גם במשנה ו אלא הכא בכלי חרס מיירי. מש"ה קאמר אלא בכלי חרס. והרמב"ם בפירושו נשמר מזה בכאן וברפכ"ז. והר"ש כתב. בפ' על אלו מומין. מפרש דה"ק. כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים כו'. ובהנך דחזי למדרסות דבכלי שטף טמא. ובכ"ח טהור. ע"כ. וכן הוא שם בפרק הנזכר דף לח. ודתלי בכ"ח משום דהתם גלי רחמנא דתלי בתוך ובטומאת משקים דרבנן עבדו היכרא כדכתב הר"ב אע"ג דכלי שטף חזו למדרסות וטמאים מדאוריי' בלא תוך. והשתא איכא למידק איפכא דהיאך כתב הר"ב כלל כלי חרס דהא מתניתין כ"ח לדוגמא נקטה ועיקר דינא דמתני' בכלי שטף וכן קשה על הרמב"ם שדברי הר"ב הם דבריו. ול"ק שיש להרמב"ם והר"ב במה לתלות בלישנא דההוא סוגיא ואין לי מקום להאריך. והרוצה יעיין בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ז (הלכה ג) בהשגת הראב"ד ובכ"מ והראב"ד השיג עליו שם ורמז עוד על זה בפי"ג מהל' כלים ואשתמיט שם להכ"מ להראות מקום ההשגה ודי מזה. ופי' כלי שטף כתבתי במשנה ב פ"ה דזבים]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יג) (על הברטנורא) ומשמע דאע"פ שמקבלין אינו אלא תוספת ביאור. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. ערוך:

(טו) (על הברטנורא) דלא מבעיא דשל עץ דפשיטא דטהורה, שאינה מיטלטלה מלא (דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס נמי לא, דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו דעיקרה לפרגמטיא. תוספ') אבל של חרס אע"ג דאינה מיטלטלה מלא טמאה דלא איתקש לשק, קמ"ל. גמרא:

(טז) (על המשנה) זה הכלל. משונה זה הכלל, שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה, והכא אינו ענין למה שכבר נשנה כו'. ומצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא במשנה ב' פרק ד' דמגילה ולקמן פרק כ"ז משנה ג' כו':

(יז) (על הברטנורא) אין הכוונה שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים אין בהם טומאת אחוריים, שאין הדבר כן, שכל הכלים יש להם אחוריים כו', אלא הכא בכלי חרס מיירי משום הכי קאמר אלא בכלי חרס. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הטהורים שבכלי חרס וטבלא:    צריך למחוק הוי"ו שבוטבלא. ועיין במה שכתבתי בפרק ד' דמסכת מקואות סי' ב':

בפי' ר"ע ז"ל נראה שכך צריך להיות אע"פ כפופין אע"פ שכפופין משני צדיהם. אע"פ מקבלין. והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות. אבל מאחר שלא מצאתי סמך להגהתי חוזרני לומר שאני הוא הטועה אלא הכי פירושו אע"פ כפופים והוא שלא חקק פי' כפופים כגון שלא חקק בהן אלא קצת. ולפי זה אע"פ מקבלין. ר"ל שחקק בהן יותר מעט אלא שלא הגיע לבית קבול צרורות וגם זה לא נהירא וצ"ע לע"ד. וגם צ"ע אמאי קתני אע"פ בשתי החלוקות דמשמע דבכל בבא ובבא אשמעי' רבותא וה"ל למיתני בין כפופים בין מקבלין כדרך כל המשניות והברייתות ואם מה שפירשתי היה אמת הוה מתיישב ג"כ על אותו הדרך דברישא אשמעינן רבותא זוטא ובסיפא אשמעינן רבותא רבא ולא שייך למתני בין בין אלא אי הוה תני בין פשוטים בין מקבלים דליכא שום רבותא ברישא:

וכבכב שעשאו סל הפת:    אי גרסי' הכי נלע"ד דהכי קאמר ורבותא אשמועינן דאפילו שייחדו לשמור בו הפת במקום הסל אפ"ה טהור הואיל ועיקר תשמישו כפוי ואני מצאתי מוגה לסל הפת. וברמב"ם פי"ח לא נזכר בהדיא לא הכבכב ולא הטפי:

והטפי:    פי' הרמב"ם ז"ל טפי הוא שם חסר והשלם הוא טפיח:

בפי' ר"ע ז"ל. והספינה אע"פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס טהורה ע"כ. אמר המלקט כר' עקיבא ודלא כחנניה דיליף טעמא משק וחרס לא אתקש לשק פי' דלרבי עקיבא דיליף טעמא מקרא דכתיב דרך אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא וטהורה ולחנניה דאמר כשק הנך כלי עץ וכלי עור דכתיבי גבי שק הוא דאי מיטלטלי מלא וריקן אין ואי לא לא וטהורין אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן טמאה:

כל שאין לו תוך וכו':    בכורות דף ל"ח ברייתא שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה משום רבן גמליאל הזקן והיא ברייתא בת"כ פ' שמיר פרשה ז' וע"ש בספר קרבן אהרן שהאריך לבאר כל סוגיית הגמרא אשר עליה וכתב שם בסוף דבריו דלפי' הרמב"ם ז"ל במשנה. המשנה והעדות שהוא בברייתא אינם דבר אחד ובמשנה גרסי' בכלי חרס בבי"ת ובברייתא גרסינן כל שאין לו תוך ככלי חרס בכ"ף הדמיון ע"ש:

בפי' ר"ע ז"ל נראה שהיה צריך להיות כך חכמים גזרו על משקים טמאים שיטמאו כלים ואע"פ שלא נטמאו המשקים אלא מחמת ידים מטמאים כלים מד"ס וכו' דהא לעולם משקין הם נעשין תחלה בין שנגע בהן הזב בין שנגע בהן השרץ בין שנגעו בהן סתם ידים. ועיין בסוף פי' ר"ע ז"ל למסכת זבים:

עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כל שאין היה צריך להיות אבל כל כלי חרס שאין וכו':

עוד שם בסופו לא נטמא אחורי הכלי:    צריך לומר לא נטמא אפי' אחורי הכלי:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הטהורין שבכלי חרס:    ואלו הן פשוטי כ"ח שאמק"ט כלל. אפילו טומאת מדרס ואפי' מד"ס:

טבלה שאין לה לזביז:    ר"ל שפה. ודע דלזביז. ושפה. וזר. כולן הן אגן המקיף גג הכלי כעין דופן נמוך מאד. אלא כשתמונת הבליטה זאת שעל שפת הגג הוא מרובע. נקרא לזביז. וכשתמונתו עגול. נקרא שפה. וכשהוא בתמונת משולש נקרא זר. וכשהוא גבוה קצת נקרא דופן [רמב"ם]:

ומחתה פרוצה:    ר"ל מחתה שחותין בה גחלים. שרגיל להיות רוח א' שבראשה פרוץ בלי דופן. כדי לחתות דרך שם הגחלים והאפר והא קמ"ל דאע"ג שרק צד א' פרוץ. אפ"ה תו לא מחשב ב"ק:

ואבוב של קלאין:    הוא כ"ח עם דפנות סביב. אבל כולו מנוקב כדי לקלות בתוכו אפונים וכדומה. והוא הנקרא אצלינו [ברענער] בל"א. ואע"ג שהוא כלי תשמיש למאכל. ששיעור נקיבתו כמוציא זית (כרפ"ג) והרי אלו הנקבים קטנים הם. ואינם כמוציא זית. ואם כך כשהיה שלם ונתנקב. מכ"ש הכא שעשוה מתחלה מנוקב כך וזה דרך תשמישו. י"ל דאע"ג דע"י הנקבים הללו. לא נתבטל שם כלי ממנו. עכ"פ ע"י רבוי נקביו בכל שטחו סביב מחשב כפשוטי כ"ח. ונ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני. לא מיבעיא טבלא שאין לה שפה כלל. אלא אפי' מחתה שמוקפת עכ"פ שפה מג' רוחות. ולא מיבעיא מחתה שעכ"פ צד א' שלה פרוץ. אלא אפי' אבוב שמוקף מכל הרוחות. אפ"ה מדעכ"פ כולה מנוקבת מכל הרוחות סביב כדי שישלוט לתוכה האש מכל הצדדים. להכי לא מחשבה ב"ק:

וסילונות:    רעננע בל"א:

אע"פ כפופין:    נ"ל כהרמב"ם שכ' דר"ל דאע"ג שב' ראשי הסילון כפופין כלפי מעלה. כזה נמצא דשפיר יש לסילון זה ב"ק. דהרי שע"י שב' פיות הסילון כלפי מעלה. הוא מקבל שפיר בתחתיתו אפ"ה לא מחשב ב"ק מדעכ"פ אינו עשוי לקבלה:

אע"פ מקבלין:    ר"ל אף שיש להסילון בשום מקום בשוליו ב"ק כעין גומא כזה [ציור] מדעושין כך כדי שיפלו לתוך הגומא הקשין והצרורות שהביאו המים עמהן בזחילתן. ולא יסתמו הסילון. ואפ"ה לא מחשב עשוי לקבלה. משום דלא ניחא ליה מצד עצמו במה שיקבל דטפי הוה ניחא ליה שלא יבואו לשם הצרורות:

וכבכב:    כבכב. הוא כסוי עמוק שכופין אותו על פה הסל. וה"נ אף שיש להכסוי ב"ק לקבל גובה הפת שבולט מהסל. אפ"ה מדמשתמש כפוי לא מחשב ב"ק [כפרקן מ"ה ופי"ד מ"ג. ובתוספתא [פ"ב מב"ק דכלים] קאמר בזה"ל. זה הכלל כל המשתמש כפוי בכ"ח אמק"ט. ובלשון זה ממש כ' גם הרמב"ם [פי"ח מכלים ה"ה] והר"ב כאן כתב בלשון זה ורק לקמן במ"ה כתב תחת מלת כפוי מלת כסוי. ונ"ל דהא דבכל דוכתא שנזכר בזה מלת כ"ח. לאו לדיוקא כתבו כן. דהרי גם כסויי כל הכלים אמק"ט [כפי"ד מ"ג] ואי"ל דבכ"ח אפי' אינו כסוי רק שהוא גוף הכלי. אפ"ה אם עשוי רק לכפותו על מאכל או דבר אחר שתחתיו אמק"ט. משא"כ בשאר כלים. ליתא דכיון דלא מחשב תוך וב"ק לכ"ח. ה"ה בשאר כלים. ותו דהרי בתוספתא הנ"ל מייתי הך זה הכלל לאחר שהזכיר כסויי כדי יין ושמן וכסוי מיחם. משמע דעלייהו קאי זה הכלל וכסוי וכפוי דא ודא אחת היא בין כך ובין כך אמק"ט. א"כ למה נקט כ"ח דוקא. אלא נ"ל דלרבותא נקט כ"ח. דאע"ג דחמיר אוירו משאר כלים. אפ"ה אם הוא כפוי על טומאה לא נחשב כנתונה באוירו. ואמק"ט. וכיון שכן. לפיכך אם כל תשמישו הוא בכפוי לא מחשב כב"ק ואמק"ט אפילו במגע. בין בכ"ח ובין בשאר כלים]:

וטפי:    הוא כלי חרס שיש בו בית קבול ומק"ט. רק מדקתני הכא שהתקינו משמע שעשה בו שום שנוי להשתמש בו מעתה להיות כסוי כפוי ע"ג ענבים ומדעשה בו מעשה ויחדו לכך לעולם תו אמק"ט. מיהו מעשה ודאי צריך. דמחשבה אינה מוציאה אפי מיד מחשבה [כספכ"ה. והרמב"ם כלים פ"ח ה"י] [אב"י ונ"ל דבמ"ה גבי התקינו לתשמיש האי התקינו אינו כהתקינו דכאן במעשה אלא אפילו במחשבה דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה כקידושין דנ"ט ב' ולקמן פכ"ה מ"ט]:

וחבית של שייטין:    הוא חבית חלולה וסתומה מכל הצדדים כדי שיתמוך עליו הלומד לשוט במים. דמדמלאה אויר לא תישקע במים. ואף שלפ"ז עשויה לקבל הרוח הסגור בתוכה. אפ"ה מדאינו עשוי להכניס ולהוציא מה שבתוכה לא שמה בית קיבול וכדאשכחן דכוותה בפתח שאינה עשויה להכניס ולהוציא לא שמה פתח [כשבת קמ"ו א'] א"ו דה"ט מדהו"ל ב"ק העשוי למלאות לעולם דלא שמה ב"ק (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג):

וחבית דפונה בשולי המחץ:    מחץ הוא כלי גדול של חרס. ומדהוא כבד קשה להגביהו באחיזה. להכי עושה בו היוצר בתחלה כעין כוס קטן בהדופן סמוך לשוליו מבחוץ שכשירצה להגביה המחץ. תוחב ידו לתוך הכוס הקטן הזה. ומגביה להמחץ ע"י בית אחיזה זה. וא"כ אע"ג שכוס הקטן הזה יש בו ב"ק לקבל ידו לבית אחיזה. אפ"ה לא מחשב בשביל זה עשוי לקבלה. ואינו רק כשאר ב"ק שבאחורי כלי דלא מחשב כעשוי לקבלה:

והשלחן:    כולן הן פשוטין בלי תוך. אבל מקבלין על פשיטותן ואפ"ה לא מחשבו ב"ק:

והספינה:    אף שיש לה ב"ק ועשוי לקבלה אפ"ה אמק"ט. דכך מקובל לנו שאין ספינה בכלל כלים האמורים בתורה. מדאינה מתטלטלת בידי אדם. אפילו אינה מחזקת מ' סאה [וקרא דמייתי ריש פרק ט' דשבת. אסמכתא דעלמא]:

והמנורה של חרס:    הוא כעין כן שמושיב עליו [הלאמפע] שמניחין בתוכה השמן והפתילה. ואע"ג דאין להכן הזה ב"ק. אפ"ה סד"א דמדמיוחדת להושיב עליו [הלאמפע] תמיד. עדיפא מה"ט מטבלא ושולחן. ונימא דמחשב ב"ק קמ"ל. א"נ נ"ל דמיירי גם ביש להכן זה ב"ק. ואפ"ה מדעשוי למלאותו עם [הלאמפע] לא שמה ב"ק. וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. א"נ להכי אף שיש לו ב"ק אינו מק"ט. מדעשוי רק לתמוך עליו עיקר הכלי הו"ל תשמישי כלי שאמק"ט אפילו יש לו ב"ק. וכחמור שתחת מלבני המטה. דאף שיש לו ב"ק אינו מקבל טומאה [כתוספתא דכלים פרק ח. ודלא כהר"ב פרק טז. ועמ"ש שם בס"ד]:

זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים:    ר"ל כל כ"ח שאמק"ט מתוכו אמק"ט מאחוריו. אפילו ממשקין טמאים שמטמאין ג"כ כ"ח מגבו. משום דחכמים גזרו שכל משקין טמאים יטמאו לכל הכלים בכל מקום שיגעו בהן ואפי' כ"ח שאמק"ט מגבו אפי' מאה"ט. אפ"ה ממשקין מק"ט אפילו מגבו. ואע"ג דאין שום כלי מק"ט רק מאה"ט [כב"ק ד"ב א']. אפ"ה גזרו כך במשקין טמאים אטו רוקו או שאר מעיינות של זב וזבה וחביריהן. שמעיינותיהן באמת הן אה"ט. מיהו אפ"ה שוב הקילו בטומאת משקין. שכשנטמא מהן שום כלי בין כ"ח או שאר כלי מאחוריו לא יטמא תוכו. ותקנו כך להיכירא. כדי שעי"ז ידעו שטומאת משקין לכלי הוא רק מד"ס ולא ישרפו על טומאתו תרומה וקדשים ומה"ט הוצרכו נמי לגזור בכ"ח שיקבל טומאה ממשקין בגבו. והרי כל עיקר הגזירה שגזרו שמשקין יטמאו כלי. הוא מגזירת מעיינות של זב וזבה וכדאמרן והרי גם מעיינות של זב וכו' אמ"ט לכ"ח מגבו. אבל ה"ט. דאילו לא היו גוזרים כך. לא היה אפשר להם לעשות היכירא בכ"ח שיהיה טומאת משקין בתוכו מד"ס. אבל כשגזרו שכשיטמאו גביו במשקין לא יטמאו תוכו. ידעו שגם כשיטמאו תוכו במשקין שכולו טמא. שהוא רק מד"ס. ואחוריים דנקט הכא היינו כל הגב של כלי. אפילו במקום שאין שם ב"ק בהגב. ולא דמי לאחוריים דנקט במשנה א'. דהתם משמעותו רק בהב"ק שבגב. וכמ"ש שם. והיינו דבכל מקום שנזכר במשנה מלת אחוריים סמוך למלת גב. יהיה פי' מלת אחוריים ב"ק שבגב אבל בשאר דוכתי כל גב של כלי נקרא ג"כ אחוריים [ועי' הר"מ והר"ש כאן]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת