רמב"ם על כלים ב
ראו גם נוסח המשנה כלים ב רמבם
כלים פרק ב
[עריכה]דע שפסוקי התורה בטומאת מיני הכלים כמו שקדם בפתיחת זה הסדר, אבל הפסוקים ההן באו מהן קצתן בטומאת מת, וקצתן בטומאת שרץ ובטומאת זב ובטומאת נגעים ובטומאת שכבת זרע, ולמדנו קצתן מקצתן בפנים רבים מההיקש משלשה עשר מידות. וכבר ידעת שכוונתנו בזה החיבור הקיצור במה שאפשר ועזיבת מה שיאריך בו ההיקש ורבוי העניינים, ואני אקח ביותר זך וביותר נקי מכל אלו המאמרים, וכאשר אקח הראיה לך בפסוק על טומאת מין ממיני כלים, לא תטריד מחשבתך באיזה מין ממיני הטומאה באיזה הפסוק אם בטומאת שרץ או בטומאת מת או זב או זולתו, לפי שהתלמוד כבר למד קצת מקצת באופני ההיקש.
אמר יתברך "מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק"(ויקרא יא, לב).
אמנם כלי עצם הנה למדנו אותו מפסוק "וכל מעשה עזים"(במדבר לא, כ), אמרו "לרבות העשוי מן העזים אפילו מן הקרנים ומן הטלפים, שאר בהמה וחיה מנין, תלמוד לומר מעשה", רוצה לומר כל מה שיעשה ממנו מהכלים אפילו מעצמיהן וטלפיהן וקרניהן. ואמנם אמר "מעשה עזים", לא מה שיעשה מעצמי העוף או הדגים מן הכלים, שלא יקבלו טומאה כי אם מן החי ההולך לבד.
וכלי זכוכית - והם כלי הזגג, והם יקבלו טומאה מדרבנן, הקישו אותו לכלי חרש לפי שיעשו מהעפר כמו כלי חרש. אבל שמוהו חכמים יטמא בנגיעת אב הטומאה אפילו מגבו כמו כלי עץ וזולתו, ואין בזה דין כלי חרש כמו שהתבאר שהוא לא יטמא אלא מתוכו, אבל הזכוכית להיותו נראה מה שבתוכו כאילו הוא על שטחו שמו קרוב הטומאה משטחו מחוץ כהגעתו מתוכו, והוא אמרם "מפני שנראה תוכן כברן".
ופשוטיהן - הפשוטים מהן, אשר אין לו כפיפות ולא קערורית.
ומקבליהן - מה אשר לו כפיפות או קערורית, עד כי כאשר הושם בו הדבר הניגר יקבלהו ולא יתפשט על כללו.
ולקחו ראיה על היות פשוטיהם טהורים מפסוק "מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק"(ויקרא יא, לב), ואמרו "דומיא דשק, מה שק שיש לו קבול, אף כל שיש לו קבול". וכבר אמרנו ש"שק" הוא נעשה מן השיער ונלקח ממנו, יעשו ממנו כלים לשאת בתוכו.
אולם כלי זכוכית הנה הן דומים לכלי חרש כמו שאמרנו, וכלי חרש גם כן לא יטמא עד שיהיה בו בית קבול, דכתיב "וכל כלי חרש אשר יפול מהן אל תוכו"(ויקרא יא, לג) עד שיהיה לו תוך. ודע שפשוטי אלו הכלים כמו הכסא והלוח והעור והדומה להן, שהן כולם יטמאו מן התורה במשכב הזב ומושבו ואף על פי שאין לו בית קבול, לפי שהוא ראוי למשכב ומושב כמו שיתבאר בזאת המסכתא, אולם בשרץ ובמת וזולתו מאבות הטומאה הנה לא יטמאו אלא מקבליהן.
אולם כלי עץ ועור ועצם הנה פשוטיהן יטמאו גם כן ואפילו בשאר טומאות, וזה מדרבנן. ובגמר בתרא אמרו "פשוטי כלי עץ מדרבנן", ואמרו בכאן כלי עץ פשוטיהן טהורים ירצה בו מן התורה, שאין הבדל בין כלי עץ או כלי עצם ועור, ושמור זה השורש תמיד.
עוד אמר נשברו טהרו - עניין זה כי כאשר נטמא כלי מאלו המינים הארבעה, ואחר טומאתו נשבר, נטהר ותהיה החתיכה טהורה, ואם תקח זאת החתיכה ותתקננה ותעשה ממנה כלי אחד הנה זה הכלי טהור. ואמנם תטמא בעתיד כאשר יגע בו אחד מאבות הטומאה לפי מה שקדם ביאורו, וזה עניין אמרם מקבלין טומאה מכאן ולהבא בכל מקום שאמרו.
(זה אינו מן הכופר בעבודה זרה "מאי כלי נתר כלי מחפורת של צריף".) וכלי נתר - הוא כלי הטפל, והוא אבן רכה מאד בדקות המראה, יותך במים במהירות, ירחצו בו השיער והבגדים, וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים, אמרו "נתר ובורית קימוניא ואשלג".
ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצווי המערב ומלאכתו קשה מאד, וזה שיולש הטפל ויעשו ממנו כלים לשתיית המים לפי תמונה הנעשה מן החרש, אבל הוא לא יסבול האש כמו שיסבול החרש, אבל אם ישיגהו חזק מעט מהאש יתבקע הכלי ויפסד, ואם לא הכהו החום גם כן בכלל חלקיו הנה אצל מה שיגיע הכלי במים יותך ונפסד. ואלו הכלים אמנם יצטרכו לשתיית המים, מפני שהיא עריבה בה מאד וריחו טוב עושין אותם לחולים ולחלושי האסטומכא, ולא יוכל לבשל זה הכלי אלא החריף מאד במלאכה עד שיצא הכלי ממורט המראה כמו הטפל, הוא להיותו מגיע לו מהבישול מה שלא יתיכהו המים עמו. ואי אפשר לעשות גם כן אלא רקיק דק מאד יהיה עבה דפנו קרוב מעלה, לפי שאם היה עבה מה שיתהוה האש מתוכו לדקות האש. ועל זאת המלאכה בעצמה יעשו אצלינו כלי, אלא שמראהו אדום חזק האדמימות, וכן כליו, והוא גם כן יעשה לשתות המים. והויית אלו הכלים לא יתעכבו באש אולי בעבור שלא ישנו מראהו, אבל מראה הכלי נא ומבושל מראה אחד, והיה עולה במחשבתנו שהוא כלי אדמה ולא יקבל טומאה, ולמדנו שהוא מאשר שורשו טיט וכבר נקלה באש ואף על פי שהוא מעט, הנה הוא כמו כלי חרש. אמר בסיפרא "וכל כלי חרש, לרבות כלי נתר".
ואמנם הארכתי בזה העניין זאת האריכות הרבה לבאר לך העניין ולפרש האמת, לפי שכל מי שבאר המילות במה שהגיע אצלי יפרשו כלי נתר כלי האלום. ואני נפלא מאומר זה, איזה דבר יחשב שפירש דבר לא מושכל ולא מקובל, איך תעשה כלי מאלום. ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי, הנה לא יצלח לקבל כל דבר לעניין מהעניינים, ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה, לפי שהוא כלי אדמה אשר לא יקבלו טומאה כמו שיתבאר.
ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים, כ"אל טפל" ו"אל אנגבר" ו"אלטין אל ברמיני" ו"אל מכטיום" וזולתן מן הטינים, כאשר נעשה מהן כלים, כל זמן שהן נאים ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה, וכאשר נקלו, ואף על פי שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרש, הנה הן דומים לחרש, והוא אשר יקרא "כלי נתר".
ואשוב אל כוונת ההלכה.
אמר שהן יטמאו ויטמאו זולתן מאוירם. אמנם היות כלי חרש מטמא מאוירו לבד, כמאמרו יתברך "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו"(ויקרא יא, לג), אמרו "מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מאחוריו", ובמקום אחר אמר "מתוכו הוא מטמא, ואינו מטמא מגבו", הנה כבר התבאר לך שאמרנו גבו או אחוריו דבר אחד. אולם שאר הכלים אינם כן, אבל כאשר הגיע הטומאה באוירו ולא תגע בגופו הנה הוא טהור, וכאשר נגע בו הטומאה ואפילו מגבו הנה כבר נטמא. והוא מאמר המשנה בתחילת חולין "הטהור בכלי חרש טמא בכל הכלים, והטהור בכל הכלים טמא בכלי חרש". וכבר הקדמנו בפירוש מאמרינו ובארנו שכלי חרס לא יהיה אב הטומאה, אמנם יהיה ולד הטומאה לעולם, ושכל ולד הטומאה אמנם יטמא אוכלים ומשקין, הנה אמרו הנה מכלי חרש "שהוא מטמא זולתו מאוירו", עניינו כי כאשר הגיעו אוכלין טהורים באויר כלי חרס הטמא נטמאו, אף אם לא תגע בכלי. והנני עתיד להביא לך משלים מזו בזאת המסכתא. ובגמר פסחים אמרו "מכל האוכל יטמא, אוכל מטמא מאויר כלי חרש, ואין כל הכלים מטמאים מאויר כלי חרש".
עוד אמרו מטמאים מאחוריהן - שכלי חרש הן גם כן מטמאים האוכלים והמשקים בגבן, כאשר יהיו טמאין ויגעו אוכלים טהורים ומשקין טהורים באחורי הכלי הטמא נטמאו האוכלים והמשקים.
עוד אמר ואינם מטמאים מגביהן - רוצה לומר טומאתו בעצמה, הנה הוא אם נוגע שרץ בכלי חרש מגבו הנה לא יטמא.
הנה כבר התבאר שכלי חרש טומאתו בעצמו יהיה מאוירו לא מגבו, וטומאתו למה שיטמא יהיה מאוירו ומגבו. ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם גב, שלא יפול הספק בין טומאתו על זולתו וטומאתו לעצמו, הנה שם בשמות הבדל להבין העניינים, אצל טומאתו לזולתו אמר "אחוריהן" להיות השורש אצלנו שאחורי הכלי יטמאו אוכלין ומשקים, ואצל טומאתה לעצמה אמר "גביהן" להיות השורש אצלנו כלי חרס אינו מטמא מגבו. ושמור אלו השורשים כולם הקודמים בזה הביאור, שהן גם כן יוכפלו בעתיד.
עוד אמר ושבירתן היא טהרתן - לפי שכלי חרס כאשר נטמא לא יטהר במקווה ולא יועילהו זה, והוא בטומאתו עד שישבר זה, לשון התורה "כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשברו"(ויקרא יא, לג). וכן כלי זכוכית. ואין הבדל בין החרש או "אל מדי" ו"אל צרי", הכל כלי חרס יקרא לעניין טומאה:
אמר יתברך "וכל כלי חרס"(ויקרא יא, לג), ואמר בספרא "מנין לרבות שברי כלי חרס, תלמוד לומר וכל כלי חרס". הנה יגיע מזה השורש שכלי החרס כאשר נשברו ונשאר מהן שארית תקבל דבר, הנה זאת השארית תיטמא להיות בזה כלי קטן, והנה יודיענו ההלכה כמה יהיה השיעור אשר ישאר ממנו, ואמר שהכלים הקטנים מכלי חרס כאשר היו מקבלים כדי סיכת אדם קטן עד שתקבל לוג.
ומגדול שתקבל לוג עד שתקבל סאה שמן, כאשר נשברו ונשאר מחרסים משולי קרקרותיו או מן דפנותיו שיעור כי כאשר ישב על שטח הארץ בלתי שיסמוך על צדדיו או יסמך יקבל רביעית, אשר הוא רובע הלוג, הנה זה החרס יקבל טומאה, וזה עניין אמרו קרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין.
הנה יהיה הכלי בשורשו מן הגודל אשר תחזיק מן סאה עד סאתים, הנה יצטרך שיהיה הנשאר מחרסים כאשר נשברו מה שיקבל חצי לוג, ואז יטמא זה הנשאר. ואם היה מן הגודל שתחזיק מסאתים עד חמש סאין, הנה יצטרך שישאר ממנו ואז יטמא לוג שלם.
וכבר בארנו פעמים שסאה ששה קבין, וקב ארבע לוגין, ולוג ארבע רביעיות. ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך, ואצבעיים ברוחב, והגובה אצבעיים ושבע עשיריות אצבע. והאצבע אשר בו יהיה המידה מהיד היא הגודל מהיד. וכן בארנו המידה אשר זה מידתה יחזיק מהמים עשרים ושבעה דרהם מצריים בקרוב. ולא נצטרך לשוב זכרון אלו המידות גם כן כאשר יוכפלו בזה הסדר. ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה.
וזה השיעור הוא דעת רבי ישמעאל. אולם רבי עקיבא אומר, שאני לא אשער הכלי במה שהיה מחזיק לא סאה ולא סאתים, ואמנם נשערהו בתמונותיו המפורסמות. ומאמר רבי עקיבא מבואר על הפנים אשר בארנו.
ולא נשאר בזאת ההלכה בלתי ביאור רק השמות לבד.
ואמר קדרות הדקות - הקדרות הקטנות.
חביות לודיות - החביות הנעשות בלוד, שם ארץ מארץ ישראל, מיוחסות אליה. וכן אמרו לחמיות, מיוחסות לבית לחם.
וחצבין גדולים - התוספת "הגדולה", והן היותר גדולים ממה שאפשר כמו אלו הכדים הבאים מ"שביליא" בזמנינו זה.
ופכין - קבוץ "פך", והוא פך השמן.
ואמרו גלילים - מיוחסים לגליל העליון וגליל התחתון, היו נעשות במקומות ההן.
וחביונות - חביות קטנות.
אמר שיעור קרקרותיהן כל שהוא - לפי ששוליהן מחודדים כמו שולי קצת כלי הזכוכית.
וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור הנה הוא יטמא, לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן יעשה מתחילת עניינו כזה. אמנם צדיהן הנה הן לא יקבלו טומאה, רוצה לומר השארית אשר ישאר מצידיהם, לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות, אבל מכל צידיהן שווה השטח כל מה שנשאר מהן נשאר דומה ללוח פשוט, וזה תמונתו:
והלכה כרבי עקיבא:
אמר ה' בכלי חרס "אשר יפול מהם אל תוכו, יטמא"(ויקרא יא, לג), ובא בקבלה "את שיש לו תוך טמא, ואת שאין לו תוך טהור", רוצה לומר שלא יקבל טומאה מהטומאות. ושורש אחר, שכל שאינו עשוי לקבלה טהור, ואף על פי שהוא אפשר שיקבל. הנה כל מה שימנה מכלי חרס שהוא לא יקבל טומאה, הוא אם מה שאין לו בית קיבול, או אם שיש לו בית קיבול אבל לא נעשה לקבלה.
ונשאר באור השמות.
טבלא שאין לה לזבז - לוח פשוט שאין לה שפה גבוהה על שטחה, וזו השפה תקרא "לזבז" בלשון המשנה.
ומחתה פרוצה - מוגמר, הוסר מקיפו.
אבוב של קלאין - כלי יעשה בו קליות הפולים והאפונים וזולתן מן הגרעינים הגסים, והוא מנוקב השולים כמו הכברה כמו שבארנו במנחות, ליכנס אש באלו הנקבים, ולזה לא יקבל טומאה לפי שאין לו תוך.
וסילונות - קבוץ "סילון", והוא כלי חרס ארוך אין לו שולים, ורוכב האחד על השני עד שימשכו בו המים ממקום למקום, וכן יעשו מושכי המים כולן.
אמר אף על פי שהן כפופים כזאת הצורה, אשר אפשר שישאר מעט בשוליו:
או יהיה בו גם כן בית קבול על זאת הצורה והדומה לה:
שהם לא יטמאו לפי שלא נעשית לקבלה, לפי שהכוונה מאלו הקנים החלולות שיגר עליהן המים, לא שיתקבצו וינוחו בו.
וכבכב - כמו "כפכף", והוא כסוי מחרס עשוי לכסות בו סלי הפת, שאינו לקבלה.
וטפי - הוא שם חסר, והשלם הוא "טפיח", והוא כלי חרס חד השולים, ושמו המפורסם בערבי "קאדס". ואמר כי כשנעשה זה הקאדס בעת עשייתו לשום בו הענבים כדי שישארו קרים כמו עת לקוטו מן האילנות, ורוב מה שיעשה זה, הנה הן טהורים לפי שלא נעשה לקבלה.
וחבית של שייטין - השייטין יעשו חבית, ויקשירו עליה בגד דק או עור וישוטו עליה על פני המים, וזה גם כן לא נעשה לקבלה.
וחבית דפונה בשולי המחץ - "מחץ" הוא כלי גדול מחרס, והוא אשר תקרא במצרים "אל מחגיר", ובמערב יקראו אותה "קצריה", ולו קצה דומה לו לדמיון בית יד והוא "שולי מחץ". ושולים, הן הקצוות. וזאת החבית היא חקוקה בקצה הזאת, להטמין היד בו בעת הגבהת המחץ, ולזה לא תטמא לפי שלא נעשית לקבלה.
וידוע שמטה וכסא וספסל והוא "אלמנכר", ושלחן ומנורה, כולן אין להן תוך.
אמנם ספינה של חרס, כבר התבאר בגמר שבת סיבת היותה טהורה, והוא מאמר המשנה "מנין לספינה שהיא טהורה, שנאמר דרך אניה בלב ים", ובגמרא ביארו שאפילו הספינה של חרס טהור כים, "מה ים טהור, אף ספינה טהורה, ואפילו היא של חרס".
ואמרו כל שאין לו תוך, אין לו אחוריים - רוצה לומר שאחוריו לא יתטמאו במשקים כמו שזכרנו באשר אין לו תוך, וזה שמשקים טמאים כאשר נגעו באחורי הכלי יתטמאו אחורי הכלי לבד. ואני עתיד לבאר זה בפרק עשרים וחמישה מזאת המסכתא. ויהיה עולה על הדעת כי אחר שאין צריך בזה הדין מן הטומאה תוך, יהיה פשוטי כלי חרס יטמאו במשקים טמאים על אלו הפנים לבד, ואמר שאין העניין כן, אבל הוא טהור מכל הצדדין:
יעשו כלים מחרס כמו עששית, יכנס בו הנר והוא מכוסה כדי שלא יכבהו הרוח, ולו נקבים בצידיהם תצא מהן האורה, וזה הכלי תקרא פנס.
ומגופת היוצרים - אבני היוצרים, מלשון "יגיפו הדלתות"(נחמיה ז, ג), והן מחרש יעשו עליו הכלים.
ואצל היוצרין מהן הרבה יעשו עליו "אל גפן" ו"אל צארי" והדומה להם מהכלים הגדולים אשר נבנין ביד, ואשר ישליך עליהן הטיט תחילה, מהן יעשו הכלים אשר אין להן שפה, ולזה הן טהורים. ואשר יתקנו עליו הכלי ויעמידהו אחר שקבל תמונתו מן הטיט, הנה לזה הכלי שפה, ולזה הוא טמא. ועניין פותח בה - אשר יפתח הטיט ביד עליו עד שיקבל התמונה.
ומשפך - הוא בלשון ערבי "אלקמע", ותמונתו מפורסת. והוא נמצא אצל העטרים יצטרכו אליו במכירת מי הוורד והשמנים בעלי הריח, מריח בו הקונה מזה הבושם, ויעזבו בצד המשפך מעט להריח בו. הנה כבר שבכלי קבול, ולזה הוא טמא.
והלכה כרבי עקיבא:
חביות ניירות - מיוחסות אל מקום.
וכסוי הלפס - יצא מגב הכיסוי, ידמה לאבוב של קנה, והוא בית יד הכיסוי.
ונקוב - הוא שיהיה בזה הכיסוי נקב, יצא ממנו העשן.
מסננת לתוכו הירק - להגיר מימיו.
ורונקי - שם יווני, והוא הירק השלוק כאשר נעצר ונדבק קצתו לקצתו.
ואמר שזה הכיסוי, כאשר לא יהיה מחודד שיוכל לעמוד על עצמו, ולא יהיה נקוב ישימו בו הירק לזככו מהמים יהיה נא או מבושל, ולזה יהיה טמא:
גסטרא - הוא כלי אין לו בית יד ולא בית קבול, ואמנם הוא תושבת לכלים, ישימו עליהם הכלים הגדולים המלאים מים לקבל טפטופן. וכן בארנו במסכת שבת.
וכבשן - הוא הכבשן אשר יבשלו החרס בו.
וטיטרוס - הוא כלי חרס תושבו רחבה, ולו צואר צר ארוך דק מאד, ובתושבת הכלי נקבים נקבים. וכאשר תמלא הכלי במים ותושם האצבע על ראש הצואר הדק, ימנע האויר מליכנס בכלי ולא יצאו המים אשר בו מאלו הנקבים. וכאשר הוסר האצבע מראש הכלי, יצאו המים מקרקעית הכלי. ויקרא אצלנו זה הכלי "מזה המים".
ואמרו מפני שהוא כמוציא פרוטות - רוצה לומר כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה, אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול, הנה כבר שב כלי קבול כי לזה נעשה.
והלכה כרבי יוסי:
אלו הקערות מעצם הטבלא והן כולן גשם אחד, והרבה עושין מאלו במצרים, וכל כלי ממנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמאת לבדה, וישארו הכלים הדבקים בה טהורים.
ואם היה לזאת הטבלא אוגן גבוה מכל הכלים אשר בתוכה, הנה כאשר יגיע השרץ באחת מאלו הכלים הקטנים כבר הגיע באויר זה האוגן הכולל, ונטמאת הטבלא בכללה בהגעת הטומאה באוירה, ואלו הקערות כולם הן מעצם הטבלא ונטמאות בכללה.
משנה ח [נוסח הרמבם]
[עריכה]בית תבלין של חרס - הוא כלי מחרס נחלק בעת עשייתו לרבועים רבים, יעשו לשום בהן מיני התבלין כדי שלא יתערבו קצתם בקצתם.
קלמרין המתואמות - הוא כלי נחלק באמצעו חלוקה אחת, [וכך הן רוב הקסתות העשויות מחרס].
ואמר שדינן ודין הטבלא אשר בה הקערות אשר זכרנו אחד, וזה שאם יהיה להן אוגן כולל תכלול הכלים והחלוקות אשר בתוכן הנה הכל נחשב כלי אחד, ואם לא היה אוגן כולל הנה כל כלי וכל חלק וחלק נחשב יחידי, ואף על פי שיהיו כולן דבוקים קצתן בקצתן.
עוד אמר שזה הדין בעצמו בבית תבלין של עץ, כאשר נטמא אחד מחלקיו במשקים טמאים לא נטמא חבירו, אלא אם כן היה שם אוגן כולל הכל מחוץ אשר תשים אלו הרבועים כולן כלי אחד תכלול אותן, וכאשר נטמא אחד מן הכלים נטמאו כולם.
ואמר רבי יוחנן בן נורי, שבית תבלין של עץ כאשר לא יהיה לו אוגן ונטמא אחד מן החלקים במשקים טמאים, נחשוב שעובי החלוקה כבר נחלקה לחצאין, וכל מה שימשך לטהור טהור ומה שימשך לטמא טמא, [ואינה הלכה].
ונשאר בכאן שנבאר לאיזה עניין תקנו בבית תבלין של עץ טומאת משקין, ולא אמר שנטמא אחד מהן בשרץ כמו שאמר בשל חרס. ובכאן תצטרך שתהיה זכור לעיקרים הקודמים וזה שכבר נאמר בהקדמה שכלי חרס מטמא מאוירו ואינו מטמא מאחוריו, ושאר הכלים מטמאים בנגיעת הטומאה איך שיהיה מאחוריו או מתוכן, וכאשר לא יהיה שם אוגן עודף כמו שהנחנו ובא שרץ בחלק מאלו החלקים, נטמא זה הבית לבדו ולא נטמא אשר ימשך אליו, לפי שהטומאה נוגעת בו מאחוריו וכלי חרס לא יטמא מאחוריו, וכאשר היתה של עץ נטמא הכל, לפי שכלי עץ כאשר נגעה בו טומאה נטמא בין מתוכו בין מגבו. אולם משקים טמאים כבר בארנו בפתיחה שהם יטמאו מדרבנן הכלים כולם, וכן הקדמנו שכלי שנטמא אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו. והנה יתבאר בזאת המסכתא שכלי שנטמא תוכו במשקים טמאים נטמא כולו, ולזה אם היה לזה הבית תבלין של עץ אוגן עודף אשר נחשב כאילו כלי אחד, והגיעו משקים טמאים בתוכו נטמא הכל, ואם לא יהיה שם אוגן גבוה אשר כל חלק נחשב לכלי, והגיעו משקים טמאים באחד מהחלקים נטמא זה הבית ולא נטמא הבית הדבק בו, לפי שמשקין טמאים נגעו בו מאחוריו ולא נטמא בזה כולו, אולם אם היה שרץ תמורת המשקים נטמא הכל, והבן זה.
הנה כבר התבאר שדין השרץ בכלי חרס כדין משקים טמאים עם כלי עץ ועם זולתן מן הכלים, וזה מבואר בתכלית:
הלפיד - אור דולק, הוא כלי מחרס דומה כקנה ובראשו אוזן קטנה דבקה עמו בעת עשייתו, יושם בו חתיכת בגד השרוי באלקטרן או בשמן תדליק וילך בו.
ויעשה גם כן מחרס, כלי בו מקום קערורית לישב בו הנר, ויתקבץ בו כל מה שיגר מן השמן מפי הנר, ותקיף על ראש האלמנרה כדי שלא יפסד הנחושת בשמן, וזה הכלי נקרא בית שקעו של נר.
ויעשו כלי חרס באמצעיתם כיסוי כגון שבכה עשוי בעת עשיית הכלי, ורוב הכלים אשר ישתו בהם המים אצלנו כן, וזה המין מן הקיתון הוא אשר יקרא צרצור כמו שיתבאר במקואות. והן עושין סביב הקיתון אשר למעלה מהשבכה פגימות מעשה שושן דומין לשיני המסרק, ולזה יקרא מסרק הצרצור, וכן יקראו הפגימות אשר סביב צוואר הרמון "מסרק של רמון", כמו שיתבאר בשני מעוקצים.
ואמר רבי אליעזר, שהשרץ כאשר הגיע באויר הקיתון למעלה מהשבכה אשר יקיפו בו הפגימות הנה לא יטמא, שאין זה תוך כלי חרס מפני היות מקיפו עודף מכל צד. וחכמים מטמאים, שזהו תוך של זה.
והלכה כחכמים:
משנה כלים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב