רמב"ם על כלים ג
ראו גם נוסח המשנה כלים ג רמבם
כלים פרק ג
[עריכה]שיעור מה שיהיה הנקב אשר יתנקב כלי חרס ולא יטמא כאשר לא ישאר לו תוך, הנה הוא יבאר השיעור אשר יהיה נקב כל כלי.
ועניין מטילין אותו לחומרו - שנדין עליו בחמור, ולא יסור מלקבל טומאה ואף על פי שהוא נקוב בכונס משקה, עד שיתנקב נקב יצא ממנו הזית ואז לא יקבל טומאה:
טפי ופך - שניהם כלי שמן, אבל טפי כלי צר הפה מאד לא יגר ממנו כי אם טיפה טיפה, ולזה יקרא טפי.
ואמרו שלשתן בזרעונים - רוצה לומר הפך והטפי והצרצור, שלשתן כאשר נקבו נקב יצא ממנו הזרע הממוצע בשיעור כמו הזרעונים והאפונים ודומיהן, הנה הוא אז לא יקבל טומאה.
ופי הנר - הוא התוספת היוצא מן הנר אשר יחזיק הפתילה.
וכאשר היה הנר מטיט בלתי מבושל אשר לא יטמא, כמו שיתבאר במה שאחר זה שכלי אדמה לא יקבלו טומאה, אחר שבושלה פי הנר בפתילה ונעשתה חרס, הנה הוא גם כן לא יקבל טומאה לפי שלא נתבשל הנר בכללו.
ואין הלכה כרבי אליעזר. והלכה כרבי יהודה:
כבר קדם לך בפרק השני שכיסוי כלי חרס תיטמא כאשר היה הכיסוי ממנו יקבל רביעית.
ואמר כי כאשר ניקבה החבית ונסתם מקום הנקב בזפת, עוד נשברה החבית והיה מחרסיה חרס תקבל רביעית יושב שלא מסומך כמו שקדם, הנה הוא יטמא ואף על פי שזה החרס הוא אשר בו הנקב הסתום בזפת, לפי שהחבית בכללה שם כלי היה עליה ואפילו אחר הנקב, וזה החרס הוא שבר כלי ושבר חבית הוא ואף על פי שהיה נקב. אולם חרש חבית כאשר נקב אחר שבירתו, אף על פי שסתם פי הנקב הנה הוא לא יטמא, לפי שמאז שניקב החרש בטל שם כלי מעליו:
נתרועעה - נקרעו ונסדקו חרשיו אבל לא נפלו חרשיו ולא התפוררו, מלשון "רוע התרועעה"(ישעיה כד, יט).
וביאור וטפלה בגללים - החליק עליה בגללי הבקר. ו"טפלה" מלת עברית, "ותטפול על עוני"(איוב יד, יז), רוצה לומר החזקת בו והחלקת עליו כדי שיתקיים וישאר על צד הדמיון, וזה על דרך משל.
ולא נצטרך לכפול בכל זאת המסכתא כי כאשר אמר מכלי "טמא" אמנם ירצה בו שהוא יקבל טומאה, וכאשר יאמר "טהור" ירצה בו שלא יקבל טומאה, וכן כאשר בארנו מילה לא נכפיל ביאורה כדי שלא יארך המאמר.
עוד נבאר שזה החבית המקובצת אשר אמר ממנה טהורה כאשר היה בה חרש מחזיק רביעית, הנה הן כולן תטמאו במגע, רוצה לומר שאם יגע בו שרץ מתוכו הנה תטמאו כולן להתדבקם והתאחדם. אולם שיטמא באויר כמו שיטמא כלי חרש זה לא יתבאר זולת בחרש החמת שיחזיק רביעית לבד, שהוא כאשר הגיע שרץ בתוך זה החרש יטמא ואפילו לא יגע השרץ בו, כדין טומאת כלי חרש שהוא כלי בפני עצמו כמו שהקדמנו בפרק השני:
הבריא - החזק והשלם.
ואמרו רבי מאיר ורבי שמעון, כי כאשר נטמא זה הכלי בנפול הטומאה באוירו, הנה כל מה שנגע בזה הטפלה מהאוכלים והמשקים יטמא, לפי שזאת הטפלה מכלל הכלי וכאילו היה מעצמו, וזהו עניין אמרו מטמאים.
וחכמים אומרים, אמנם שזה הדין יתחייב לטופל הכלי אשר כבר נסדק, אשר הוא צריך לזאת הטפלה.
וקירויה - שם כלי חרס אשר ישתו בו המים מן הבארות, כמו שעושין אצלנו בכלי הנחושת והברזל.
וחידוק - הוא כמו "הידוק", והוא הסיתום והקישור.
ואמר שזה המחלוקת בעצמו במי שיקשור זה הכלי בעור או בנייר והדומה לו. שדעת רבי מאיר, שאם נטמא הקרוייה יטמא בעבורה זה הקשור גם כן ואפילו הוא שלם. וחכמים אומרים, אם היה קשור בעבור שנסדק אז יהיה הקשור חשוב כעצמה.
והלכה כחכמים:
יבלית - עשב לח מאד.
ופטסין - קיבוץ "פיטס", והוא כלי על דמיון האצטומכא גדול מאד ישימו בו המים בספינות, ויקחו זה העשב ויטחו בו הפיטס מבחוץ עד שלא יטיפו ממנו המים בחוץ. ואמר שאם זה הטיחה היא צריכה אליו הנה הוא יחשב מכלל הכלי.
עוד אמר שכיסוי החבית, ואף על פי שהיה היטוחו סביבה בטיט כמו שהוא מפורסם, אינה חיבור, ולא נחשוב החבית וכסויה כלי אחד, שהכיסוי דבק בטיט ובעת שנטמא האחד לא נטמא האחר כאשר נגעו בו משקים טמאים, כמו שהקדמנו בפתיחת הסדר.
עוד אמר שהבניין אשר יבנה על חרש התנור היא מכלל התנור, וכאשר נטמא התנור בהגיע הטומאה באוירו הנה האוכלים והמשקים הנוגעים בטפילתו טמאים:
מיחם - הוא כלי עשוי לחמם בו המים.
וחומר - טיט עבה, כמו "והחמר היה להם לחומר"(בראשית יא, ג).
וחרסית - דק כחרס.
וכאשר טחו המיחם בטיט העבה הנה יתאחד בו ויהיה מכללו, וכאשר נטמא המיחם יהיה הנוגע בחומר טמא. אמנם אם טחו אותו בחרסית הנה לא יתדבק בכלים, ולא יחשב בכללו.
וקומקומוס - הוא הקמקם.
וידוע שהזפת יותך במים החמין, ולזה הוא אמרו שאינו יכול לקבל את החמין, ואף על פי שהוא מקבל המים הקרים וישארו בו ולא יצאו ממנו. וכן אמר בכלי הזפת בעצמם שהן אינם מטמאים, בעבור שלא יקבלו שום דבר חם.
וכלי נחושת שזפתן טהורים - רצונו בזה שזה הכלי כאשר נטמא, הנה אשר יגע בזה הזפת טהור שאין הזפת מכלל הכלי, אם לא שיהיה כוונתו שישים היין בזה הכלי, שאז הוא צריך לזפת ויהיה נוגע בזפת טמא. ולא קתני בכאן אוכלין ומשקין, לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה, ויהיה נוגע בזפת טמא ואף על פי שהוא אדם, כמו שהתבאר בפתיחה:
יותר מצרכה - הוא שהתעבה מהזפת על מקום הנקב יותר ממה שצריך, עד שאם יסירו ממנו הרבה ישאר הנקב סתום ומחזיק המים שהיו בכלי.
ואמרו בכאן הנוגע - ירצה אוכלים ומשקין.
פקקן בזפת - הוא שיסתום קצות פיות המשפך בזפת עד שלא יצא ממנו דבר, וישוב כלי קבול.
והלכה כרבי עקיבא:
משנה כלים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב