רמב"ם על כלים ד
ראו גם נוסח המשנה כלים ד רמבם
כלים פרק ד
[עריכה]שאינו יכול לעמוד - שלא ישב על השווי, בסיבת מונע שהאוזן יכבד עליו מצד אחד בכבדותו ויטהו על צידו. וכן כאשר יהיה לו חידוד בולט בקרקעיתו וימנעהו לנוח בשווה, וכאשר ישב על הארץ נוטה לצד אחד מפני חידודו, טהור.
מכריעו - מטה אותו.
חבית שנפחתה - הוסר ממנה חלק, וכאשר ישבה על תושבתה אי אפשר שתקבל דבר מתוך הדבר אשר סר ממנה, וכאשר ישבה על צידה אפשר שתקבל בקרקעיתה. וכן כאשר נסדקה ונחלקה על ארכה והיו שתי דפנות, הנה כל חצי ממנה כאשר עומד על קרקעיתו לא יקבל דבר, וכאשר ישב על קרקעית, צידה אשר היא גבנונית החבית אפשר שתקבל.
והלכה כחכמים:
גיסטרא - כמו שבארנו היא התושבת אשר יעשו תחת כלי המים לקבל הטפטוף.
וכאשר היא מטפטפת דבר בטל עניינה, וזהו אמרם בתלמוד "לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא", ואל זה העניין אמר בכאן אין שירים לשירים. וזאת הגיסטרא בעצמה כאשר היתה שלימה בדמיונה היא שארית הכלי לפי שהיא חתיכה מכלי, וכאשר נסדקה חזרה שארית לשארית, וכבר ידעת ששארית הדבר הוא שייריו:
שנטלו אזניה - רוצה לומר חבית שניתז ראשה ואזנה ונשאר קרקעיתה הנה היא גסטרא, לפי שהיא תושבת לכלי.
ואם היה חוץ מצדי הגיסטרא קצוות בולטות, ולהן חלל על זה הדמיון:
והיו לאלו הקצוות מרחב יחזיקו הזיתים כאשר ישימו זיתים בזאת הגיסטרא, נגע השרץ בגיסטרא מתוכו אז יטמא החידוד, או כאשר היה השרץ באויר הגיסטרא ויהא נוכח אוירה חידוד כמו שהתבאר מהצורה, הנה החידוד אז יטמא עם הגיסטרא באויר.
וקתדרא - הוא כמין כסא אשר ישבו [בו] הנשים בהליכתן בדרכים, ויקרא גם כן אצלנו "עמאריה". וכאשר יהא תמונת הגיסטרא על זאת התמונה, הנה יאמר שהדין באלו החידודים שווה, בין היות הגיסטרא על צידה או על קרקעיתה.
וקורפיות - הוא כלי חד התושבת, אי אפשר לישב על קרקעיתו.
וקוסים הצדוניים - הם אבובי החרש חדי התושבות, דומין לקוץ ולזה יקראו "קוסים", ואף על פי שנכתב בסמך, וכבר נמצא בקצת הנוסחאות "כוסין". וצדוניים - מיוחסים אל צידון.
ושבריהן ושאריתם - רוצה לומר קצוותיהם החדים, אף על פי שאי אפשר להן שישבו על הארץ ויחזיק מה שישימו בו אבל ישפוך מהן, הנה הן מקבלין טומאה, שעל דעת כן נעשו כל הכלים עצמן בעת עשייתן שלא יקבלו לעולם משקה אם לא יהיו לו סומכים, והתנאי אשר התנינו בשברי כלי חרס בפרק השני שיהיו יושבין שלא מסומכים, אמנם הוא בכלים שנעשו בעת עשייתן להיות יושבין שלא מסומכין, הנה יצטרך שיהיו שבריהן כן ואז יקבלו טומאה:
דע ששפיות, וזר ולזבז ודופן, עניין כולן בזאת המסכתא שווה. אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי רוצה לומר שטח הקיתון, ויתחלפו שמותן בהתחלת תמונת הכלי, כמו שתמצאם שפת הכלי המרובע "לזבז", והעגול תמונת אסטמכא "שפה", וזולתן מהתמונות "דופן", והשפה הקטנה בגובה "זר".
וכבר ידעת שכלי חרש אמנם יטמא מאוירו, רוצה לומר מתוכו לא מגבו.
וכאשר היתה השפה הפנימית היא היותר גבוהה, על זאת הצורה:
והגיע השרץ בתוכה, הנה תטמא כל מה שבתוכה לבד, וכל שהוא חוץ ממנה באלו שני השפות טהור. וזהו עניין אמרו הכל טהור, רוצה לומר כל מה שהוא חוץ ממנה.
ואם היתה השפה החיצונה היא היותר גבוהה, על זאת הצורה:
הנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמא כל מה שבין השפות כולן מן האוכלין והמשקין.
ואם היתה האמצעית עודפת והגיע השרץ באוירה, הנה כבר נטמא מה שבתוכה ולא נטמא מה שחוצה לה.
ואמרו משיצרפו בכבשן - ירצה בו מאז התבשל ויצא מתורת טיט. אמנם קודם בישולם הנה הן כלי אדמה ואינן מקבלין טומאה, כמו שיתבאר.
עוד אמר והוא גמר מלאכתן - וזה שבשאר הכלים דברים הן גמר מלאכתן, ולא יטמאו עד שישלימו אלו העניינים כדרך כלי מתכות וצחצוחן ובדיקותם, אולם כלי חרש מיד שנתבשלו יקבלו טומאה ובו ישלם מלאכתו, ואף על פי שלאחר זה ימרחו אותה בחרס, וישוו השפה בכלי, ויסירו ממנו התוספת בכלי ברזל מה שיתלקח בו מן הטיט בעת הבישול ויהיה זה דומה לגרעון, הנה זה כולו לא ימנעהו מלקבל טומאה כי כבר נגמרה מלאכתו בבישול לבד, וכל מה שיעשה אחר זה תוספת לא יצטרך אליו.
ואין הלכה כרבי יהודה אשר יאמר חולקין את האמצעית, אלא כל שנטמא אוירה טמאה והשאר טהורה:
משנה כלים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב