עיקר תוי"ט על כלים ד
משנה כלים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) ויש גורסין הדד. דרך היוצרים לעשות דד לכלי כדי לשתות. הר"ש:
(ב) (על הברטנורא) ודוקא חרס שפירש מן החבית כו'. אבל חבית עצמה אפילו ניקבה בשוליה למטה [מרביעית] במוציא זית אם סתמה בזפת טמא. הר"ש:
(ג) (על המשנה) מטמא. שכשניטל האוזן ונשבר החידוד יושבת על שוליה:
(ד) (על המשנה) שנפחתה. בשוליה, והיא מקבלת כשמטה על דפנותיה. מהר"מ:
(ה) (על הברטנורא) ואם תשב לא יכולה לקבל דבר. הר"מ:
(ו) (על המשנה) שנתרועעה. דוקא בנתרועעה, אבל ניקבה, אם מקבלת זיתים טמאה הואיל ומיוחדת לאוכלין כדקתני לקמן גבי היו בה חידודין. הר"ש:
(ז) (על הברטנורא) כעין שינים בולטין מן הגיסטרא. והגיסטרא מקבלת כשיעורה. והשינים הבולטים הוא החידוד. הר"ש:
(ח) (על המשנה) כל כו'. כלומר כל שני חידודים שמקבלים ואין יוצא זית מביניהם:
(ט) (על הברטנורא) הר"מ. ובנוסחת ארץ ישראל על הגמלים:
(י) (על המשנה) שפיות. דע ששפיות וזר ולזבז ודופן, ענין כולם בזאת המסכת שוה. אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי, ר"ל שטח הקיתון. ויתחלפו שמותן כפי התחלפות תמונת הכלי. ששפת כלי המרובע קרוי לזבז. והעגול (משטח ארוך) קרוי שפה. וזולתן מהתמונות, דופן. והשפה הקטנה בגובה, זר. הר"מ:
(יא) (על המשנה) משיצרפו כו' משיחזקם על ידי צירוף האור. מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בין מים בין אור. רש"י: