משנה כלים ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כלי חרש שיש לו שלש שפיותי, הפנימית עודפת, הכל טהור.

החיצונה עודפת, הכל טמא.

האמצעית עודפת, ממנה ולפנים, טמא.

ממנה ולחוץ, טהור.

היו שוות, רבי יהודה אומר, חולקין האמצעית.

וחכמים אומרים, הכל טהור.

כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה? משיצרפו בכבשןיא, והיא גמר מלאכתן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׁלשׁ שְׂפָיוֹת, הַפְּנִימִית עוֹדֶפֶת, הַכֹּל טָהוֹר. הַחִיצוֹנָה עוֹדֶפֶת, הַכֹּל טָמֵא. הָאֶמְצָעִית עוֹדֶפֶת, מִמֶּנָּה וְלִפְנִים, טָמֵא. מִמֶּנָּה וְלַחוּץ, טָהוֹר. הָיוּ שָׁווֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹלְקִין הָאֶמְצָעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַכֹּל טָהוֹר. כְּלֵי חֶרֶס מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, מִשֶּׁיִּצָּרְפוּ בַכִּבְשָׁן , וְהִיא גְמָר מְלַאכְתָּן:

נוסח הרמב"ם

כלי חרס שיש לו שלש שפיות הפנימית עודפת הכל טהור החיצונה עודפת הכל טמא האמצעית עודפת ממנה ולפנים טמא ממנה ולחוץ טהור היו שוות רבי יהודה אומר חולקין את האמצעית וחכמים אומרין הכל טהור כלי חרס מאמתי מקבלין טומאה משייצרפו בכבשן והיא גמר מלאכתן.

פירוש הרמב"ם

דע ששפיות וזר ולזביז ודופן ענין כולן בזאת המס' שוה אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי ר"ל שטח הקיתון ויתחלפו שמותן בהתחלת תמונת הכלי כמו שתמצא שפת הכלי המרובע לזבז והעגול תמונת א"א סטומכא שפה וזולתן מהתמונות דופן והשפה הקטנה בגובה זר וכבר ידעת שכלי חרס אמנם יטמא מאוירו ר"ל מתוכו לא מגבו וכאשר היתה השפה הפנימית היא היותר גבוהה על זאת הצורה inset והגיע השרץ בתוכה הנה תטמא כל מה שבתוכה לבד וכל שהוא חוץ ממנה באלו ב' השפות טהור וזהו ענין אמרו הכל טהור ר"ל כל מה שהוא חוץ ממנה ואם היתה השפה החיצונה היא היותר גבוהה על זאת הצורה inset הנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמא כל מה שבין השפות כולן מן האוכלין והמשקין אם היתה האמצעית עודפת והגיע השרץ באוירה הנה כבר נטמא מה שבתוכה ולא נטמא מה שחוצה לה. ואמרו משיצרפו בכבשן ירצה בו מאז התבשל ויצא מתורת טיט אמנם קודם בישולם הנה הן כלי אדמה ואינן מקבלין טומאה כמו שיתבאר (שבת נח.) עוד אמר והוא גמר מלאכתן וזה שבשאר הכלים דברים הן גמר מלאכתן ולא יטמאו עד שישלימו אלו הענינים כדרך כלי מתכות וצחצוחן ובדיקותם אולם כלי חרס מיד שנתבשלו יקבלו טומאה ובו ישלם מלאכתו ואע"פ שלאחר זה ימרחו אותה בחרס וישוו השפה בכלי ויסירו ממנו התוספת בכלי ברזל מה שיתלקח בו מן הטיט בעת הבשול ויהיה זה דומה לגרעון הנה זה כולו לא ימנעהו מלקבל טומאה כי כבר נגמרה מלאכתו בבשול לבד וכל מה שיעשה אחר זה תוספת לא יצטרך אליו ואין הלכה כר' יהודה אשר יאמר חולקין את האמצעית אלא כל שנטמא אוירה טמאה והשאר טהורה:

פירוש רבינו שמשון

שפיות. כמו שפה שיש ג' מסגרות סביב לפיו של כלי זו אחר זו ואויר בינתים. וכשהחיצונה עודפת הוי חוצה לה כגבו של כלי וכן אם אמצעית גדולה ממנה ולחוץ חשיב גב ולפנים חשיב תוך שממלאין הכלי עד הגבוה ובשוין נחלקו רבי יהודה ורבנן:

משיצרפו בכבשן. בפ' המביא כדי יין (דף לב.) מייתי ברייתא דר"מ קאמר משעת גמר מלאכתן דהיינו משעה שנגמרו ביד היוצר קודם שיצרפו בכבשן משום דחזי לקבולי ביה מידי ומילתיה דר"מ לא מתניא במתני' וגרסינן התם דתניא: תני"א בתוספת"א (ספ"ג) כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משתגמר מלאכתן דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר משיצרפו בכבשן. צרפן אפילו בגפת טמא אינו חושש שמא מיצה משקין לתוכו פירוש גפת היא פסולת של זיתים ורגילים היו להסיק התנור בגפת כדתנן בפ' כירה (דף לח:) ואם גפת זה הוא מזיתים טמאים לא חיישינן שמא מכח האש יצא (צ"ל השמן) הגפת מן הגפת ומיצה לתוך הקדירות ונטמאו דהא לא מקבלי טומאה עד גמר צירופן וכבר כלה השמן באש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שפיות - מלשון שפה. שיש לו שלש שפתות לפיו, ואויר בינתים בין שפה לשפה:

הפנימית עודפת הכל טהור - כל מה שהוא חוץ ממנה נחשב כגבו של כלי ואין כלי חרס מיטמא מגבו. אבל מה שבתוך הפנימית טמא:

החיצונה עודפת הכל טמא - דהוי חוצה לה כגבו של כלי ולפנים ממנה חשוב תוך. וכן אם אמצעית גבוהה, ממנה ולחוץ חשוב גב ולפנים חשוב תוך, שהכלי מתמלא עד הגבוהה:

היו שוות - שאין אחת מן השפתות עודפת על חברתה:

וחכמים אומרים הכל טהור - השפה שנפלה הטומאה באוירה בלבד היא טמאה, והשאר הכל טהור. וכן הלכה:

משיצרפם בכבשן - וקודם צירוף הן כלי אדמה ואין מיטמאין:

והוא גמר מלאכתן - ואע"ג דלאחר צירוף הכבשן צריכין תיקון למרחן להחליקן ולהשוות שפתן, אעפ"כ משיצרפם בכבשן חשיב נגמרה מלאכתן ומיטמאין:

פירוש תוספות יום טוב

שפיות. דע ששפיות. וזר. ולזביז. ודופן. ענין כולם בזאת המסכתא שוה. אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי. ר"ל שטח הקיתון. ויתחלפו שמותן [כפי] התחלת תמונת הכלי. כמו שתמצאם [שקורין] שפת הכלי המרובע. לזבז. [והעגול] תמונת האסטומכא שפה. וזולתן מהתמונות. דופן. והשפה הקטנה [בגובה] זר. הרמב"ם. [*ונ"ל שיש ט"ס שמ"ש האסטומכא. צ"ל האסטוונא. והיא עגולה רחבה בשטח מה הנזכרת בס' המורה פ' ל"ו מחלק א' ובפי' להמורה. המיוחס לאפוד"י בפ' ע"ג [בהקדמה י' בההערה בד"ה ונקדים הקדמה]:

רי"א חולקים האמצעית. עיין בסוף פ"י. ומ"ש שם:

משיצרפו בכבשן. משיחזקם על ידי צירוף האור בכבשן. מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בין מים בין אור. רש"י פרק ד' דביצה דף לב [וז"ל רש"י שם מחזיק מקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין ביד בין באור]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(י) (על המשנה) שפיות. דע ששפיות וזר ולזבז ודופן, ענין כולם בזאת המסכת שוה. אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי, ר"ל שטח הקיתון. ויתחלפו שמותן כפי התחלפות תמונת הכלי. ששפת כלי המרובע קרוי לזבז. והעגול (משטח ארוך) קרוי שפה. וזולתן מהתמונות, דופן. והשפה הקטנה בגובה, זר. הר"מ:

(יא) (על המשנה) משיצרפו כו' משיחזקם על ידי צירוף האור. מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בין מים בין אור. רש"י:


פירושים נוספים