משנה כלים ה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ה · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

תנור, תחילתו ארבעה, ושייריו ארבעה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים? בגדול.

אבל בקטן, תחילתו כל שהוא, ושייריו רובו, משתיגמר מלאכתו.

איזהו גמר מלאכתו? משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין.

רבי יהודה אומר: משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין.

משנה מנוקדת

[עריכה]

תַּנּוּר, תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּגָדוֹל. אֲבָל בְּקָטָן, תְּחִלָּתוֹ כָּל שֶׁהוּא, וּשְׁיָרָיו רֻבּוֹ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ. אֵיזֶהוּ גְמָר מְלַאכְתּוֹ, מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּסִּיק אֶת הֶחָדָשׁ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בַּיָּשָׁן סֻפְגָּנִין:

נוסח הרמב"ם

תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרין במה דברים אמורים בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו רובו משתיגמר מלאכתו איזה הוא גמר מלאכתו משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין.

פירוש הרמב"ם

התנורים והכירות וכל מוקדי האש הנבנים בארץ או על שטחה הנעשים לבשל או לאפות בהן או עליהן הן כולן מקבלין טומאה ולשון התורה (ויקרא יא) תנור וכירים יותץ טמאים הם ודינן כטומאת דין כלי חרש כמו שיתבאר ואמר ר"מ כי מאז שנבנה מהתנור גובה ד' טפחים יקבל טומאה וכן התנור השלם כאשר נפסד ונשאר ממנו ד' טפחים הנה הוא יקבל טומאה וחכ"א שתנור קטן מעת שנבנה בו כל שהוא מקבל טומאה והתבאר בש"ס (חולין דף קכד.) שאמרם כל שהוא טפח הנה מאז שנבנה ממנו טפח יקבל טומאה וכן התנור הקטן כאשר נפסד ונשאר ממנו רובו ר"ל רוב גובהו יקבל טומאה ואם נשאר ממנו חציו לבד וממה שלמטה מזה אינו מקבל טומאה עוד סדרו על ב' המאמרים ואמרו משתגמר מלאכתו ר"ל שמה שאמר ר"מ שמעת שנבנה ממנו ד"ט וכן חכמים שאומרים טפח בקטן וד' בגדול בתנאי שגמר מלאכתו ובאור זה שגמר מלאכתו הוא שיחממו אותו עד שיהיה בקרקעיתו מחוץ [צ"ל מחום] שיעור מה שיאפו בו הסופגנים והוא הלחם הרך ונקרא בשם זה לפי שהוא כמו הספוג שהוא ממהר הבשול לקלות הלישה וידוע שהתנור החדש אשר לא נאפה בו עדיין יצטרך לחימום רב ואז יגיע לזה החום אולם התנור אשר כבר נאפה בו הרבה פעמים הנה יתחמם באש מעט ויגיע לאפות בו סופגנים בדבר מועט ואמר ר' יהודה שמשעה שהוסק התנור החדש באש כשיעור שאם היה ישן יהיה אפשר לאפות בו סופגנים הנה כבר נגמרה מלאכתו ויקבל טומאה והלכה כחכמים:

פירוש רבינו שמשון

תנורים. שלהם עשויין כקדרות גדולות ומושיבם לארץ ומחברם בטיט [כדמוכח בפ' כל הכלים (דף קכה.) (דס"ד אמינא כיון כו' דארעא דמי קמ"ל כצ"ל.) דאי סלקא דעתך אמינא כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי] ומדבק טיט סביבותיו כדי לעשותו עב שיחזיק חומו והיא קרויה טפילה ומגעת לארץ ומתוך כך הבל שלו מתקיים ומספקא לי אם היו מצרפין אותן בכבשן תחלה משום דגבי כלי חרס תנן לעיל משיצרפם בכבשן והכא קתני משיסיקנו לאפות בו סופגנין ופליגי תנאי לקמן בפירקין ומוכח בפרק כל הכלים (שם) דפליגי בהא דרבי יהודה בעי במחובר היסק ראשון שמחשיבו כלי ורבנן סברי דמהני אפילו תלוי בצואר גמל. ומיהו נראה דאפילו לא צרפן בכבשן תחילה מקבל טומאה על ידי היסק דעבדי לאפייה דלא גרע מיורות הערביים שחופרים בארץ וטחין בטיט דתנן בפירקין אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טמא והתם ליכא צירוף בכבשן תחילה. ותנן נמי בחתכו חליות ומרחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו:

תחלתו ארבעה. אין תנור פחות מארבעה אפילו נגמרה מלאכתו:

ושיריו. אם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ארבעה:

בד"א. דתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה בגדול בתנורים העשוים לאפות ולצלות כדרכן:

אבל קטן. שעושין התינוקות לשחוק:

תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו לאחר שנגמר ומסיקו. ואמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכד.) וכמה כל שהוא טפח שכן עושין תנורי בנות טפח שהנערות שוחקות בהן. וצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים דאי לא תימא הכי גדול כשתחלתו ארבעה כשהוא פחות מארבעה יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא:

ושיריו ברובו. בפרק העור והרוטב (שם) מקשינן רובו דטפח למאי חזי ומשני האי שיריו אגדול קאי והכי קאמר שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול הא קאמר שיריו ארבעה ומשני הא בתנורא בר שבעה הא בתנורא בר תשעה. פירוש בר שבעה ברובו. בר תשעה בארבעה. ויש מפרשים אפכא [דבר שבעה בארבעה ובר תשעה ברובו]. וכמו שפי' נראה דכי היכי דמחמרי רבנן בתחלתו מחמירי בסופו. ועוד דאיכא רובא בבר שבעה בפחות מארבעה. ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקים לשלשה והכא תנן שיריו ארבעה ומשני הא דצלקיה מצלק הא דעבדיה גיסטרא וכולה מילתא פירשתי בפרק המפלת (דף כו:):

משתגמר מלאכתן. אתחלתן כל שהוא קאי:

משיסיקנו. בשאר כלי חרס סגי בצירוף כבשן אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו כדפרישי' ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כל כך כדבעי לאפיית הפת אלא בכדי לאפות בו סופגנים. ולרבי יהודה סגי בהיסק מועט מזה דחדש לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהסק גדול כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים היינו גמר מלאכתן:

סופגנים. פת העשוי כספוג. תני"א בתוספת"א [פ"ד] ר"מ אומר רואין את העצים שהוסק בהן כאילו לא הוסקו אלא לאחר רדיית הפת. רשב"ג אומר משום ר' יוחנן הסנדלר משיגמור פי' שיגמר כל ההסקה שצריך לעשות לו: תני"א בתור"ת כהני"ם תנור שומע אני בין חדש בין ישן ודין הוא טימא כלי חרס משנגמרה מלאכתו אף תנור משנגמרה מלאכתו דברי ר' אליעזר אמר לו ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר ראיה גדולה היא חזר ר"ע וחילף את הדין טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באור אף התנור משנגמרה מלאכתו (צ"ל באור) אי מה כלי חרס כשמן אף התנור כשמו תנור שלא הוסק תנור שמו ת"ל אך. מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כו'. כדתנן הכא פירוש קסבר רבי אליעזר דבלא הסקה כלל אין מקבל טומאה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תנור תחלתו ארבעה - סתם תנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור א. ואע"פ שמעצמו אין לו בית קבול אף על פי כן טמא, דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך:

תחלתו ארבעה - אין גובהו של תנור פחות מארבעה טפחים:

ושייריו - אם היה גדול ונטמא ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו ארבעה:

במה דברים אמורים - דתחלתו ושייריו ארבעה:

בגדול - העשוי לאפות ולצלות בו כדרך התנורים:

אבל בקטן - העשוי לתינוקות לצחק בו:

תחלתו כל שהוא - ולאו דוקא כל שהוא, דבציר מטפח לא הוי ב:

ושייריו ברובו - בגמרא בפרק העור והרוטב [דף קכ"ד] מקשה על מתניתין דהכא, ובציר מטפח למאי חזי. ומשני, האי ושייריו ברובו אגדול קאי, ולא אתנור קטן. ומותבינן, בגדול, הא קאמר ושייריו ארבעה, דהא קתני במה דברים אמורים בגדול משמע דלא פליגי חכמים על תנא קמא בגדול כלל. ומשני, הא בתנור בר שבעה הא בתנור בר תשעה, כלומר בר שבעה שייריו ברובו, ואע"פ דלא הוו ארבעה ואין תנור פחות מארבעה, הואיל ומתחלתו היה כלי חשוב משתמשין בשייריו אע"פ שאינן ראויין כל כך, ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול, מטמא בשייריו בארבעה כתחלתו:

משתגמר מלאכתו - אתחלת תנור קאי. מאימתי התנור מיטמא, משתגמר מלאכתו:

משיסיקנו - אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן, תנור דבעי לדבק בו טיט לעבותו להחזיק חומו לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו ג. ומיהו לא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת, אלא כדי לאפות בו סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג, דבהיסק מועט סגי לה:

משיסיק את החדש כדי לאפות בישן - דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

תנור. פירש הר"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר"ש וכן פירש הר"ב במשנה ח פ"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר"ב ברפ"ב דב"ב ועיין לקמן רפ"ז:

במה דברים אמורים בגדול כו'. עיין מ"ש במשנה ח פ"ב דעדיות:

אבל בקטן תחלתו כל שהוא. כתב הר"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב דף קכד. וכתב הר"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דנדה דף כ"ו:

משיסיקנו. פי' הר"ב אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר"ש בתחלת המשנה. אע"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ויש שעושין על בסיס. וכדפירש הר"ב בריש פרק ב' דבבא בתרא. ועיין לקמן ריש פרק ז':

(ב) (על הברטנורא) וצ"ל שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי, גדול כשתחלתו ד' כשהוא פחות מד' יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא. הר"ש:

(ג) (על הברטנורא) וצירוף כבשן לא בעי. הר"ש. ועתוי"ט:


פירושים נוספים