רבינו שמשון על כלים ה

<< · רבינו שמשון · על כלים · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

תנורים. שלהם עשויין כקדרות גדולות ומושיבם לארץ ומחברם בטיט [כדמוכח בפ' כל הכלים (דף קכה.) (דס"ד אמינא כיון כו' דארעא דמי קמ"ל כצ"ל.) דאי סלקא דעתך אמינא כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי] ומדבק טיט סביבותיו כדי לעשותו עב שיחזיק חומו והיא קרויה טפילה ומגעת לארץ ומתוך כך הבל שלו מתקיים ומספקא לי אם היו מצרפין אותן בכבשן תחלה משום דגבי כלי חרס תנן לעיל משיצרפם בכבשן והכא קתני משיסיקנו לאפות בו סופגנין ופליגי תנאי לקמן בפירקין ומוכח בפרק כל הכלים (שם) דפליגי בהא דרבי יהודה בעי במחובר היסק ראשון שמחשיבו כלי ורבנן סברי דמהני אפילו תלוי בצואר גמל. ומיהו נראה דאפילו לא צרפן בכבשן תחילה מקבל טומאה על ידי היסק דעבדי לאפייה דלא גרע מיורות הערביים שחופרים בארץ וטחין בטיט דתנן בפירקין אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טמא והתם ליכא צירוף בכבשן תחילה. ותנן נמי בחתכו חליות ומרחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו:

תחלתו ארבעה. אין תנור פחות מארבעה אפילו נגמרה מלאכתו:

ושיריו. אם היה גדול ונטמא ושברו צריך שלא יהא בו שבר של ארבעה:

בד"א. דתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה בגדול בתנורים העשוים לאפות ולצלות כדרכן:

אבל קטן. שעושין התינוקות לשחוק:

תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו לאחר שנגמר ומסיקו. ואמרינן בפרק העור והרוטב (דף קכד.) וכמה כל שהוא טפח שכן עושין תנורי בנות טפח שהנערות שוחקות בהן. וצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים דאי לא תימא הכי גדול כשתחלתו ארבעה כשהוא פחות מארבעה יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא:

ושיריו ברובו. בפרק העור והרוטב (שם) מקשינן רובו דטפח למאי חזי ומשני האי שיריו אגדול קאי והכי קאמר שירי גדול ברובו ומותבינן בגדול הא קאמר שיריו ארבעה ומשני הא בתנורא בר שבעה הא בתנורא בר תשעה. פירוש בר שבעה ברובו. בר תשעה בארבעה. ויש מפרשים אפכא [דבר שבעה בארבעה ובר תשעה ברובו]. וכמו שפי' נראה דכי היכי דמחמרי רבנן בתחלתו מחמירי בסופו. ועוד דאיכא רובא בבר שבעה בפחות מארבעה. ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקים לשלשה והכא תנן שיריו ארבעה ומשני הא דצלקיה מצלק הא דעבדיה גיסטרא וכולה מילתא פירשתי בפרק המפלת (דף כו:):

משתגמר מלאכתן. אתחלתן כל שהוא קאי:

משיסיקנו. בשאר כלי חרס סגי בצירוף כבשן אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו כדפרישי' ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כל כך כדבעי לאפיית הפת אלא בכדי לאפות בו סופגנים. ולרבי יהודה סגי בהיסק מועט מזה דחדש לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהסק גדול כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים היינו גמר מלאכתן:

סופגנים. פת העשוי כספוג. תני"א בתוספת"א [פ"ד] ר"מ אומר רואין את העצים שהוסק בהן כאילו לא הוסקו אלא לאחר רדיית הפת. רשב"ג אומר משום ר' יוחנן הסנדלר משיגמור פי' שיגמר כל ההסקה שצריך לעשות לו: תני"א בתור"ת כהני"ם תנור שומע אני בין חדש בין ישן ודין הוא טימא כלי חרס משנגמרה מלאכתו אף תנור משנגמרה מלאכתו דברי ר' אליעזר אמר לו ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר ראיה גדולה היא חזר ר"ע וחילף את הדין טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באור אף התנור משנגמרה מלאכתו (צ"ל באור) אי מה כלי חרס כשמן אף התנור כשמו תנור שלא הוסק תנור שמו ת"ל אך. מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כו'. כדתנן הכא פירוש קסבר רבי אליעזר דבלא הסקה כלל אין מקבל טומאה:

משנה ב

כירה. עשויה כעין קדרה והאש בתוכה והקדרה נותנין בתוכה לבשל ופעמים על גבה. ומפרש בפרק כירה (דף לח.) כופח מקום שפיתת קדרה א'. כירה מקום שפיתת ב' קדרות:

ביצה. מפרש בפרק המוציא יין (דף פ:) ביצת תרנגולת. ואמאי קרי ליה ביצה קלה אין לביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת:

שיעורו כתנור. לבשל סופגנים:

שיעורו ככירה. לבשל ביצה קלה:

האבן היוצא. (מחבריו) אבן שבונים בתנור בטיט ובתוספתא נקרא טפילה דקתני טפילת התנור עד כמה חיבור לתנור עד כדי צורך וכמה הוא צורך בתנור טפח ובכירה שלש אצבעות וכתנור דמיא מפני שצריכה לתנור להיות לו יד. ואם נטמאת תנור פת שעליה טמאה שהתנור אע"פ שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו. ובריש פרק העור והרוטב (דף קיח.) אמרינן תנור וכירים יותץ טמאים הם לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות:

מן התנור ולכותל. מפני שמעכבת את התנור מליקרב לכותל ודוחק את הבית הלכך יותר מטפח עומדת לינטל אבל לצד הבית אפילו גדולה הרבה יד הוא לתנור:

והשאר טהור. בתורת כהנים תניא או יכול שאני מרבה יתר מכשיעור תלמוד לומר הם:

משנה ג

עטרת הכירה. בנין שסביב הכירה שלא יצא החום ושל תנור מקרי טירה והכל אחד. ובתוספתא נמי קרי לשל כירה טירה דקתני טירת הכירה טהורה. כירה לאו אורחא בהני אבל תנור אורחיה בהני. והא דבעי גבוהה ארבעה היינו כשיעור גובהה של תנור שתחילתו ד' פחותה מכאן טהורה דלא חשיבא תנור ובשלא חיברה לתנור:

בית הפך. כירה זו מיטלטלת היא ומחוברים לה כלים קטנים בית הפך שמשיבין בתוכו פך שמן להפשירו:

מטמא במגע. אם נפלה טומאה לאוירו או לאויר הכירה ונגעה טומאה לשולי הכירה נטמאו גם אלו או אם נגעה לשוליהן של אלו נטמאת הכירה ואין מיטמאין מחמת הכירה בטומאת אויר שאם נפל השרץ באויר הכירה ולא נגע בדופניה היא טמאה דכלי חרס מיטמא באויר והן טהורין שאין החיבור לה אלא לענין מגע כמו שפירשתי כן מוכח בפרק במה טומנין (דף מח:) דמייתי לה אהא דאמרינן מאן תנא להא דאמור רבנן כל המחובר לו הרי הוא כמוהו. אבל באויר עצמו מיטמא הוא עצמו דכלי חרס הוא:

ור"ש מטהר. אפילו במגע את מי שלא נגעה בו (את) הטומאה דכל חד וחד כלי באפי נפשיה הוא. והתם מקשינן בשלמא רבי שמעון קסבר הני לאו ככירה דמו אלא לרבי מאיר (צ"ל אי) יד ככירה דמו אפילו באויר נמי ליטמו אי לאו ככירה דמו אפילו במגע לא ליטמו. ומשנינן לעולם לאו ככירה דמו ורבנן הוא דגזרו בהו ועבדו היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים: תני"א בתוספת"א [פ"ד] ג' אבנים שחיברן זו לזו ועשאן תנור ועשה להן טפילה בין מבפנים ובין מבחוץ מטמאות במגע ובאויר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מבפנים מטמאות במגע ובאויר מבחוץ מטמאות במגע ואין מטמאות באויר. חיברן לתנור ולא חיברן זו לזו מטמאות. חיברן זו לזו ולא חיברן לתנור הרי הן כטירה חפר בארץ ועשה להן טירה טהורה. וטירת כירה טהורה. פי' קסבר רבי יהודה דבשלא מרח מבפנים לית ליה טומאה אלא מדרבנן ולא מטמא באויר דעביד היכרא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים ור' מאיר סבר דלעולם חשיבא תנור. הרי הן כטירה דבארבעה טמאה פחות מכן טהורה. חפר בארץ ועשה בהן טירה פי' גבוהה ארבעה טהורה:

משנה ד

מאחוריו. שלא הסיקו מבפנים אלא עשה אש מבחוץ אצל התנור לצלות בשר או לשאר צורך וממילא הוסק התנור שלא נתכוון לכך או שהוסק שלא לדעתו אפילו מבפנים או שהוסק בבית האומן קודם שנגמרה מלאכת עשייתו. אי גרסינן טמא ניחא דמייתי עובדא ראיה לדבריו אבל אי גרסינן טהור קשה דהיינו מעשה לסתור וי"ל דהכי מייתי וטימאן ר"ג מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר"ג ליבנה וטימאן. וכל הני גווני דנקיט בית האומן ומאחוריו לא היו אלא לפרש כיצד שלא לדעת. וכן משמע בתוספתא דלא קתני שלא לדעת. ומייתי עלה עובדא דכפר סיגנה וכי האי גוונא אשכחן בכמה דוכתי כי ההיא דתנן בפרק שני דחולין (דף לב.) נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף. ואי לאו משום דההיא תוספתא הייתי מפרש שלשה עניינים מאחוריו משום דלא חשיב היסק אלא א"כ מסיק מבפנים ושלא לדעתו משום דבעינן לדעת. ובית האומן אפילו לדעת משום דלא נגמרה מלאכת עשייתן. ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דעל כרחיך מהני הסיק מאחוריו כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור ולא נתברר לי מנא לן הא דבעינן לדעת. תני"א בתוספת"א (פ"ד) תנור שהסיק להיות צולה בו טמא להיות טומן בו אונין של פשתן טהור שאינו עושה מלאכה בגופו תנור שהסיקו עד שלא נגמרה מלאכתו טמא ור' יהודה מטהר. א"ר יהודה זו היה מעשה בתנור בכפר סיגנה והיה רבן גמליאל מטמא וחכמים מטהרין. פי' תנור שהסיקו בפנים כדרך שעושין אם לצלות לתוכו בשר עשאו חשוב תנור כאילו הסיקו לאפות בו את הפת אבל אם מתחלתו לא הוסק אלא לטמון בו אונין של פשתן אין בו דין תנור כיון דאינו עושה מלאכה בגופו ואית דלא גרסי טמא בהסיקו להיות צולה ואתרוייהו קאי טהור דלא חשיב מעשה בגופו אלא לצורך פת שמדבקין אותו בכתליו וצריך רדייה:

משנה ה

מוסף התנור. כמו תוספתו של תנור כשהוא קטן מגביהו בטיט משפתו ולמעלה כדי להגביהו וגם כדי שלא יצא החום ונחתומין דרכן לצלות שם בשר. ובתוספתא (פ"ד) קתני רבי יהודה אומר מפני שהוא תולה יורה בשפוד ונותנה עליו: תנורין שלהן פיהן למעלה:

מפני שהוא אופה בו. קבעו ר' יוחנן הסנדלר תשמיש כעין גיסו של תנור:

ושל צבעים טהור. דלא משתמש ביה כי היכי דלא לפסיד צבעיה ובראשונה היו אומרים חילוף הדברים עד שבא מנחם בן סיגני והעיד בו כדתנן בעדיות (פ"ז):

תני"א בתוספת"א (פ"ד) רשב"ג אומר משום ר' יוחנן הסנדלר מוסף תנור טפח מוסף יורה של שולקי זיתים טפחיים ואינו מטמא באויר אלא כנגד המוסף ומאימתי הוא מטמא משיתחיל לשולקן:

משנה ו

אם יש אוכלין טמונין בעפר. אם היה לו תורת אויר טמאין מידי דהוה אאוכלין שגיבלן בטיט דבריש זבחים (דף ג.) וכן אם שרץ טמון בעפר וסתמא כר"מ דבתוספתא איכא פלוגתא:

על פי הבור. דות כעין בור היא אלא שהבור בחפירה והדות בבנין:

ונתן שם אבן. בינו ובין פי הבור שלא יפול ויהיה עומד באויר:

רבי יהודה אומר. אם דופנותיו מלמעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בנתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופן התנור לדופן הבור שיעכב את היסק התנור שלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו ושוליו קרובין לשולי הבור שאם מסיקין אותו מלמטה שעושין האור בבור התנור ניסוק מתוכו מלמעלה (צ"ל לבור יעב"ץ) לאור דרך השולים או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דופנותיו וניסוק כגון פיו קצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר מלמעלה טמא ואם לאו אלא ניסוק כשאר תנורים מתוכו טהור כדמפרש בפ' כל הכלים (דף קכה.) משום דכתיב תנור וכירים יותץ דבעינן מחוסר נתיצה שיהא קרוב להיות מחובר וכי אינו קרוב לארץ אין לך תנור נתוץ מזה דכמו שהוא אין ראוי לאפיה דאם מסיקו מבפנים אין מחזיק חומו מפני אויר שבין שוליו לבור ואין לך לקיים בו תנור וכירים יותץ דנתיצה לא שייכא אלא בבנין מחובר וכשאינו מחובר שבירה שייכא ביה. ורבנן סברי וטמאים יהיו לכם מכל מקום דכפל ביה קרא רבויא ואע"פ שאינו מתוקן כל צרכו. ובפרק כל הכלים (שם) אמרינן מחלוקת בהיסק ראשון שלא הוסק מעולם ובההוא היסק דמשוי ליה כלי כדתנן לעיל אי זו היא גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנים בהא הוא דפליג רבי יהודה ואמר דאינו ראוי לעשות כלי אבל בהיסק שני שמתחלה הוסק כדינו מחובר לארץ או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי ולסוף נטלו משם ונתנו על פי הבור ושם נטמא מודה רבי יהודה דאתרבי מוטמאים יהיו לכם ואפילו תלוי בצואר גמל דאינו נטהר בנטילתו שלם ממקומו. תני"א בתוספת"א (פ"ד) תנור שנתן בו עפר עד חציו מעפר ולמטה מטמא במגע מעפר ולמעלה מטמא באויר דברי ר"מ וחכ"א אין חולקין כלי חרס אלא כולו מטמא במגע ובאויר. רבי יוסי אומר מעפר ולמטה מטמא במגע מעפר ולמעלה מטמא באויר דברי ר"מ וחכ"א אין חולקין אלא כולו מטמא במגע ובאויר. א"ר יהודה בד"א בזמן שנתן בו עפר ואח"כ הסיקו אבל הסיקו ואחר כך נתן בו עפר כולו מטמא במגע ובאויר. ומודה ר' יהודה לחכמים בתנור שנתנו ע"פ הבור או ע"פ הדות ונתן שם אבן ומרחו בטיט מן הצדדין שהוא טמא וחכ"א בין כך ובין כך טמא:

משנה ז

תנור. תחלתו עשוי כקדרה ומטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדבק טיט (צ"ל ומעבהו וכ"ה ברש"י חולין) ומעבירו כדפרישית לעיל וקרי לה טפילה שמטפלה ומחברה בו:

חולקו לשלשה. לכלי עצמו מבפנים דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא. ובפרק העור והרוטב (דף קכד.) מקשינן מהך משנה אההוא דלעיל דתחלתו ד' ומשנינן כדפרישית לעיל

וגורר את הטפילה. שדיבק עליו שגם היא מחברתו ואע"פ שעדיין הוא עומד טהור:

עד שיהא בארץ. עד הקרקע מפילה כולה. אי נמי אחולקו קאי דלא סגי בחלוק עד רובו משום דחלים (צ"ל אלא) חולק עד שיהא בארץ וניחא השתא הא דקא פליג ר"מ דאין צריך לגרר את הטפילה ולא לחלק את התנור עד שיהא בארץ אלא עד שלא ישאר ד' טפחים דלא חייש לחלים. ובפרק העור והרוטב (שם) מפרש במאי פליגי:

להסיעו. אע"פ שחלקו לא טהר עד שיפריד החלקים זה מזה. תני"א בתוספת"א בפרק מחט וטבעת אין טהרה לכלי חרס אלא שבירתה ואפילו חיבר בקרקע ואפילו קבע במסמר ומילא סיד וגפסיס טמא רשב"ג מטהר ת"ק חייש דילמא ממליך ומפני ליה:

הגדול טמא. משום דאיכא רוב כדקתני בתוספתא דף של תנור שנתנו בזוית להיות אופה בו טהור ואם יש בו רוב תנור טמא. תניא בתוספת"א (פ"ד) תנור שחלקו לשנים אפילו כל שהוא ואפילו מבית האומן טמא לפי שאי אפשר לכוין ואם אפשר לכוון טהור. פירוש אפילו כל שהוא. [שיש] בו ארבעה ובתנורא בר ז' כדמפרש בריש פירקין דשיעורה ברובא לרבנן וטמאים שני החלקים דלא ידעינן בהי מינייהו איכא רוב וכדאמרי' בריש פ' שני דחולין (דף כח:) חלקו לשנים והם שוין שניהן טמאין לפי שאי אפשר לצמצם והא דקתני ואם אפשר לכוין טהור ובפ"ב דבכורות (דף יז:) אמרו דכלי חרס אי אפשר לצמצם משום דיש בו גומות הני מילי היכא דסלקו לאחר שהוסק אבל הכא בשלא הוסק כדקתני מבית האומן דאפשר לכוין בעוד שהוא רך ולח:

משנה ח

לרחבו. כגון חותך שפופרת של קנה ואם יש בחוליא פחות מארבעה טפחים טהור בבאה מתנור גדול דליכא רובא. אבל איכא ד' טפחים טמא אע"ג דהוי מיעוט:

מרחו בטיט. בעי היסק כתנור חדש:

ונתן חול או צרור בנתים. אהרחיק ממנו את הטפילה קאי שהחול נתנו בין הטפילה לתנור ולא קאי אבין חוליא לחוליא דהיינו פלוגתא דר"א וחכמים לקמיה. ותני"א בתוספת"א (פ"ד) תנור של סדקין שעשה טפילה לכל אחד ואחד ומקום הסדקים מגולה טמא נתן חול או צרורות בסדק טהור נתן טיט על גבי הסדק טמא חרס על גבי הסדק טהור. מרחו בטיט מלמעלה טמא או שעשה לו טפילה מבחוץ (צ"ל טמא והכי איתא בתוספתא שלפנינו) טהור מפני שהטפילה עושה את כולן אחד. נתן עליו טיט וחרסית אדמה סיד וגפסיס אפילו כל שהוא אפילו מבית האומן טמא. וזפת וגפרית שעוה ושמרים בצק וגללים וכל דבר שאין עושין בו טהור כללו של דבר שאין עושין ממנו תנורים אינו מחבר את הסדקין. פירוש סופגנים כדקתני מתני'. תניא בתוספתא (פ"ד) תנור של חוליות שכל אחת ואחת פחותה מארבעה טפחים (צ"ל והיתה בהן אחד) (בהן אחר) שיש בה ארבעה טפחים היא מטמאה במגע [יא] (צ"ל ואינה מטמאה) אינה מטמא באויר והשאר טהורין. פירוש בשלא טפלו כלל איירי דאם טפלו אפילו בגללים תנן לעיל בפ' שלישי (מ"ד) כולה מטמאה במגע וכנגדו מטמא באויר. ומיהו כאן לא ידעתי טעם מאי שנא אויר ממגע כיון דיש בה כשיעור דלעיל ניחא דטומאתו משום יד. תני"א בתוספת"א (פ"ד) רשב"ג אומר הרוצה לעשות תנורו בטהרה מביא תנור של סדקין ומביא תנור חדש ומלבישו מבחוץ ונותן חול או צרורות בנתים אע"פ שעשה טפילה לחיצון טהור. פי' תנור חדש גדול (משל ר"ג) ומכניס של סדקים לתוכו ונעשה לו החדש כמלבוש ויש אויר בין החדש לשל הסדקים סביב כדי שיכניס חול בנתים שלא יחשב כאחד:

משנה ט

מחותך מבית האומן. שעשה האומן מתחלתו דפין דפין לעשות מהן תנור ולחברם ע"י לימודים הם מסגרות כדרך שעושין אנחנו לחביות של עץ העשויות מנסרים ואע"פ שהלימודים עליו אינו מקבל טומאה והא דקתני נטמא היינו כגון שמרחו בטיט כדתניא בתוספתא (פ"ד). אי נמי הא דקתני והוא טהור לאו בנטמא (צ"ל אלא) שנתן עליו לימודים. נגע בו שרץ מקודם ונתן עליו לימודים עומד בטהרתו: ואם נטמא מסלק את הלימודים והוא טהור אע"פ שמחזירן ומשתמש בו לעולם אבל מרחן בטיט מקבל טומאה בלא הסקה אע"ג דאחר שלא נעשה כן מתחילתו בעי הסקה לאחר מירוח כדתנן לעיל האי לא בעי הסקה לאחר מירוח הואיל וכבר הוסק: ותני"א בתוספת"א תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו לימודים (בתוס' איתא ונתן עליו טהור) נותנת עליו והוא טהור מרחו בטיט טמא. נטמא וסילק את הלימודים טהור החזירו לו (צ"ל טהור מרחו כו') מרחו בטיט מקבל טומאה ואין צריך להסיקו שכבר הוסק:

משנה י

חתכו חוליות. לרחבו פחות מארבעה טפחים כי ההיא דלעיל ונתן חול בין חוליא לחוליא (רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים) ואח"כ עשה לו טפילה מלמעלה ולא הרחיק את הטפילה אלא מרחו בטיט כשאר תנורים. ומטהר רבי אליעזר משום דדמי ליה לההיא דלעיל שהרחיק את הטפילה ונתן חול בינתים דכאן אע"פ שהטפילה מדובק כיון דיש חול בין הסדקים כשבור דמי. ורבנן מטמאים מפני שהטפילה עושה את כולו אחד אע"פ שיש חול בין חוליא לחוליא וטמא לכשיסיקנו לאפות בו סופגנים כדתנן לעיל:

עכנאי. בשילהי הזהב (דף נט:) אמרינן מאי עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא זו וטמאוהו. עכנאי זה נחש שדרכו להעשות כעגולה להכניס זנבו לתוך פיו:

יורות הערביים. של אותו מקום ולאפות פת עשויות כדקתני סיפא וזהו תנורו של בית דיניי והאי דקרי ליה הכא תנור ובפרק כל המנחות באות מצה (דף סג.) תנן הרי עלי בתנור לא יביא מאפה כופח מאפה רעפים מאפה יורות הערביין ותנא נמי בגמ' (שם) מאפה תנור ולא מאפה יורות הערביין משום דעיקר שמייהו יורות:

שהוא חופר בארץ. פירושי קמפרש כיצד היו אותן יורות עשויות:

בית דיניי. שהיה רגיל לעשות תנור כעין ערביים:

משנה יא

תנור של אבן. טהור לגמרי ושל מתכות טהור מדין כלי חרס דלא מטמא באויר ויש לו טהרה במקוה כדתניא בתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכת ולכירה של אבן ושל מתכת מכאן אמרו תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות:

ניקב. נפגם נסדק גרסינן ולא כאותם דגרסי נקלף במקום נפגם:

עשה לו טפילה. לאחר שניקב כדי שיצא האור טמא משום כלי חרס אבל עשה טפילה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא:

ומוסף. הוא תוספת של טיט שעשה על פיו וכן כירה כיוצא בתנור אם של אבן או של מתכת. תני"א בתוספת"א (פ"ד) תנור של מתכת שעשה לו טפילה ועשה לו מוסף וחלקו לשנים ונטמא אחד מהן באויר הוא טמא וחבירו טהור. נגע בו שרץ מתוכו הוא מטמא במגע ובאויר וחבירו מטמא במגע ובאויר וטפילה טהורה נגע בו שרץ מאחוריו כולו מטמא במגע אחד ופוסל אחד. נגע בו כזית מן המת מאחוריו כולו מטמא מגע שנים ופוסל אחד ואוירו מטמא אוכלין ומשקין וידים מפני שנעשה אב הטומאה ומטמא את גופו דברי רבי ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו אינו מטמא אוכלין ומשקין וידים שאין כלי חרס מטמא את ידיו מאחוריו. ניקב נפגם נסדק ועשאו בטיט אפילו כל שהוא טמא נפל השרץ לאוירו כולו מטמא במגע ובאויר. נפל לתוכו כזית מן המת שלא באהל כולו מטמא אוכלין ומשקין וידים בין מתוכו בין מאחוריו. כללו של דבר כל זמן שהוא טמא משום כלי חרס נידון משום כלי חרס ומשום כלי מתכות נידון משום כלי מתכות. מרחו בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהור רבי יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות. פירוש וחלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן כי ההיא דתנן לעיל גבי תנור של חרס אלא דהכא מיירי בשנחלק המתכת בלא טפילה והחלקים מונחין יחד שלא הפרידם ויתכן דהכא מיירי בשיש בכל אחד ד' כגון בתנור בר תשעה ונידון משום כלי מתכות משום גופיה דתנור ומשום כלי חרס משום טפילה לקבל טומאה מגבו וליעשות אב הטומאה ככלי מתכות ולטומאת אויר ככלי חרס וחמורה טומאת מגע מטומאת אויר דאם נתלה שרץ באוירו הוא טמא וחבירו טהור. ואם נגע שרץ מתוכו חבירו כמותו דחשיב ליה חיבור כאילו לא נחלק. ומוסף וטפילה טהורים דלאו כגופיה דתנור חשיבי ואע"ג דמכחן קא אתיא ליה טומאת אויר. נגע בו שרץ מאחוריו מקבל טומאה מגבו ככלי מתכות והוה ליה ראשון מטמא אחד שעושה שני ופוסל אחד שאותו שני עושה שלישי בתרומה. נגע בו כזית מן המת מאחוריו נעשה אב הטומאה ככלי מתכות ומטמא שנים ופוסל אחד שעושה ראשון ושני ושלישי בתרומה. ואוירו מטמא אוכלין ומשקין וידים כלומר חלוק האויר מן המגע דאין האויר מטמא שנים ופוסל אחד כיון דלא מטמא באויר אלא מכח כלי חרס דאין כלי חרס נעשה אב הטומאה אלא מטמא אוכלים להיות שניים ומשקין להיות תחלה וידים להיות שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וידים להיות שניות ור' ישמעאל בר"י סבר דכיון דאין כלי מתכות מטמא מאוירו וכלי חרס אין מקבל טומאה היכא דקיבל טומאה מגבו לא אפשר לטמאות באויר כלל אוכלין ומשקין וידים: מפני שנעשה אב הטומאה ומטמא את גופו. (צ"ל אשנים) שנים ופוסל אחד קאי דהא אפילו גופו של אדם מטמא. ועשה בטיט היינו ניקב ועשה לו טפילה במתני': [נפל] לתוכו נתלה באוירו ולא נגע בו. שלא באהל בחצר היה דאי תחת אהל כנוגע בתוכו דמי ובאויר נמי מטמא אפילו לר' ישמעאל בר' יוסי אבל השתא דנתלה באויר לא אפשר ליה לעשות אב הטומאה מחמת אויר וכולו דינו ככלי חרס ואין מטמא שנים ופוסל אחד כדקתני סיפא. כללו של דבר כל זמן שהוא טמא משום כלי חרס דהיינו היכא דנחתא ליה טומאה מאוירו נידון אפילו המתכת משום כלי חרס ואין מטמא שנים ופוסל אחד. והיכא דנחתא ליה טומאה משום כלי מתכות כגון על ידי מגע אחוריו נידון משום כלי מתכות ואין מטמא באויר. וסתמא כר' ישמעאל ברבי יוסי והאי כללא כוותיה אי נמי כל זה מדבריו. מרחו בטיט היינו בשלם דלא ניקב ולא נפגם ולא נסדק דכיון שלא לצורך הוא קסברי רבנן דכמאן דליתיה דמי וטהור משום כלי חרס ולרבי יהודה מבפנים אם הטיח יכול לעמוד בפני עצמו טהור המתכת מדין כלי חרס אבל הטיח עצמו מיהא נידון ככלי חרס דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי דלא מסתבר למימר דאפילו הטיח לא יטמא ככלי חרס דאטו מי גרע גבי נפשיה משאינו יכול לעמוד. ואם אינו יכול לעמוד טמא אפילו המתכת ככלי חרס דדינו כטפילה. ובתרתי פליג רבי יהודה ביכול לעמוד ובאינו יכול לעמוד דלרבנן בשניהן טהור:

כירה של אבן ושל מתכת. אע"ג דתנא ברישא וכן בכירה קתני הך בבא משום דגבי תנור כשניקב ונפגם ונסדק קתני עשה לו טפילה שזהו תיקונו. וגבי כירה כשניקבה ונפגמה ונסדקה קתני עשה לה פטפוטים שזהו תיקונה דכשנתקלקל מקום מושב הכירה שניקב או נפגם או נסדק עושה תחתיה מחרסית כמו כלי ברזל שקורין טרפי"ד יושבת עליהן והן רגלי כירה ונקראין פטפוטי כירה. ואפילו בלא ניקבה ונפגמה פעמים עושין כן כדאשכחן בפרק הבונה (דף קב:) שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליו את הקדירה קטנה. ואשכחן נמי שעושין כן למקום מושב הכור של צורפי זהב כי ההיא דתנן בפרק המוציא יין (דף עח:) חרסית רבי יהודה אומר כדי לעשות פטפוט. כך פי' משנה זו לפי שכתוב במשנה נסדקה עשה לה פטפוטים דמשמע שהפטפוטים לתקנה. אבל במשנה דוקנית גרסינן ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטים והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפילה שייך בתנור ולשון עשאה בטיט שייך בכירה ותרוייהו לתיקון התנור (הטיט) והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטים טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאוירן. אבל טיט ופטפוטים בלא נקב טהורה כדמוכח בתוספתא ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו אע"ג דתנא וכן בכירה:

טהורה. היינו מדין כלי חרס אבל טמאה מדין כלי מתכת וטמאה מדין כ"ח ומשמשת ב' כלים בחרס ובמתכת:

מרחה בטיט לאו אניקבה קאי כדפי' ההיא תוספתא גבי תנור. והך פלוגתא דר"י ורבנן הוה מצי למיתני לעיל גבי תנור דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא אלא נטר עד לבסוף ואתרוייהו קאי אכירה ואתנור: תני"א בתוספת"א (פ"ד) כירה של מתכת שעשה לה מגיר ועשה לה פטפוטים טהורה. מרחה בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"י אומר מבפנים אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טהורה ואם לאו טמאה בין כך ובין כך טמאה משום כלי מתכות. פי' מגיר הוא מקום שהכירה יושבת וגבה עליו. וכן פטפוטין ואין עשוין מענין אחד וקורין לזה מגיר ולזה פטפוט והא דקתני מתניתין טמאה והכא קתני טהורה משום דמתני' מיירי בניקבה והכא מיירי בלא ניקבה ולכך טהורה מדין כלי חרס אע"פ שעשה לה מגיר ופטפוטין ואפשר שהמגיר והפטפוטים יש להן לעצמם דין כלי חרס. אבל הכירה שכולה של מתכת אין לה דין כלי חרס כלל דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. מרחה בטיט כו' כדפי' לעיל גבי תנור: