משנה כלים ה יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ה · משנה יא | >>
תנור של אבן ושל מתכת, טהור, וטמא משום כלי מתכות.
ניקב, נפגם, נסדק, עשה לו טפילה או מוסף של טיט, טמא.
כמה יהא בנקב? כדי שיצא בו האוּר.
וכן בכירה: כירה של אבן ושל מתכת, טהורה, וטמאה משום כלי מתכות.
ניקבה, נפגמה, נסדקה, עשה לה פטפוטין, טמאה.
מירחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ, טהורה.
רבי יהודה אומר: מבפנים טמאה, ומבחוץ טהורה.
משנה מנוקדת
תַּנּוּר שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת,
- טָהוֹר,
- וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת.
- טָהוֹר,
- נִקַּב, נִפְגַּם, נִסְדַּק,
- עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט,
- טָמֵא.
- עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט,
- כַּמָּה יְהֵא בַּנֶּקֶב?
- כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ הָאוּר.
- וְכֵן בְּכִירָה,
- כִּירָה שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת,
- טְהוֹרָה,
- וּטְמֵאָה מִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת.
- נִקְּבָה, נִפְגְּמָה, נִסְדְּקָה,
- עָשָׂה לָהּ פִּטְפּוּטִין,
- טְמֵאָה.
- מֵרְחָהּ בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ,
- טְהוֹרָה.
- כִּירָה שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- מִבִּפְנִים טְמֵאָה,
- וּמִבַּחוּץ טְהוֹרָה:
- מִבִּפְנִים טְמֵאָה,
נוסח הרמב"ם
תנור של אבן, ושל מתכת - טהור,
- וטמא משום כלי מתכות.
- ניקב, נפגם, נסדק -
- עשה לו טפילה, או מוסף של טיט - טמא.
- כמה יהא בנקב? - כדי שיצא בו האור.
- וכן בכירה.
- כירה של אבן, ושל מתכת - טהורה,
- וטמאה משום כלי מתכות.
- ניקבה, נפגמה, נסדקה -
- עשה בה פטפוטין - טמאה.
- מירחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ - טהורה.
- רבי יהודה אומר: מבפנים טמאה, ומבחוץ טהורה.
פירוש הרמב"ם
אמר יתברך "תנור וכירים יותץ"(ויקרא יא, לה), את שיש לו נתיצה טמא, אולם אם יהיה מאבן או ממיני המתכות הנה לא יטמא מאשר הוא תנור לדברי הכל, וזה העניין אשר יוציאו אליו חכמים "אמרו יותץ".
אבל הוא יטמא אם היה של מתכת משום כלי מתכות. ותהיה טומאתו כדין טומאת כלי מתכות, רצה לומר שלא יטמא מאוירו ויטמא מגבו ויהיה אב הטומאה כאשר נגע בו כזית מן המת לפי מה שהתבאר בתוספתא, והוא אומרם בתנור של מתכות "נגע בו כזית מן המת מאחוריו כולו מטמא שנים ופוסל אחד, מפני שנעשה אב הטומאה", לפי שהראשון והשני טמאים ומטמאים בתרומה והשלישי פסול לפי מה שהתבאר בשורשים בפתיחת זה הסדר. וכל מה שיבוא אליך בזה הסדר מאמרם "מטמא שנים ופוסל אחד" הכוונה בו בתרומה, ודע זה.
ואשוב בביאור זאת ההלכה.
ולזה אם היה זה התנור של מתכת בנוי על הארץ לא יטמא כלל, לפי שהכלים הבנוים בארץ טהורים זולת תנור וכירים אשר ביארם הפסוק, אולם מחוץ מזה הנה השורש אצלנו "כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע", וזהו אמרו טהור וטמאים משום כלי מתכות. אולם אם היה מאבן הנה לא יטמא כלל, לפי שכלי אבנים אינם מטמאים כלל כמו שיתבאר אחר זה. ואם ניקב או נסדק או נפגם, וסתם זה המקום בטיט או שמרח עליו הטיט מחוץ, או הוסיף בגבהו שפה מטיט ולמעלה והוא אשר יקרא מוסף כמו שהתבאר, הנה לו דין התנור לכל הדברים.
ואמרו וכן בכירה - רוצה לומר וזה הגדר אשר גדרנו הנקב מעת יצא ממנו האורה, הוא גדר נקב הכירה גם כן.
ופטפוטין - קצוות מטיט שעומדת עליהן הקדרה כמו היסודות, והאחד פטפוט.
ואין הלכה כרבי יהודה, שהמרוח לא יועיל לכירה בשום פנים, שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה כמו שקדם, והיא סובלת האש שהיא של מתכת ואין עזר לה במרוח. אולם מרוח התנור של מתכת ושל אבן והיא הטפלה, מפני [שיש] (אין) תועלת לה בו לפי שהן יאפו בו מבפנים הלחם וזה המרוח ישאיר חומו, וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור:
פירוש רבינו שמשון
תנור של אבן. טהור לגמרי ושל מתכות טהור מדין כלי חרס דלא מטמא באויר ויש לו טהרה במקוה כדתניא בתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכת ולכירה של אבן ושל מתכת מכאן אמרו תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכות:
ניקב. נפגם נסדק גרסינן ולא כאותם דגרסי נקלף במקום נפגם:
עשה לו טפילה. לאחר שניקב כדי שיצא האור טמא משום כלי חרס אבל עשה טפילה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא:
ומוסף. הוא תוספת של טיט שעשה על פיו וכן כירה כיוצא בתנור אם של אבן או של מתכת. תני"א בתוספת"א (פ"ד) תנור של מתכת שעשה לו טפילה ועשה לו מוסף וחלקו לשנים ונטמא אחד מהן באויר הוא טמא וחבירו טהור. נגע בו שרץ מתוכו הוא מטמא במגע ובאויר וחבירו מטמא במגע ובאויר וטפילה טהורה נגע בו שרץ מאחוריו כולו מטמא במגע אחד ופוסל אחד. נגע בו כזית מן המת מאחוריו כולו מטמא מגע שנים ופוסל אחד ואוירו מטמא אוכלין ומשקין וידים מפני שנעשה אב הטומאה ומטמא את גופו דברי רבי ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו אינו מטמא אוכלין ומשקין וידים שאין כלי חרס מטמא את ידיו מאחוריו. ניקב נפגם נסדק ועשאו בטיט אפילו כל שהוא טמא נפל השרץ לאוירו כולו מטמא במגע ובאויר. נפל לתוכו כזית מן המת שלא באהל כולו מטמא אוכלין ומשקין וידים בין מתוכו בין מאחוריו. כללו של דבר כל זמן שהוא טמא משום כלי חרס נידון משום כלי חרס ומשום כלי מתכות נידון משום כלי מתכות. מרחו בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהור רבי יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות. פירוש וחלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן כי ההיא דתנן לעיל גבי תנור של חרס אלא דהכא מיירי בשנחלק המתכת בלא טפילה והחלקים מונחין יחד שלא הפרידם ויתכן דהכא מיירי בשיש בכל אחד ד' כגון בתנור בר תשעה ונידון משום כלי מתכות משום גופיה דתנור ומשום כלי חרס משום טפילה לקבל טומאה מגבו וליעשות אב הטומאה ככלי מתכות ולטומאת אויר ככלי חרס וחמורה טומאת מגע מטומאת אויר דאם נתלה שרץ באוירו הוא טמא וחבירו טהור. ואם נגע שרץ מתוכו חבירו כמותו דחשיב ליה חיבור כאילו לא נחלק. ומוסף וטפילה טהורים דלאו כגופיה דתנור חשיבי ואע"ג דמכחן קא אתיא ליה טומאת אויר. נגע בו שרץ מאחוריו מקבל טומאה מגבו ככלי מתכות והוה ליה ראשון מטמא אחד שעושה שני ופוסל אחד שאותו שני עושה שלישי בתרומה. נגע בו כזית מן המת מאחוריו נעשה אב הטומאה ככלי מתכות ומטמא שנים ופוסל אחד שעושה ראשון ושני ושלישי בתרומה. ואוירו מטמא אוכלין ומשקין וידים כלומר חלוק האויר מן המגע דאין האויר מטמא שנים ופוסל אחד כיון דלא מטמא באויר אלא מכח כלי חרס דאין כלי חרס נעשה אב הטומאה אלא מטמא אוכלים להיות שניים ומשקין להיות תחלה וידים להיות שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וידים להיות שניות ור' ישמעאל בר"י סבר דכיון דאין כלי מתכות מטמא מאוירו וכלי חרס אין מקבל טומאה היכא דקיבל טומאה מגבו לא אפשר לטמאות באויר כלל אוכלין ומשקין וידים: מפני שנעשה אב הטומאה ומטמא את גופו. (צ"ל אשנים) שנים ופוסל אחד קאי דהא אפילו גופו של אדם מטמא. ועשה בטיט היינו ניקב ועשה לו טפילה במתני': [נפל] לתוכו נתלה באוירו ולא נגע בו. שלא באהל בחצר היה דאי תחת אהל כנוגע בתוכו דמי ובאויר נמי מטמא אפילו לר' ישמעאל בר' יוסי אבל השתא דנתלה באויר לא אפשר ליה לעשות אב הטומאה מחמת אויר וכולו דינו ככלי חרס ואין מטמא שנים ופוסל אחד כדקתני סיפא. כללו של דבר כל זמן שהוא טמא משום כלי חרס דהיינו היכא דנחתא ליה טומאה מאוירו נידון אפילו המתכת משום כלי חרס ואין מטמא שנים ופוסל אחד. והיכא דנחתא ליה טומאה משום כלי מתכות כגון על ידי מגע אחוריו נידון משום כלי מתכות ואין מטמא באויר. וסתמא כר' ישמעאל ברבי יוסי והאי כללא כוותיה אי נמי כל זה מדבריו. מרחו בטיט היינו בשלם דלא ניקב ולא נפגם ולא נסדק דכיון שלא לצורך הוא קסברי רבנן דכמאן דליתיה דמי וטהור משום כלי חרס ולרבי יהודה מבפנים אם הטיח יכול לעמוד בפני עצמו טהור המתכת מדין כלי חרס אבל הטיח עצמו מיהא נידון ככלי חרס דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי דלא מסתבר למימר דאפילו הטיח לא יטמא ככלי חרס דאטו מי גרע גבי נפשיה משאינו יכול לעמוד. ואם אינו יכול לעמוד טמא אפילו המתכת ככלי חרס דדינו כטפילה. ובתרתי פליג רבי יהודה ביכול לעמוד ובאינו יכול לעמוד דלרבנן בשניהן טהור:
כירה של אבן ושל מתכת. אע"ג דתנא ברישא וכן בכירה קתני הך בבא משום דגבי תנור כשניקב ונפגם ונסדק קתני עשה לו טפילה שזהו תיקונו. וגבי כירה כשניקבה ונפגמה ונסדקה קתני עשה לה פטפוטים שזהו תיקונה דכשנתקלקל מקום מושב הכירה שניקב או נפגם או נסדק עושה תחתיה מחרסית כמו כלי ברזל שקורין טרפי"ד יושבת עליהן והן רגלי כירה ונקראין פטפוטי כירה. ואפילו בלא ניקבה ונפגמה פעמים עושין כן כדאשכחן בפרק הבונה (דף קב:) שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה לשפות עליו את הקדירה קטנה. ואשכחן נמי שעושין כן למקום מושב הכור של צורפי זהב כי ההיא דתנן בפרק המוציא יין (דף עח:) חרסית רבי יהודה אומר כדי לעשות פטפוט. כך פי' משנה זו לפי שכתוב במשנה נסדקה עשה לה פטפוטים דמשמע שהפטפוטים לתקנה. אבל במשנה דוקנית גרסינן ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטים והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפילה שייך בתנור ולשון עשאה בטיט שייך בכירה ותרוייהו לתיקון התנור (הטיט) והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטים טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאוירן. אבל טיט ופטפוטים בלא נקב טהורה כדמוכח בתוספתא ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו אע"ג דתנא וכן בכירה:
טהורה. היינו מדין כלי חרס אבל טמאה מדין כלי מתכת וטמאה מדין כ"ח ומשמשת ב' כלים בחרס ובמתכת:
מרחה בטיט לאו אניקבה קאי כדפי' ההיא תוספתא גבי תנור. והך פלוגתא דר"י ורבנן הוה מצי למיתני לעיל גבי תנור דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא אלא נטר עד לבסוף ואתרוייהו קאי אכירה ואתנור: תני"א בתוספת"א (פ"ד) כירה של מתכת שעשה לה מגיר ועשה לה פטפוטים טהורה. מרחה בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהורה ר"י אומר מבפנים אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טהורה ואם לאו טמאה בין כך ובין כך טמאה משום כלי מתכות. פי' מגיר הוא מקום שהכירה יושבת וגבה עליו. וכן פטפוטין ואין עשוין מענין אחד וקורין לזה מגיר ולזה פטפוט והא דקתני מתניתין טמאה והכא קתני טהורה משום דמתני' מיירי בניקבה והכא מיירי בלא ניקבה ולכך טהורה מדין כלי חרס אע"פ שעשה לה מגיר ופטפוטין ואפשר שהמגיר והפטפוטים יש להן לעצמם דין כלי חרס. אבל הכירה שכולה של מתכת אין לה דין כלי חרס כלל דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. מרחה בטיט כו' כדפי' לעיל גבי תנור:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
של אבן ושל מתכת טהור - של אבן טהור לגמרי. ושל מתכת טהור מדין כלי חרס, שאינו מטמא מאוירו ויש לו טהרה במקוה:
וטמא משום כלי מתכות - שמקבל טומאה מגבו ונעשה אב הטומאה כא. ואם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא, דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, חוץ מתנור וכירים של חרס דכתיב בהו (ויקרא יא) תנור וכירים יותץ, את שיש בו נתיצה:
ניקב נפגם נסדק - ועשה טפול של סיד לסתום הנקב והפגם והסדק כב. או שעשה על פיו תוספת של טיט, טמא, כדין תנור של חרס:
וכן בכירה - וכן שיעור נקב של כירה, כדי שיצא ממנו האור, כשיעור נקב של תנור:
ועשה לה פטפוטין - הכא לא תני ועשה לה טפילה, [לפי] שאין עושין טפלה לכירה שניקבה או נפגמה כמו שעושין לתנור, אלא כשניקבה או נפגמה הכירה במקום מושבה רגילין במקום הנקב לעשות פטפוטין, הן רגלי הכירה כמו טריפי"ד בלע"ז, שהכירה יושבת על אותן פטפוטין כג:
מרחה בטיט - טהורה. שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו, אבל לא בכירה, לפי שאין אופין ומבשלין בתוך הכירה עצמה אלא מניחין בתוכה או על גבה הקדרה כד. ואין. הלכה כר' יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
תנור של אבן ושל מתכות טהור. כדתניא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר"ש:
טמא משום כלי מתכות. פי' הר"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב"ם. ועיין בפ"ק דאהלות:
עשה לו טפלה. פי' הר"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר"ש:
עשה לה פטפוטין. כתב הר"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ"כ הר"ש. וא"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר"ב לעיל מ"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע"ג דתנא וכן בכירה. ע"כ. אבל הרמב"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע"כ. ובפ"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס"ד:
מרחה בטיט כו' טהורה. פי' הר"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע"כ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כא) (על הברטנורא) כאשר נגעה בו כזית מן המת לפי מה שהתבאר בתוספתא. הר"מ:
(כב) (על הברטנורא) אבל עשה טפלה לשלם, טהור מדין כלי חרס. הר"ש:
(כג) (על הברטנורא) א"כ משונה כירה מהתנור, שהתנור אין לו שולים כדפירש הר"ב לעיל משנה ז'. והר"ש כתב דגרסינן ועשאה בטיט ועשה לו פטפוטין, והכי פירושו, עשה לה בטיט לתקנה, ועשה לו פטפוטין לאותו הטיט. ולשון טפילה שייך בתנור, ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרווייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין, טמאה נמי משום כלי חרס, והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב, טהורה. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) אולם מירוח התנור של מתכות ושל אבן והיא הטפלה, הנה יש תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם וזה המירוח ישאיר חומו וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. הר"מ. ולגירסת הר"ש דבסמוך מועיל נמי לכירה. וכתב הר"ש, דמרחה דהכא לאו אניקבה קאי, ופלוגתתן קאי גם אתנור ונטר לה עד לבסוף. ושכן הוא בתוספתא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ניקב נפגם נסדק: גרסי' ול"ג כאותם דגרסי נקלף במקום נפגם הר"ש ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל כתב בטופס ישן גרסי' נקלף ונ"ל דטעות סופר הוא דהא לקמן גבי כירה גרסי' גם שם נפגמה ותו דאין שייך לומר נקלף כאן בתנור של אבן ושל מתכת והטעות בא ממסכת סוכה פ' שלישי דתנן התם עלתה חזזית וכו' ניקב נקלף נסדק עכ"ל ז"ל:
וכן בכירה: פי' הרמב"ם ז"ל וכן שיעור נקב של כירה אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו וכן בכירה אם של אבן או של מתכת דינה כך ואע"ג דתנא וכן בכירה הדר תנא כירה של אבן ושל מתכת משום דגבי תנור כשניקב ונפגם ונסדק קתני עשה לו טפלה שזהו תקונו וגבי כירה כשניקבה ונפגמה או נסדקה קתני עשה לה פטפוטין שזהו תקונה כך פי' משנה זו לפי שכתוב במשנה נסדקה עשה לה פטפוטין דמשמע שהפטפוטין לתקנה אבל במשנה דווקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין וה"פ וכו'. טהורה היינו מדין כלי חרס אבל טמאה מדין כלי מתכות עכ"ל. ובתו"כ פ' שמיני פ"י הכריח ספר קרבן אהרן לפי' הרמב"ם ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל ואין הלכה כר' יהודה שהטפלה אינה מועלת לכירה כלל שאינה נעשית אלא לבשל עליה ולא לאפות בתוכה כמו שהקדמנו והיא סובלת האש שהיא של מתכת נמצא שאין נעזרת בטפלה אבל טפלת התנור של אבן ושל מתכת היא מועלת כיון שאופין בתוכו הלחם שאותה הטפלה מחזקת חומו ומונעת ממנו האויר שמקרר עצמו של תנור והוא הפירוש שהביא ר"ע ז"ל. וקשה לע"ד אני הדיוט כיון דמירוח של טיט מועיל לתנור אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה בתוספתא בהדיא דקתני גבי תנור מירחו בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהור ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות ע"כ ומייתו לה הר"ש והרא"ש ז"ל בפירקי' כמו שאכתוב בסמוך בס"ד הלשון השנוי גבי כירה ג"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל מירחה בטיט לאו אניקבה קאי אלא אשְלַמָה וסברי רבנן כיון דשלא לצורך מירחה אין לה דין כלי חרס:
ר' יהודה אומר מבפנים טמאה: תניא בתוספתא ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות וה"פ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור המתכת מדין כלי חרס אבל הטיח עצמו נידון ככלי חרס מידי דהוה איורות הערביין וכן מסתבר דלא גרע לגבי נפשיה מאינו יכול לעמוד ואם אינו יכול לעמוד טמא אף המתכת מדין כלי חרס והיינו דקתני מתני' מבפנים טמאה מבחוץ טהורה בכל ענין הרא"ש ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
טהור: דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה:
וטמא משום כלי מתכות: דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו:
ניקב: ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו':
נפגם: שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה:
נסדק: נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו':
עשה לו טפלה: וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]:
או מוסף של טיט: ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]:
כמה יהא בנקב: כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס:
כדי שיצא בו האור: ר"ל הלהב:
וכן בכירה: דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי':
ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]:
עשה לה פטפוטין: ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה:
מרחה בטיט: ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב:
בין מבפנים בין מבחוץ טהורה: ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת