תפארת ישראל על כלים ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

תנור:    כל תנור שבש"ס הוא כקדירה גדולה בלי שוליים. ונמצא שיש לו תוך בלי ב"ק. והרי כל כ"ח כה"ג אמק"ט [ועי' מ"ש בס"ד בפ"ב בבועז סי' א']. ואפ"ה תנור כה"ג גזירת הכתוב הוא שיק"ט. ואפילו מחובר בארץ בטיט. והרי כל מחובר בארץ אמק"ט [כפי"א מ"ב] אפ"ה בתנור בין שהוא מחובר או תלאו במקום שמטולטל תמיד. כדרך הערביים שנוסעים למדברות. ומוליכין תנוריהן עמהן בצואר גמליהן לאפות פתן בכל גוונא מקבל טומאה [כשבת קכ"ה א']:

תחלתו ארבעה:    ר"ל אמק"ט בתחלתו רק כשדפנותיו גבוהין ד' טפחים:

ושיריו ארבעה:    ר"ל אם נשבר קצת מגובה דפנותיו. אינו נטהר. רק כשנשאר גבהו בכל דפנותיו סביב עד ד' טפחים:

וחכמים אומרים בד"א בגדול:    ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך:

אבל בקטן:    ר"ל אבל אם הריוח שבין כותלי התנור הוא צר וקטן. אז אפילו אין כותליו גבוהים ד"ט. אפ"ה משמר חומו. לפיכך תחלתו וכו':

תחלתו כל שהוא:    והיינו גובה טפח:

ושיריו רובו:    בשנשאר רוב גבהו. אפי' נשאר פחות מגובה ד"ט. ועכ"פ צריך גובה טפח. דבפחות מהכי לא חזי למידי. מיהו אם נשאר גובה ד"ט. והוא פחות מרוב גבהו בתחילה. וכגון שהי' גבהו בתחילה ט' טפחים. ונשאר השתא ממנו ד' טפחים. היינו דקאמרינן ברישא דשירי גדול בד"ט סגי:

משתגמר מלאכתו:    ר"ל וכל תנור אמק"ט עד שיגמור מלאכתו:

משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין:    דהיינו עיסה רכה שא"צ היסק הרבה כל כך כעיסה עבה. דרק שאר כ"ח לא חשיב נגמר מלאכתו עד אחר שנצרף בכבשן כסוף פרקן דלעיל אבל תנור סגי לי' בשהוסק היסק מועט לאפות סופגנין [ועי' רמב"ם ספי"ט דכלים]:

רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין:    ר"י ממעט בשיעור הסקתו. דכשהוסק החדש בהסקה מועטת דסגי בה לאפות סופגנין בתנור ישן. אף שבזה החדש צריך הסקה גדולה מזו כשירצה לאפות בו סופגנין. אפ"ה נחשב החדש כנגמר מלאכתו:

משנה ב[עריכה]

כירה:    כל תנור שנזכר במשנה א' רחב למטה וצר למעלה כדי לשמור חומו כפי הצריך לאפות פת. דצריך חמימות יתירה לאפות הפת שנדבק בכותלי התנור בפנים. אבל כירה שעשוי רק לבישול. א"צ חום רב. דהחמימות עובר מיד לתוך הלח שבקדירות שמושיבין אותן בב' הנקבים שבגג הכירה כדי שיתבשלו מהאש שתחתיהן תוך הכירה. להכי עושין אותו בדפנות זקופות בשוה ורוחב הכירה למעלה ולמטה בשוה:

תחלתה שלש:    סגי בשכותליו גבוהין ג' אצבעות שיק"ט:

איזוהי גמר מלאכתה משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצה קלה שבביצים:    היינו ביצת תרנגולת שנקראת כך מדקלה להתבשל מהר טפי. משאר ביצים:

טרופה ונתונה באלפס:    ר"ל כששברוה לתוך אלפס שיושבת ע"ג כירה דע"י שטרפה באלפס מתמהרת להתבשל וא"צ היסק רב [והר"ב כתב דמיירי באלפס שהוחמה כבר. והוא מלשון הרמב"ם כאן בפירושו ולא ידעתי מנ"ל לרבינו הא. דצריך תרתי שהאלפס חמה. וגם היסק הכירה. וגם בחיבורו פט"ו מכלים לא הזכיר דבר מזה. אלא נ"ל דכוונת הרמב"ם דאם הוסקה כל כך עד שהאלפס שנתחממה ע"ג היא חמה כבר כל כך שיתבשל עליה ביצה אז נחשב הכירה נגמרה מלאכתו]:

הכופח:    הוא ג"כ ככירה הנ"ל רק שאין בגגו רק חור למושב קדירה א':

עשאו לאפייה שיעורו כתנור:    לענין שיעור גבהו. ולענין גמר מלאכתו:

האבן היוצא מן התנור:    כדי לאחוז התנור כשירצה לטלטלו ממקום למקום:

טפח:    ר"ל כל שבולט טפח מהתנור. אז הו"ל אבן זה יד וחיבור להתנור שיתטמא כשנטמא התנור. דמשום שמטלטל התנור גם בעוד הפת בתוכו. שאז התנור כבד. להכי צריך יד ארוכה. ואם נגע טומאה ביד לא עדיף מנגעה טומאה בגבו דכולו טהור. ורק בנגעו משקין טמאין שם נטמא רק גבו [עי' תוספות בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]:

ומן הכירה שלש אצבעות:    ר"ל סגי לי' ביד קצר מדאין רגיל לטלטל הכירה בעוד הקדירות עליו. מדחושש שישפכו:

אלא בין התנור ולכותל:    ר"ל הא דמשערינן היד טפח ולא יותר. זהו דוקא בין תנור לכותל. דבבולט שם טפי עומד השאר לקצוץ. מדמתקצר ע"י רווח הבית. אבל בבולט האבן להצד הפונה לרווח הבית. אפילו ארוך יותר מטפח הו"ל יד [כך כתבו הר"ש והר"ב ולא הבנתי דאדרבא כשהוא בולט לחלל הבית הרי רגלי בני הבית שמצויין שם נכשלים בו טפי. ול"מ נ"ל דר"י לקולא קאמר דדוקא לצד הכותל הוה טפח חיבור. אבל לצד הבית כשהוא טפח אינו חיבור. דאין רגיל לעשותו שם ארוך כל כך שלא יכשלו שם בו בני הבית]:

:    ואבן ארוך כמה טפחים מחברן:

נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור:    ודמיא הכא לב' כירות ונטמאו ב' החיצוניות [לקמן פ"ו מ"ג] ואתאן הך בבא לת"ק דר"י. אבל לרמב"ם בהא מודה ר"י. מדהו"ל כבין תנור לכותל. דמדא"א לפסוע בין ב' תנורים מוסקין. להכי כשארוך טפי מב' טפחים מקצר לרגלי בני הבית ביותר:

משנה ג[עריכה]

עטרת כירה:    ר"ל אם עשה שפה גבוה סביב הנקב שבגגו כדי לשמור חומו:

טהורה:    ר"ל אמק"ט שם. וגם אינו מטמא לטהרות שיגעו שם כשנטמא הכירה. דלא מחשב יד וחבור להכירה. מדא"צ כ"כ שמירה לחמימות שבתוכו. כטפול התנור. ואפי' כגבו לא הוה מדאינו מחובר לו:

טירת התנור:    הוא היקף מחיצות שבשפת גג התנור. ועושין כך כדי לתת תוך הרווח ההוא הלחם כשרודין אותו מהתנור. משא"כ חצר התנור [לקמן פ"ז מ"ג] הוא היקף מחיצות סביב כותלי התנור מבחוץ. שעשוי להניח שם עצים ושאר צרכי אפיה:

בזמן שהיא גבוהה ד' טפחים:    הייני כשיעור גובה כותלי התנור כריש פרקן. וכן הוא שיעור גובה הלחם שאפו בו להכי צריך גובה הטיר' כך. כדי שיהיו יכולין להעמיד שם סמוך לכותליו הלחם על חודו כשיורידוהו מהתנור:

מטמאה במגע ובאויר:    בנגע שם או נתלה תוך חללו שם שרץ נטמא גם התנור. ובנטמא התנור גם הטירה נטמא. דאע"ג דאין הטירה טוחה בתנור בטיט. רק יושבת עליו אפ"ה מדיושבת הטירה תמיד עליו וצריכין זה לזה ככלי א' חשובים כל זמן שהכירה יושבת עליו. וא"ת וכי עדיף הא מטבלא עם קערות לעיל [פ"ב מ"ז] דמחוברין באמת ואפ"ה בנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ"ש הכא שאינן מחוברין בטיט. וכדמוכח בסיפא. יש לומר הכא שאני דתשמיש שניהן צריכין זל"ז משא"כ התם כל חד לתשמיש בפ"ע עביד:

טהורה:    ר"ל אינו חיבור להתנור להטמא כשנטמא התנור. משום דלא חזי לתשמיש התנור. והוא מטולטל רש לו תוך בלי ב"ק שאינו מק"ט [כסילון פ"ב מ"ג] [כך נ"ל כונת הרמב"ם [פי"ז דכלים] דמטהרו מדאינו חיבור להתנור]:

אם חברה לו אפילו על שלש אבנים:    נ"ל דר"ל אפי' לא חיבר הטירה לגג התנור רק בג' אבנים שבג' צדדי התנור. ובצד הד' שבתנור לא חיברו:

טמאה:    ר"ל הוה חיבור להתנור. ובנטמא א' במגע או באויר נטמא חבירו:

בית הפך:    הוא ב"ק קטן שמחובר לדופן הכירה מבחוץ. ונותנין לתוכו פך השמן שצריך לתבל בו הקדירות שיבשלו בהכירה:

ובית התבלין:    הוא ג"כ ב"ק שמחובר בהכירה כלעיל. שנותנין לתוכן בשמים ובצלים ושומין לתבל בהן התבשילין:

ובית הנר:    ב"ק כלעיל לשמן לנר שצריך להמבשל. וכולן מחוברין לדופן הכירה מבחוץ:

מטמאין במגע:    בנגע שרץ בחללן או בחלול הכירה נטמא גם חבירו:

ואינן מטמאין באויר:    אפי' נתלה השרץ באויר הכירה שהוא העיקר. אפ"ה לא נטמאו הנך ב"ק. אבל אותו ב"ק שנתלה השרץ באוירו טמא וכקערות שבטבלא לעיל [פ"ב מ"ז]. ורק הכא מדצריכי פך וחביריו לתשמישי התנור גזרו בה רבנן שיחשבו חיבור זל"ז. ומדמחשבו חיבור רק מד"ס. עבדו בה הכירא שיחשבו חבור רק בטומאת מגע ולא בטומאת אויר. ואפי' כגבו לא הוה:

רבי ישמעאל מטהר:    דס"ל דאף לענין מגע לא גזרו בה רבנן שיהיו חבור זל"ז וגם הנך אמק"ט כלל:

משנה ד[עריכה]

תנור שהוסק מאחוריו:    ר"ל אותו היסק שצריך כדי שיהיה ראוי לק"ט כלעיל סי' ט'. לא הוסק בפנימיותו רק בחוץ:

או שהוסק שלא לדעתו:    אפי' רק בפנים. וסד"א מדאיכא תרתי לטיבותא. שהוסק שלא לדעתו. וגם רק מבפנים. ודאי לא הוסק כפי הראוי לסופגנין:

או שהוסק בבית האומן:    דהיינו קודם שנתקן תוארו כראוי:

טמא:    ר"ל אפ"ה מק"ט:

וטימאן רבן גמליאל:    אף דהוו ג' לטיבותא מאחוריו. ושלא בכונה. ובבית האומן:

משנה ה[עריכה]

מוסף התנור:    הוא טיט שמוסיף בעובי גבהו סביב לפיו כעטרת כירה הנ"ל. רק דעטרה היא נמוכה וגם אינה עבה. דמדנמוכה לא חזי להדביק שם פת. אפי' אם היה עושה כך בתנור שעשוי חללו לפת. וגם מדאינה עבה לא חזי לסמוך עליו השפוד משום שעי"ז תשבר העטרה. אבל מוסף התנור מדהוא גבוה ועבה. חזיא להא ולהא:

של בעלי בתים טהור:    אמק"ט שם כלל. דבעה"ב שאינו אופה הרבה ביחד. גם א"צ לסמוך השפוד שם. מדאינו צולה הרבה. לפיכך א"צ לו המוסף לשום תשמיש. רק לשמור חום התנור והו"ל גם תוכו רק כטפול של תנור שאמק"ט מדהוא גבו [כתוספתא שהביא הר"ש ורתוי"ט במ"א]. מיהו פשוט דנטמא כשנטמא התנור מדמחובר לו:

ושל נחתומין:    מוכרי לחם אפוי ובשר מבושל:

טמא מפני שהוא סומך עליו את השפוד:    ר"ל מניח על המוסף הזה. שפוד שתחוב עליו הבשר שצלה. כדי שישאר חם עד שיבואו הקונים. ואינו תולהו לתוך התנור מדחושש שיוקדח הצלי ביני ביני. ולהכי הוה המוסיף צורך התנור. והוה חיבור לו:

רבי יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק:    ר"ל כשצריך לאפות פת הרבה לאורחים רבים שבאו אצלו. מדביק גם בפה המוסיף הזה. לכן דינו כתנור. אבל משום סמיכת השפוד ס"ל דאמק"ט. דמדאינו רק לשמור חום הצלי. לא דמי לתשמיש התנור שעשוי לצלות או לאפות בתוכו. ולהכי אינו חיבור לו עבור זה. או נ"ל דנפ"מ באינו צולה בשר רק אופה. ולת"ק מדא"צ לאפות שם רק לעתים רחוקים כשיתרבו אורחיו ביותר לא מחשב משום הא כתנור:

כיוצא בו מוסף היורה של שולקי זיתים:    הוא תוספות טיט שמדביקין סביב לשפת היורה. כדי שלא ישטוף זרם הרתיחה לחוץ ונקט של שולקי זיתים. מדהכי אורחייהו שחוששין להפסד השמן וגם לדליקה:

טמא:    ר"ל הו"ל חיבור להיורה של חרס משום דע"י מוסף ההוא מקבל היורה שמן טפי. ונידון כגוף היורה. דמק"ט מתוכו ונטמא גם היורה עמו. ואע"ג שהמוסף זה לא נצרף בכבשן. אפ"ה מדמחובר ליורה כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]:

טהור:    דנזהר לבלי למלאות היורה כל כך עד שיגיע מי הצבע עד המוסיף דחושש שיתקלקל הצבע עי"ז. והא דעשוהו להמוסיף. לא לשמור חומו עשוהו. דא"כ היה דינו כטיפול מיחם דהו"ל חיבור ונטמא עכ"פ כשנטמא המיחם [כפ"ג מ"ז]. אלא ה"ט דרק של שולקי זיתים הו"ל חיבור מדמשתמש בו לפעמים כביורה עצמה. אבל של צבעים אינו עשוי רק שלא ישטוף לחוץ ולהכי אינו דוגמת תשמיש היורה. ואינו חיבור לו:

משנה ו[עריכה]

תנור שנתן בו עפר עד חציו:    שנתן עפר לתוך התנור עד שהגביה שולי התנור עד חצי התחתון של גבהו:

מעפר ולמטן מטמא במגע:    ר"ל אם נמצא שרץ או שאר אב הטומאה טמון תוך העפר ההוא. אז דוקא בשנגע שם האה"ט בדופן התנור נטמא כל התנור וגם חללו שלמעלה מהעפר אבל בלא נגע שם התנור טהור לגמרי אפילו למטה מהעפר. דהרי קיי"ל [אהלות פ"ו מ"ז] דעפר סתם כביטלו בפירוש דמי. והו"ל כאין שם אויר כלל. אבל בנגע שם השרץ בדופן התנור שתחת העפר. נטמא התנור. דאע"ג שע"י העפר נתבטל האויר. עכ"פ לא נתבטל ע"י העפר שם כלי מכותל התנור שטמון תוך העפר. דהרי קיי"ל דכלי תלוש שחברו בקרקע דינו ככל כלי [כמקואות פ"ד מ"ה]. וא"ת עכ"פ כל מגע שבתנור תוך העפר מגע בית הסתרים היא. והיאך יתטמא התנור ע"י זה שם. י"ל כיון דתנור מטלטלו לפעמים ממקום זה למקום אחר. לא הו"ל שם כמגע ביהס"ת וכדאמרי' כה"ג לענין מגע בביהסת"ר באוכלין דאמרינן אוכלא דאפרת הוא [חולין ע"ה א']. וא"ת עכ"פ גם בנמצא שם השרץ טמון בעפר ולא נגע בכותל התנור. האיך אפשר שיטהר התנור. הרי מדנמצא מת. ע"כ שנפל לשם דרך אויר התנור שלמעלה. ונטמא התנור. י"ל דמשכחת לה שבא לשם חי. וחתר א"ע תוך העפר ומת. ואי"ל עכ"פ הרי כל טומאות כשעת מציאתן [כטהרות פ"ה מ"ז וספ"ט שם]. והרי הכא נמצא מת ונימא דמת בא לשם. י"ל הכא ליכא למימר כלל דמת נפל לשם. דא"כ על העפר אבעי' ליה לאשתכוחי' אלא על כרחך חי נפל. א"נ תלינן שחתר א"ע מתחת דפני התנור למקום שמצאו שם ומת. והוא הדין בנגע השרץ בחלק התנור שלמעלה מהעפר ולפנים. נטמא גם החלק שלמטה [רמב"ם פט"ז מכלים ה"ב וכן כתב נמי רב"א]:

מעפר ולמעלן מטמא באויר:    דבנתלה שרץ בהאויר שמהעפר ולמעלה נטמא החלק שלמעלה [רמב"ם שם] ולרב"א בנטמא האויר שלמעלה נטמא כל התנור [וכן מסתבר לפענ"ד. דלרמב"ם קשה פשיטא. והר"מ בפירושו כאן. והר"ב אבתרי' פירשו דה"ק מתניתין מהעפר ולמטה וכו'. ר"ל שהחלק שלמטה מהעפר אינו נטמא רק כשנגע שרץ בפנים בהחלק שלמעלה מהעפר. אבל בנתלה שרץ למעלה מהעפר. לא נטמא כלל החלק שלמטה מהעפר. ורק החלק שלמעלה נטמא. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. דממ"נ אי משום דהחלק שלמטה טמון בעפר מחשב החלק ההוא כסדנא דארעא. ולהכי לא נטמא כשנטמא החלק שלמעלה באויר. א"כ כשנטמא החלק שלמעלה במגע. ג"כ לא יטמא החלק שלמטה. ואי לא מחשב החלק הטמון בעפר כסדנא דארעא. א"כ שם כלי עדיין עליו. ולמה לא יתטמא כשנטמא חלקו שלמעלה אפי' בנטמא רק באויר וצ"ע]. וה"ה בהיה התנור טמא ונמצאו טהרות טמונים תוך האפר. כל שלא נגעו בכותל התנור טהור. וכן פי' הרא"ש באמת וכן משמע לישנא דמתני'. דקאמר מטמא דמשמע דהתנור מטמא להטהרות שנגעו בכותלו בפנים. דאילו מיירי בתנור טהור ושרץ בתוכו. הרי שרץ לא נזכר במשנה. ולפיכך הול"ל מיטמא. ר"ל התנור מתטמא מהטומאה שנגעה בו מתוכו. אע"כ מיירי בתנור טמא ונמצאו הטהרות טמונים בהעפר כשלא נגעו בכותלו טהורין. ולא אמרינן הרי ע"כ נפלו הטהרות דרך פה התנור ונטמאו מאוירו. אלא תלינן שבשעה שנטמא התנור כבר היו הטהרות טמונים שם תוך העפר. אבל ביודע שנטמא התנור קודם שנתן העפר בתוכו. ודאי אפי' אין נוגעין בכותל התנור נטמאו. דהרי ע"כ דרך פיו נפלו לשם ונטמאו [וכן צריך לפרש דברי הרא"ש]:

נתנו:    להתנור:

או ע"פ הדות:    דות הוא כעין בור בנוי למעלה מהקרקע.

ונתן שם אבן:    בין דופן הבור להתנור. כדי להחזיק התנור שלא יפול למטה. ובתנור חדש מיירי שאמק"ט עד שיוסק:

ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן:    דרך שולי התנור. וכגון ששולי הבור אינן עמוקים הרבה. שאז הלהב שבשולי הבור עולה לתוך התנור דרך שוליו הפתוחים נגד שולי הבור. ולפי שגם דופן הבור אינו מרוחק הרבה מכותל התנור. ואין אויר הרבה מפסיק ביניהן. ואפ"ה דחק אבן בין דופן הבור להתנור. דעשה כן רק כדי להחזיק התנור במושבו שם יפה ומדאי אפשר שיתפשט החמימות לחוץ. ולפיכי כל חמימות שמהאש שבשולי הבור עולין לתוך התנור והוא ניסק יפה. ולהכי בהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר ומק"ט. וה"ה בדחק התנור לתוך פה הבור. ולא שם אבן בין ב' הכותלים מחשב כמחובר. ובהוסק כך הו"ל כהוסק במחובר. רק נקט אבן לרבותא דר"י אע"ג דבכה"ג יש עכ"פ ריוח מעט בין הקרקע להתנור. אפ"ה כיון שע"י האבן שביניהן לא יתנועע שוב התנור. לפיכך דינו כמחובר. הא אם אינו ניסק ע"י האש שבשולי הבור אלא צריך תחבולה אחרת להסיק תוכו כגון להניח האש על אבן מטולטל שבתוך הבור תחת שולי התנור. אז אע"ג שהתנור מהודק מאד בכותלי הבור. אפ"ה כיון שעכ"פ אינו ניסוק מהאש שבשולי הבור עצמו. לא מחשב כהוסק במחובר. וכ"ש אם העמיד התנור באופן שיהיה שפת התנור על שפת הבור סביב. כיון דמטולטל הוא להכי אפי' ניסק מהאש שבשולי הבור הו"ל כהוסק בתלוש ואמק"ט. ונ"ל דאפי' אם חיברו בקרקע ממש בטיט דוקא בחיברו בקרקע בעודו טיט והוסק אח"כ. בהוסק בכל מקום מק"ט גם לר"י. דמדחיברו בעודו טיט הו"ל כקבעו ואח"כ חקקו דדינו כמחובר [כמקואות פ"ד מ"ה]. אבל בהוסק בתלוש ואח"כ חיברו בקרקע בטיט. הרי קיי"ל דתלוש ולבסיף חיברו כתלוש דמי [כסוף שביעית וסוף עוקצין]. ואמרינן בשבת [קכ"ה א'] דרק בהיסק ראשון פליגי אם נחשב נגמרה מלאכתו דלקבל טומאה כשהוסק בתלוש. אבל בהוסק כבר פעם א' במחובר. מודה ר"י דאפי' נתלש אח"כ אפ"ה מקבל טומאה [וע"ש דגרס במשנתינו בדברי ר"י ואם לאו טהור]:

וחכ"א הואיל והוסק מכל מקום:    אפילו הוסק פעם א' בתלוש ממש מק"ט מיד:

משנה ז[עריכה]

חולקו לשלשה:    ר"ל חותכו מלמעלה למטה לג' חלקים:

וגורר את הטפלה:    הוא הטיט שמחובר בו בקרקע [כך כתב רש"י בשבת קכ"ה א וחולין קכ"ג ב]:

עד שיהא בארץ:    שיהא גוף שפת התנור נוגע בארץ בלי חיבור טיט. ול"מ היה נ"ל דטפילה היינו הטיט הממורח על כל חיצוניות שטח כותלי התנור סביב כדי לעבותו. וכדמשמע במשנה ח' בפרקן בהרחיק ממנו הטפילה. ולפ"ז הא דקאמר הכא גורד את הטפילה. היינו מדסד"א שא"צ לחתוך רק גוף כותלי תנור מבפנים. ואף שישאר הטפילה שלימה בהכי סגי. להכי אצטריך למתני גורד הטפילה. ור"ל שגורד הטיט שבהתנור מבחוץ על מקום החתוכין. והא דאמר אח"כ עד שיהא בארץ. אתרווייהו קאי. אחתוכין ואגרידה. ששניהן צריכין שיהיו בכל גבהו של תנור משפתו שלמעלה עד הדום הארץ. ואע"ג שנשאר כל חלק מחובר בהדום לית לן בה. ואמק"ט עוד. וכן משמע מהרמב"ם [פט"ז מכלים ה"ב] וע"ש:

ר"מ אומר אינו צריך לגרור את הטפלה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ארבעה טפחים:    ר"ל חותך רק התנור עצמו בפנים מהטפילה משפתו שלמעלה לצד מטה עד שלא ישאר מתחתיתו גובה ד"ט סמוך ומחובר לקרקע. והיינו לשיטתו דלעיל בריש פרקן דשיריו ד"ט. אבל הטפילה שבחוץ א"צ לגרוד כלל לר"מ:

ר' שמעון אומר וצריך להסיעו:    ר"ל חלקי התנור שחתך צריך לנתקן גם מהארץ ולהרחיקן זה מזה:

חלקו לשנים:    לארכו ממעלה למטה:

הגדול טמא:    אפילו גדול רק מעט יותר מחלק השני:

ושנים הקטנים טהורין:    דמדחלקו לג' חלקים. לגבה של תנור. לא סגי כשחלק א' גדול רק קצת טפי מכ"א שבחביריו רק צריך שיהיה גדול כשאר כל החלקים כולן אז הגדול מק"ט. מיהו בחלקו לד' וה' ויותר. וא' מהחלקים גדול כשיעור כל החלקים האחרים יחד ג"כ הגדול טמא. דאלת"ה הגע בעצמך בשחלקו לג' והי' א' מהן גדול כהב' הרי הגדול טמא. והכי ס"ד שכשיחזור ויחלק ב' חלקים הקטנים כל אחד לב' יתטהר הגדול עי"ז [ולא דמיא כלל לניטל הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה [פ"ו מ"ג] דהכא מיד כשנחלקו ב' הקטנים מהשלישית הגדולה נטהרו הב' ואין להם עוד שום שייכות עם השלישית] רק נקט חלקו לג' לרבותא דקטנים טהורים. אע"ג שהן גדולים טפי מאילו חלקן לד' וה':

משנה ח[עריכה]

פחות מארבעה טפחים:    דאין בכל חוליא גובה ד"ט. והיינו כריש פרקן דשיריו בד"ט:

טהור:    לרש"י לעיל [סי' ז] מיירי הכא בתנור קטן פחות מגובה ט' טפחים אבל בתנור גדול יותר מזה סגי כשלא נשאר רוב גבהו ואפי' הוא טפי מד' טפחים ואפ"ה טהור. ולרמב"ם שהבאנו שם מיירי הכא בתנור גדול *) יותר מט' טפחים. אבל בתנור קטן צריך שלא ישאר רוב גבהו. ואפי' הוא פחות מד' טפחים:

מרחו בטיט:    ר"ל שחתך התנור לג' חלקים לגבהו. או לחוליות לרחבו. וחזר ומרח טיט אפילו רק על החתוכין. דמירוח כזה מהני לחזור לשוויה כשאר תנור לקבל טומאה כשיחזור ויסיקנו. וכדמסיק [וכן מבואר בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] דקאמר זה הכלל כל דבר שעושין ממנו תנור מחבר סדקי תנור ע"ש. והא דתנינן [ספ"ה דפרה] עשאה בסיד ובגפסיס ולא קאמר עשאה בטיט. יש לומר זהו רק בשוקת דעשוי למים שמרכך הטיט מיד. להכי לא מחשב עי"ז סתימתו בטיט. ומה"ט נמי נקט לעיל [פ"ג מ"ג] חבית שעשאה בזפת משום דסתם חבית עשוי ליין ושמן. שג"כ אין הטיט סותם נקב שבו. משא"כ נקב שבתנור וכירה גם מרוח בטיט מהני וכן מוכח נמי מלקמן [פ"ז מ"א]] אבל אין לומר דה"ק שהדביק החלקים יחד בטיט דהיינו שמירח הטיט בתוך החיתוך עצמו. ליתא דא"כ הול"ל חזר והדביקן בטיט:

מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין:    כדי שיהיה ניסק גם הטיט שעל החתוכין:

הרחיק ממנו את הטפלה:    שאחר שחתך התנור לג' חלקים לארכו או לחוליות לרחבו כלעיל וטיהרו. העמיד אח"כ כמין כותל טיט קצת רחוק מסביב להתנור מבחוץ:

ונתן חול או צרור בינתיים:    שהריוח שבין התנור להטפילה מילאו בחול או בצרורות כדי לעבותו. וסד"א שעי"ז יהיה כמרחו בטיט לעיל. וכאילו מדובק הטיפול בהתנור קמ"ל. מיהו כ"ש בהניח הריוח ההוא פנוי. דאז אע"ג שהסיק הטיפול. עכ"פ מדמרוחק מהתנור. הרי התנור שכבר נחתך נשאר שבור כמעיקרא. מיהו כשמילא הריוח בחול וצרורות. צריך שיהיו יבישים. דאל"כ הן עצמן סותמין [תוספתא. והא דנקט לעיל מלת טהור. ולא כי הכא נדה וכו'. היינו משום דלעיל שנשארו הסדקים פתוחים. הרי החמימות יוצא מבין החתוכין ולא חזי לאפיה כל כך]:

משנה ט[עריכה]

תנור שבא מחותך מבית האומן:    שעשוי כדפי חבית עץ שלנו:

ועשה בו למודין:    ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו:

והוא טהור:    ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור:

נטמא:    ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא:

החזירן לו טהור:    לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק:

שבבר הוסק:    ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש:

משנה י[עריכה]

חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא:    וטח טיט על סדקיו והוסק לסופגנין:

ר' אליעזר מטהר:    ואע"ג דלעיל אמרינן. דרק בהרחיק ממנו הטפילה. אז התנור החתוך נשאר בטהרתו. הא בהדביק הטיפול להתנור ממעל להחתוכין. אע"ג שתחת הטיפול יש ריוח אויר בין החתוכין. אפ"ה אמרינן גבה דמק"ט. מכ"ש דהול"ל הכא בשסתם האויר שבין החתוכין בחול. וטח טיט על הסדקין דהול"ל שהתנור יקבל טומאה. וק' לר"א דמטהרו. י"ל דס"ל דדוקא כשאין מפסיק דבר אחר בין החתוכין. אם טח טיט ע"ג החתוכין כמחוברין דמי. משום דלבסוף אפשר שיודבקו החלקים יחד. משא"כ הכא מדמפסיק חול בין החתוכין. א"א בשום אופן שיודבקו החלקים יחד. וה"ה בחתך התנור לארכו והניח חול בין החתוכין דמטהר ר"א מדיש הפסק אלא דאין עושין כך. דמדאין מקום מנוח להחול הוא נופל למטה ואין כאן הפסק. מיהו כ"ש בעשה שאר הפסק בין החתוכין. כגון שהניח ביניהן דפין דקין דמטהר ר"א. אלא נקט חול לרבותא דר"א. דאע"ג דהחול קרטין קרטין. וגם שהוא מין עפר כתנור. אפ"ה ס"ל לר"א דהו"ל הפסק:

זה תנורו של עכנאי:    הוא שם אדם שעשה תנורים כאלו כדי שיהיו טהורין אליבא דר"א. והא דנזכר שמו במשנתינו. היינו משום דהקיפו לדון זה בפלפולים של הלכות כעכנא זו שמונחת כטבעת בעגול. והחליטו לטמאו:

יורות הערביין:    שהערביים שוכני מדבר חופרין גומא בארץ. וטחין כותליה בטיט. ומסיקין אח"כ הגומא ומדביקין בצק בכותליה ואופין פת:

שהוא חופר בארץ וטח בטיט אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טמא:    פשוט דמיירי לאחר שהוסק לאפות בו סופגנין:

וזה תנורו של בן דינאי:    גם זה שם אדם. וגם הוא נזכר שמו במשנה זו. משום שגם בו דנו הרבה אם יחשב תנור לק"ט. דדלמא רק תנור ממש שמחובר רק בשוליו בארץ. אע"ג שמחובר בארץ מק"ט. אבל זה שמעולם לא הי' עליו שם תנור מעולם. רק בטח בטיט על כותלי הבור. דאף שנדונו כתנור. הרי כל שוליו וכותליו מחוברים בארץ. אפשר לומר דבטל אגב סדנא דארעא שאינו מק"ט. ואעפ"כ החליטו אח"כ דמשהוסק דינו כשאר תנור ומק"ט. ואפשר שהוא הגזלן שנזכר בסוף סוטה דמדהתגורר תמיד במדבר הוצרך לתנור כזה:

משנה יא[עריכה]

טהור:    דהנך אינן בכלל תנור וכיריים יותץ דקרא. מדאינן בני נתיצה. ולפיכך של אבן טהור לגמרי אפי' בתלוש. ככל כלי אבן שאמק"ט. ושל מתכות נמי. עכ"פ כיון דתנור עשוי לחברו בארץ. לפיכך דוקא בתנור חרס אמרה תורה דמק"ט גם במחובר. אבל זה כשאר כלי מתכות דיינינן לי'. דמדמיוחד לחברו בארץ. להכי גם בעודו בתלוש אמק"ט [כפי"א מ"ב] ואפי' עשאו להשתמש בו בתלוש. דאז מק"ט. דאע"ג דכל תנורים שלהן לא היה להן שולים וב"ק. אפ"ה רק שאר כלים באין להן רק תוך בלי ב"ק אמק"ט [וכמש"ל פ"ב מ"ג] אבל הכא הרי כלי מתכות הוא אע"ג שגם תוך אין לו. הרי גם פשוטיו מק"ט. ותו דיש בו גם חומרות טפי מתנור חרס. דהרי זה מק"ט גם מגבו. וגם נעשה אבי אבות. אפ"ה מה דקאמר הכא טהור. היינו לענין החומרות שיש בתנור חרס טפי מבכלי מתכות דאמק"ט מאוירו. ויש לו נמי טהרה במקוה:

וטמא משום כלי מתכות:    דבעשאו להשתמש בו בתלוש. יש בו כל חומרות כלי מתכות שזכרנו:

ניקב:    ר"ל ואם תנור של אבן ושל מתכות שזכרנו ניקב וכו':

נפגם:    שנחסר קצת משפתו ע"י שבירה:

נסדק:    נמצא דהשתא נטהר התנור עי"ז לא לבד מלקבל טומאה להבא. אלא גם טומאה דלשעבר פרחה ממנו מדניקב כמוציא להב ולא חזי לתשמישו. דאע"ג דכל תנור לא נטהר מלק"ט להבא עד שינקב כמוציא כוש [כפ"ט מ"ח] ולסלק ממנו הטומאה דלשעבר צריך החתוכין דהיינו נתיצה [וכלעיל מ"ז]. זהו הכל רק בתנור חרס אבל זה תנור מתכות הוא. וכשאר כלי מתכות דמי. דכשניקב כשיעור שאינו ראוי לתשמישו דמעיקרא נטהר מטומאה דלהבא ולשעבר. מיהו כ"ז בשהי' נשאר נקוב. אבל זה עשה לו וכו':

עשה לו טפלה:    וע"י טפילה זו שעל כל פני חצניותו של תנור נסתם הנקב והפגם והסדק. וה"ה בלא טח טיט על פני כולו. רק סתם הנקבים בטיט לבד דמהני סתימה. וכן מפורש בתוספתא [כלים ב"ק פ"ד] וכן כ' ג"כ הרמב"ם [פט"ו מכלים] דסתימת נקב בטיט מהני לחזור אותו לתורת כלי. ולא לבד להיות דין כלי שלם עליו כמעיקרא. וא"כ יהי' הכא אחר שסתם נקביו דינו ככלי מתכות שלם. אלא מדסתמו בטיט. הרי הטיט הוא שעשאו כלי. להכי לאחר שסתמו דינו ככלי חרס [דהיינו אחר שהוסק] וכן מוכח מרמב"ם הנ"ל וע"ש [ומצינו דוגמתו דדיינינן להכלי בתר מעמידו [פרה פ"ה מ"ז]. ואילה"ק להרמב"ם דגם סתימת נקבים לבד מהני. א"כ למה נקט טפילה ע"פ כל התנור. טפי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא סתם רק הנקבים נמי דינו כתנור שלם. י"ל דהרי כבר שמעינן לעיל [ספ"ג] דאפי' זפת שהוא דבר המתדבק יותר מטיט ואפ"ה דוקא במקום השבר מתדבק. אבל לא על חלקת פני הכלי. א"כ כ"ש טיט וא"כ שפיר נקט טפילה לרבותא דלא מיבעי' בתחב טיט בחלול חור הנקב שהוא מקום השבר ודאי מחשב עי"ז כסתום מדמתדבק שם יפה במקום השבירה. אלא אפי' לא תחב הטיט תוך חלול הנקב. רק מירח טיט בטפילה על כל פני הכלי וע"י שעבר הטפילה ממעל להנקב עי"ז נסתם הנקב. אפ"ה מדעובר מרוח הטיט על כל פני הכלי מחשב סתימה]:

או מוסף של טיט:    ר"ל שהגביה כותלי תנור נקוב הזה ע"י כותלי טיט שהעמיד על שפת כותלי התנור הנקוב. נמצא שע"י שהתנור התחתון נקוב כמאן דליתא דמי. והמוסיף הזה שהעמיד ממעל לו הוא הוא עיקר התנור מהשתא. ודינו מהשתא כתנור חרס. [מיהו נ"ל דמיירי דהמוסיף ההוא גבוה ד' טפחים כריש פרקן. וגם ע"כ דמיירי נמי שהוסק לסופגנין בין בסתם הנקבים בטפילה ובין בעשה לו מוסיף [וכלעיל מ"ח]. ואילה"ק מ"ש ממוסיף תנור של בעה"ב לעיל [מ"ה] דאין דינו כתנור. י"ל התם התנור בעצמו שלם הוא ואין בעה"ב משתמש במוסיף ההוא אבל הכא שהתנור התחתון נקוב. אין אדם משתמש רק בהמוסיף לפיכך המוסיף הוא עיקר הכלי. והתחתון מחשב כיד לו. גם אילה"ק כיון דתנור נקוב זה אמק"ע. א"כ נהוי המוסיף הדבוק בהתנור הנקוב שתחתיו כנר אדמה שהוסק פיו שאמק"ט [כפ"ג מ"ב]. י"ל התם הנר הוא עיקר הכלי והוא לא הוסק [כרמב"ם שם] משא"כ הכא המוסיף הוא עיקר הכלי השתא והתחתון הוא רק יד לו וכדאמרן]. מיהו בעשה טפילה או מוסיף לתנור שלם של מתכת אין הטפל מבטל העיקר. ואין דינו כתנור חרס [וכן מוכח בתוספתא דכלים ב"ק ספ"ד]:

כמה יהא בנקב:    כמה שיעור של נקב. או פגם או סדק של תנור מתכות שיתבטל ממנו שם כלי. וכשיסתם אח"כ בטיט יחשב תנור חרס:

כדי שיצא בו האור:    ר"ל הלהב:

וכן בכירה:    דהיינו כירה של וכו'. ותנא והדר מפרש. מה כלל במלת וכן כירה. דכנגד מוסיף דתנא לעיל גבי תנור. תנא הכא גבי כירה פטפוטי':

ואילה"ק ניקב ופגימה בכירה היכא משכחת לי' הרי גם ג' פטפוטי' נפרדים נחשבים כירה [כרפ"י]. וי"ל דיש כירה שאינה נאותה לתשמיש רק בדפנות שלימות [כרפ"ז]:

עשה לה פטפוטין:    ר"ל שהעמיד ג' בליטות על שפת פה הכירה הנקובה כדי לשפות עליהן הקדירה ומדנתבטל הכירה הישנה. הרי זו ככירה חדשה:

מרחה בטיט:    ר"ל כירה של אבן או מתכות שלימה שמירח אותה בטיט סביב:

בין מבפנים בין מבחוץ טהורה:    ר"ל אינה נדונת עי"ז ככירה חרס. ואפילו יכול הטיח לעמוד בפני עצמו. ובתוספתא [ספ"ד] מוכח דגם בתנור שלם שטחו בטיט פליגי. דלרבנן אפי' יכול הטיח לעמוד בפ"ע לא ביטל הטיח ממנו שם התנור דמעיקרא. ולא דמי ליורת הערביים [מ"י] דהתם לא היה על הגומא שם תנור מעולם [וכן אמרינן [לעיל פ"ג מ"ה] דהטופל להבריא אינו חיבור ודו"ק]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]