תפארת ישראל על כלים ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

וחברן בטיט:    שלקח ג' חתיכות טיט והושיבן בארץ כמין סגול. וחברן בארץ בטיט:

להיות שופת עליהן את הקדירה:    להושיב עליהן קדירה ממעל להאש שבין הפטפוטין:

טמאה:    ר"ל מק"ט. וגם מטמא טהרות בהאויר שמבין הפטפוטין ולפנים [כלעיל באויר שבמסרק צרצור ספ"ב]. וכ"ש דמק"ט ומטמא שם במגע מתוכו ודוקא כשדיבק הפטפוטין בארץ בטיט. אבל חיבורן בראשן יחד לא מהני כלום [רב"א]. ולהרמב"ם [פט"ו מכלים] בהא או בהא סגי. ופשוט דמיירי בהוסקו הפטפוטין. דאל"כ אמק"ט [כפ"ה מ"ב]. ואע"ג דכל תנור אפי' מטולטל מק"ט [כשבת קכ"ה א] וא"כ ל"ל הכא חיברן כלל. אפ"ה פטפוטין שאינן תנור ממש להכי דוקא כשמחוברין לכל מר כדאית לי' נחשבים ככירה ומק"ט. וי"א דחיברן בטיט דקאמר תנא היינו רק שחיבר ראשי הפטפוטין זב"ז כצורת ד ר י י פ ו ס שלנו. אבל חברן בטיט בארץ לא מהני מידי. דכל חד וחד לחודי' קאי ולא שמה כירה:

קבע שלשה מסמרין:    של מתכות:

אע"פ שעשה בראשו מקום שתהא הקדרה יושבת:    שקצץ חידודן. והרחיב ראשן כדי שיהא נוח להושיב עליהן הקדירה. ולי"א הנ"ל דבעינן שיהיו הפטפוטין מחוברין בראשן אז מק"ט. צ"ל דגם הכא מיירי שחיבר ראשן יחד כעין טבעת טיט. והא דלא נקט לפ"ז הכא וכלעיל. י"ל דלרבותא נקט הכא ועשה מקום בראשן ר"ל לא לבד חיבר ראשן יחד אלא עשה החיבור ההוא חלק ושוה כעין מושב יפה לשפיתה. אפ"ה לא אמרינן שעי"ז יהיה דינו כתנור חרס דלא דמי לכירת מתכת שעשה בראשה פטפוטין דדינה ככירת חרס [כלעיל ספ"ה] התם מדמתנקב כירת מתכת כבר נתבטל מינה שם כירה דמעיקרא. משא"כ הכא גם קודם שעשה המושב כירה היתה:

טהורה:    מדין כירת חרס. אלא דינה ככירת מתכת [פ"ה סי' פ"ד] והרי כל כלי מתכות שמחובר לקרקע אמק"ט. מיהו ללישנא קמא הנ"ל אם חיברן בראשן יחד. הו"ל עי"ז דינו ככירת חרס. ולא גרע מעשה לו טפילה [לעיל פ"ה סי' צ'](*א):

העושה שתי אבנים כירה:    יחדן להושיב עליהן את הקדירה:

וחברם בטיט:    ר"ל שחיבר כ"א בארץ בטיט. או חיבר ראשן בטיט זב"ז:

טמאה:    דבאבנים שרחבין יותר מפטפוטין סגי בב'. וגם עדיפי לענין זה דלכ"ע אפילו מחוברין רק בארץ או רק בראשן בטיט יחד סגי:

או עד שיסמוך לכותל:    שיהיו ב' האבנים הללו קרובים לכותל כל כך עד שתהיה הקדירה נסמכת יפה גם בהכותל ולרבנן כיון שיוכל להושיבה על ב'. בהכי סגי. אע"ג שע"י תנועה מועטת תפול מן מושבה:

אחת בטיט ואחת שלא בטיט:    מלתא דרבנן היא וה"ה לר"י בלא חיבר השלישית בטיט:

טהורה:    שצריך שיהיו כולן מחוברין בטיט בארץ או בראשן. [ושיעור הטיט של כ"א כ"ש. תוספתא] ואל"כ אמק"ט:

משנה ב[עריכה]

האבן:    שהיא מחוברת בקרקע בטיט:

טמאה:    קמ"ל דלא תימא דכיון דלא נעשה התנור והכירה מתחילה לשפיתה כזו. לפיכך גרע מב' אבנים שעשאן כירה קמ"ל:

עליה ועל האבן:    נ"ל דהיינו א' בטיט וא' שלא בטיט. רק קמ"ל הכא דאע"ג דאותה שלא חיברה בטיט תקעה לתוך הקרקע וקבעה שם אפ"ה לא עדיף מעליה ועל הכותל. כיון שלא בכוונת כירה קבע לאבן זה בארץ:

עליה ועל הסלע:    שמחובר בארץ מברייתו:

טהורה:    דבתנור וכירים טמאים כתיב יותץ והנך אין בכולן דין נתיצה:

וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע:    בלשכת הנזירים שבעזרת נשים ששם מבשלין שלמיהן. עשו כירה כזו שסמכו אבן לכותל כדי שלא תתטמא הכירה משרץ מת וכדומה [ונ"ל דהא שלא הוצרכו לעשות כן בשאר תנורי המקדש. כגון בלשכת עושי חביתין. שאפו שם את החביתין בכל בוקר. וכ"כ בלשכת בית המוקד שבשלו שם הכהנים קדשים הנאכלין. ה"ט משום דהנך משום דמצויין שם בני אדם כל יום ושעה אין שרץ מצוי שם. משא"כ לשכת הנזירים. אין נזירים מצויין כ"כ בישראל מדנקרא חוטא [כנדרים ד"י א'] לפיכך אפשר שימצא שם שרץ מת]:

כירת הטבחים:    מוכרי בשר מבושל:

בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן:    שמסדרין שורה של אבנים. ומניחין ריוח בין כ"א לחברתה. וכ"א מחובר בארץ בטיט. ומושיבין הקדירה ממעל להריוח שבין אבן לאבן. באופן שיהיה קצת מהקדירה על קצה אבן זה וקצתה השני על קצה האבן שבצדה. והריוח שבין ב' האבנים. יהיה מקום להניח שם אש לחמם הקדירה:

נטמאת אחת מהם לא נטמאו כולן:    דאע"ג דכל אבן משמש לב' כירות. ושניהן כגוף אחד חשיבי. אפ"ה לא גרע מקערות שבטבלא [כ"ב מ"ז] דבנטמא א' לא נטמא חבירתה:

משנה ג[עריכה]

שלש אבנים שעשאן שתי כירים:    שחיבר כל אבן בטיט בארץ. או חיברן בטיט בראשן. כולן בשורה א' ככירת הטבחים נעיל. ונמצא שהאבן האמצעי משמש לב' הכירות:

האמצעית:    ר"ל כך הוא דין אבן האמצעי:

המשמשת את הטמאה טמאה:    ר"ל אותו טפח שבהאבן האמצעי שמשמש לשפיתת הקדירה שיבשלה על הכירה הטמאה. טמא. עד שינתץ הכירה:

המשמשת הטהורה טהורה:    ואע"ג דלעיל [פ"ב מ"ז] לא קיי"ל התם כריב"נ דס"ל שם דחולקין את עוביה אלא אמרינן דכל הריוח שבין הטמא והטהור טהור [וכמ"ש שם בס"ד]. י"ל התם א"צ לעובי הדופן שביניהן כלל. רק להתשמיש של תוך הב"ק שבכלי הטמא. ולהכי רק שם טמא. משא"כ הכא ודאי צריך לשפיתת הקדירה שיעור טפח מהאבן. וכמ"ש בתוספתא [ב"ק פ"ד דכלים]:

ניטלה הטהורה:    שניטל אבן החיצון של הכירה הטהורה:

הוחלטה האמצעית לטומאה:    דהו"ל כאילו כתת הכירה הטהורה. וכאילו חיבר אח"כ חצי האבן שנשאר ממנה אל הכירה הטמאה. ולפיכך נטמא גם חצי השני מהאבן האמצעי בטומאת התנור [כפי"ח מ"ז]:

ניטלה הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה:    דהו"ל כאילו כתת כירה הטמאה. ועי"ז נטהר חצי האבן שנשאר ממנו מחובר. אף אם לא היה מחובר לכירה טהורה. דרק בתנור צריך לחלקו לג' חלקים בשירצה לטהרו ושאר תנאים [כלעיל פ"ה מ"ז] אבל הכא בכירה סגי לטהרתו כשחלקו באופן שאין יכול להשתמש בו עוד [כפ"ז מ"ג]:

אם היתה האמצעית:    האבן האמצעי:

גדולה:    יותר מב' טפחים:

נותן לזו כדי שפיתה:    בשין שמאלית גרסי' מלת שפיתה. והוא לשון הכתוב [יחזקאל כ"ד פ"ג]. ושיעור כדי שפיתה מפרש בתוספתא שהוא טפח [ב"ק דכלים פ"ד]:

והשאר טהור:    ואע"ג דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב] היינו בשנצרך הדבר המחובר לתשמיש הכלי הטמא. תדע דהרי גם בקערות שבטבלא בנטמא א' לא נטמא חבירו [כפ"ב מ"ז]. וע"כ ה"ט מדאינו נצרך קערה א' לתשמיש של חברתה. וכ"כ מצינו בחבל או מזרן היוצא מהמטה [פי"ט מ"ב וג'] וכ"כ במרדע [פכ"ה מ"ב] וכ"כ כולי מילי [פכ"ט] כל שאינו נצרך לדבר הטמא וכבר היה מחובר להדבר הטמא אינו נטמא עמו:

ואם היתה קטנה הכל טמא:    קשה פשיטא. דטהרה שבה מהיכן יבוא לה. והרי ב' הכירות שבב' צדיה שתיהן טמאות. ונ"ל דהך בבא גם ארישא קאי. בנטמאה רק א' מהכירות. קאמר הכא דכשהאבן אמצעי אין בו כדי ב' שפיתות. אז גם האבן החיצון של הכירה הב' שלא נטמאה. גם היא טמאה. ומצינו דוגמתו בכרע מדרס שחברה למטה טהורה כולה טמאה מדרס [פי"ח מ"ז]. תדע דקאמר הכא הכל טמא. דמשמע כל מה שיש כאן מהאבנים. ואי רק אאותה אבן קאי הול"ל כולה טמאה [וזה דלא כהר"ב ורתוי"ט]:

אם יכול לשפות עליה:    על ב' אבנים החיצונית:

טמאה:    ר"ל עדיין נשאר בו טומאתו שמקודם. ולא אמרינן תשמיש חדש הוא זה ויקבל טומאה רק מכאן ולהבא אבל טומאה שמקודם נסתלק. ליתא. דהרי גם כשהיתה עדיין האמצעית בינתיים. הי' יכול להושיב יורה גדולה על ב' החיצוניות. ועוד הרי כל ששינה לשמה נשאר בטומאתו [כפכ"ח מ"ה]:

החזירה:    דכשחזר והושיב האמצעית בינתיים. הרי עי"ז מיעט הריוח שבינתיים בין ב' החיצוניות. ועי"ז הו"ל כנתץ הכירה של יורה הגדולה. ומה"ט לא דמי לניטל האמצעית. דהרי ה"נ יכול עדיין לשפות יורה גדולה על ב' כירות החדשות כבתחילה. י"ל התם לא מיעט הריוח. רק הרחיבו. ולא הוה דומיא דנתיצה. משא"כ הכא. מיהו אעפ"כ כל עוד שלא מירח האמצעי בטיט בארץ. אמק"ט מכאן ולהבא. והא דלא דמי נמי להך דאמרינן לקמן [פכ"ח מ"ה] דכל ששינה לשמה טמא. נ"ל דהתם שאני דלא עשה בה מעשה רק יחדו מהשתא לדבר אחר ממה שהי' מיוחד לו בתחילה:

מירחה בטיט:    שכשחזר והושיב האמצעית בינתיים. מרחה בטיט והדביקה בארץ:

מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה:    דהרי הן מהשתא כב' כירות חדשות. שכך שיעור גמר מלאכתן [כפ"ה מ"ב]:

משנה ד[עריכה]

ולזו אבן אחת מכאן:    ומרחן בטיט והוסקו כדינן. ונמצא שהן השתא ג' כירות:

חציה של זו:    ר"ל החצי של כל אחד מב' האבנים האמצעיות:

ניטלו טהורות:    ר"ל ואם אח"כ חזרו ונעקרו משם ב' האבנים החיצוניות הטהורו':

חזרו אלו לטומאתן:    ר"ל חזרו ב' האמצעיות לטומאתן כבתחילה. שיהיה כל אבן ואבן משניהן כולו טמא כבתחילה. מדאין בכל אחד מהן עוד שימוש לכירה טהורה. וכל המשמש לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]