תפארת ישראל על כלים ז

משנה כלים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

הקלתות: הוא כעין כירה קטנה שמושיבין אותה על השולחן ויש לה שולים עביה מאד כדי שלא ישרף השולחן כשיושיבוה עליו מהגחלים שבתוכה:

של בעלי הבתים שנפחתה: שנעשה גומא תוך שולי הקלת העבים מבפנים. ונמצא שעי"ז יהיה האש רחוק משולי הקדירה:

טמאה: דאם אין הגומא שבשוליה עמוקה ג"ט מק"ט עדיין:

יתר מכאן: היינו שהגומא עמוקה ג"ט או יותר. שהוא יתר מפחות מג"ט שנזכר ברישא:

נתן אבן או צרור: בהגומא שעמוקה ג"ט:

מרחה בטיט: שהדביק האבן והצרור תוך גומת הקלת בטיט:

מקבלת טומאה מכאן ולהבא: [כפ"ה סי' מו] :

זו היתה תשובת ר' יהודה בתנור שנתנו על פי הבור או ע"פ הדות: לעיל [פ"ה מ"ו] דכמו דהכא אם הגומא עמוקה כל כך שכשמסיק למטה אין הקדירה מתבשלת מלמעלה. הו"ל הקלת כנתוץ. וכאילו אין לו שוליים. ה"נ התם כשמסיק בהבור למטה. אין הלחם נאפה למעלה. הו"ל התנור כתלוש. ואינו מחובר להבור בשעת היסק הראשון ואמק"ט. ולרבנן אפי' יהיה דינו כתלוש. הרי א"צ שיהיה התנור מחובר אפי' בשעת היסק ראשון:

משנה ב

דכון שיש בו בית קבול קדירות: דיכון הוא כעין דף משולש עם דפנות. והוא בולט מכותל הכירה לחוץ להושיב שם קדירות ריקנות. ודופן אמצעי שלו הוא כותל הכירה:

טהור משום כירה: דאין דינו ככירה להתטמא כשיטמא הכירה. ולא שיתטמא הוא בעצמו משום דהדיכון לא שייך כלל להכירה ומדמחובר לקרקע אמק"ט:

וטמא משום כלי קבול: כשהכירה תלושה גם הדיכון בעצמו מק"ט כשאר כ"ח אבל אינו חיבור להכירה. וכקערות שבטבלא [פ"ב מ"ז] דהרי ה"נ אין תשמיש של דיכון תלוי בתשמיש התנור והשתא מפרש תנא דהא דקאמר דטהור משום כירה. היינו דהצדדים שלו וכו':

הצדדין שלו: ר"ל ב' כותלי הדיכון שבצדדיו:

הנוגע בהם אינו טמא משום כירה: דכשהן בתלוש אם נטמא א' לא נטמא חבירו. וכשהן במחובר הדיכון אמק"ט כלל. ונקט מגע וה"ה דלא נטמא באויר. אלא משום רחב דבסיפא נקט מגע. א"נ רבותא קמ"ל. דסד"א דעכ"פ הדיכון הוה יד להכירה והרי כל יד מטמא עכ"פ במגע קמ"ל דאפי' כיד לא הוה:

הרחב שלו: ר"ל כותל האמצעי של דיכון ששם חלל הדיכון רחב:

רבי מאיר מטהר: דאם נטמא הכירה מתוכה. אע"ג דאז כל גב הכירה טמא. אפ"ה אותו חלק של גב הכירה שהוא תוך הדיכון נשאר בטהרתו דמדאין הדיכון שייך להכירה הו"ל הדופן האמצעי שבין כירה לדיכון כאבן אמצעי שבין ב' כירות [פ"ו מ"ג] דאותו צד של האבן שהוא מול הכירה הטהורה. נשאר בטהרתו. וכ"ש נמי כל עוד שהכירה מחוברת בקרקע. אם נתלה שרץ באויר הדיכון. או נגע בו שרץ בכל מקום מתוכו לא די שהכירה שאינו שייך להדיכון טהור. אלא גם הדיכון בעצמו מדמחובר לקרקע או אפי' רק מיוחד לחברו בקרקע נשאר בטהרתו [כפי"ב מ"ב]. מיהו פלוגתייהו הכא רק באין הכירה מיוחדת לחברה בארץ. דבכה"ג ודאי גם לר"י טהור:

ורבי יהודה מטמא: דבנטמא הכירה אף דדיכון טהור. עכ"פ בנגעו טהרות אח"כ בהרחב לצד הדיכון. נטמאו. דלא דמי לקערות שבטבלא [פ"ב מ"ז] דבנטמא א' חברתה כולה טהורה. התם לא שייכי אהדדי כלל. אבל הכא הצד הרחב שייך טפי לתנור מלהדיכון ואין טפל מבטל העיקר. [ונ"ל דאזלו תרווייהו לטעמייהו. דלרבנן דס"ל דמדבטל העיקר בטל הטפל [כספי"ט] א"כ הטפל נגרר בתר העיקר. א"כ ה"נ הכא כשנטמא כעיקר נטמא הטפל עמו. ולר"מ התם דס"ל דלא אמרינן כשבטל העיקר בטל הטפל. א"כ הטפל לא שייך כלל להעיקר. וחשוב כעיקר לעצמו. לפיכך ה"נ הכא אותו צד של הרחב שפונה לדיכון נחשב כדיכון]:

וכן הכופה את הסל ועושה על גביו כירה: ורוחב אחורי שולי הסל בולט סביב להכירה. כדי להעמיד שם קדירות רקניות. אז דין הבליטה סביב כדוך הנ"ל דלר"מ לא נטמא כשנטמא הכירה. ולא אמרינן דהבליטה ההיא נדונת כיד להכירה. ונטמא עכ"פ במגע. ליתא. דסל לא מבטל לי' לגבי כירה דלהוי לה כיד. ולר"י דין הסל כדיכון הנ"ל. מיהו הסל עצמו מקב"ט במגע. משום כלי עץ. כל שאינו מיוחד לחברו בקרקע. ונ"ל עוד דנקט דיכון לרבותא דר"י. דאף דיש להדיכון ב"ק סביב אפ"ה הרחב שייך להכירה. ונקט כל לרבותא דר"מ דאע"ג דהשתא שהסל כפוי אין לאחוריו ב"ק אפ"ה אמרינן דשולי הסל שייכים לעצמן. ולפיכך בנטמא הכירה ונגעו אח"כ טהרות בדופן הכירה בחוץ נגד השולי הסל נשארו בטהרתן:

משנה ג

כירה: שיש בגגו ב' שפיתות לב' קדירות:

שנחלקה: ממעלה למטה:

טהורה: דהרי נתבטל כל שפיתה שבה. דלא דמי לתנור [פ"ה מ"ז] דלא פקע קבלת טומאה שבו. עד שיחלקנו לג'. התם אינו עשוי לשפיתה רק להדביק פת בדפנותיו מתוכו. ושיערו חכמים שכל שלא נחלק לג' אכתי חזי לתשמישו ואינו כנתוץ. אבל הכא מדעשוי לשפיתה. כיון שנתבטל השפיתה הו"ל כנתוץ:

ולרחבה טמאה: דהרי עדיין יש בכל חלק שפיתה א' ואינו כנתוץ עדיין. מיהו דוקא לענין שלא נתבטל ממנו הטומאה הקדומה. דצריכה נתיצה. אבל להבא אמק"ט. דהרי מדחלקו נתנקב בצדו יותר מהכנסת כוש [כפ"ט מ"ח] דמסתמא בשיעור נקב בשל חרס. כירה ותנור שוין. כמו ששוין בשיעור נקב בכירה ותנור של מתכות [כפ"ה מי"א]. ונ"ל דאפי' בנחלקה שפיתה א' שבו אפ"ה עדיין נשארה בטומאתה דכמו בג' אבנים שהן ב' כירות ונטמאו. ונטלה אמצעית. ועדיין ב' החיצוניות ראוין ליורה גדולה נשארו בטומאתן [כפ"ו מ"ג]. והיינו משום דמקמי הכי נמי היתה ראויי' ליורה גדולה. כ"ש הכא שלשפיתה א' גם מתחלה ראויי' היתה. ואין כאן פנים חדשות:

כופח: שיש בגגה רק שפיתה א':

טהור: דהרי נתבטל שפיתה שבה:

חצר הכירה: היא עשויה כמחבת חרס. והאומן מדביק באמציעותה גוף הכירה ומבשלים גם שם קדירות מהחמימות שבכירה:

בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות: שכותלי המחבת שמסבבים הכירה גבוהין ג' אצבעות. והוא שיעור גובה כותלי הכירה [כלעיל פ"ה מ"ב]. נמצא שהוא ככירה הסמוך לכירה:

מטמאה במגע ובאויר: דבנטמא הכירה או החצר באויר או במגע נטמא גם חבירו:

מטמאה במגע ואינה מטמאה באויר: דאז לא חשיב החצר ככירה רק דינו כיד להכירה והרי כל יד אמק"ט רק במגע [כפ"ג מ"ד] ולהכי רק בנגע טומאה בא' מהם בפני' נטמא חבירו אבל בנתלה הטומא' באויר א' מהן רק הוא טמא ולא חבירו מדאינו חבור רק מדרבנן עבדו גבה היכירא [הרמב"ם פי"ז מכלים ה"ו]. מיהו לרמב"ם בפירושו הכא וכ"כ להראב"ד [שם] כל אויר החצר שהוא נגד אויר הכירה. אפי' נמוך הכותל החצר פחות מג' אצבעות. אפ"ה בנטמא א' מאוירו נטמא חבירו:

כיצד משערין אותה: ר"ל אם כותל החצר גבוה גא"צ דאז גם החצר נטמא בנתלה טומאה באוירו. כיצד משערין עד היכן מגיע אוירו שכשיתלה שם טומאה יטמאו שניהן. דהרי כותל הכירה גבוה הרבה מכותל החצר. ולראב"ד הנ"ל אאינה גבוה גא"צ קאי הא דקאמר כיצד משערין. ור"ל באיזה אויר חצר אמרינן דאפי' באינו גבוה גא"צ כותל החצר. אפ"ה בנתלה שם טומאה יתטמא הכירה. מדהו"ל שם אויר כירה שנגד אויר החצר [משמע דאבל בגבוה גא"צ. אפי' למעלה מאלכסון שפוד כל שכנגד גובה כותל הכירה מחשב כתוך חלול החצר. ולא דמי לשפיות קערות [פ"ד מ"ד]. דהכא שאני. דהכירה והחצר זקוקים לאש א' וכדלעיל סי' כ"ו]:

ר' ישמעאל אומר נותן את השפוד מלמעלן למטן: שמשים ראש אחד מהשפוד על שפת גג הכירה. וראש הב' של השפוד ע"ג כותל חצר. וכל שלמעלה מהשפוד לא מחשב כאויר החצר. וה"ה דבנטמא הכירה. נטמא כל אויר החצר שתחת השפוד אלא דרבותא קמ"ל דאפי' נתלה טומאה עצמה למעלה משפוד לא נטמא. דשם לא מחשב אויר החצר כלל. והא דנקט שפוד לשער בו. היינו מדמצוי שם אצל התנור בשעה שנתלה שם טומאה. וה"ה במודד בדבר אחר:

וכנגדו מטמאה באויר: ר"ל בנתלה שרץ באויר למטה מכנגד אלכסון של שפוד. מטמא לאויר הכירה ג"כ:

לא נטמאת הכירה: מתוספתא דמכילתין [ב"ק פ"ה] מוכח דר"ש דהתם כראב"י דהכא ס"ל. א"כ תרוייהו לא מחלקי בין שכותלי החצר גבוה גא"צ או לא. דבכל גונא אמרינן דחצר טפל לכירה ולא איפכא נמצא שראב"י מחמיר בחד צד מת"ק בשאין החצר גבוה גא"צ. אפ"ה נטמא חצר בשנטמא כירה. ומיקל תו בחד צד בשגבוה גא"צ. אפ"ה בנטמא חצר לא נטמא כירה:

משנה ד

היתה מופרשת מן הכירה: שלא נתחברו מהיוצר יחד:

בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות מטמא במגע ובאויר: ר"ל שניהן חיבור זל"ז דבנטמא אחד מהן במגע או באויר נטמא חבירו. אע"ג שבאמת אינן מחוברין יחד. מדעכ"פ זקוקין זל"ז לאש א' וכמש"ל:

פחותה מכאן או שהיתה חלקה: שאין כותל כלל להחצר. ואע"ג דכ"ש הוא מאינה גבוה גא"צ [עי' הר"ב]. נ"ל דאו שהיתה חלקה גם אבבא דחברה היוצר קאי. וקמ"ל דאפ"ה אינה חבור וכדיכון לעיל סי' י"א [וכן מוכח מדלא נקט חלקה ברישא במחוברת זל"ז]:

טהורה: ר"ל אינן חיבור כלל אפי' לענין מגע שנטמא בה כירה. ואפי' בנגע טומאה בהחצר לא נטמא רק חצר ולא כירה. ואת"ל עכ"פ נהוי חצר כיד להכירה. י"ל דבאינן מחוברין אפי' יש לה דפנות גבוהות קצת ונוח לאחזה שם אפ"ה מדאינן מחוברין לא מחשב יד. ובחלקה אף שמחוברות זל"ז. הרי אינו נוח לאחזה שם מדדבוק המושב להקרקע:

פטפוטי כירה: בליטות טיט שע"ג כירה כסגול להושיב עליהן הקדירה. וי"א שהן רגלי הכירה [ועמ"ש רפ"ו] אמנם מלישנא דמג' ולמטן דנקט לקמן [מ"ה] משמע טפי כפי' קמא:

של שלש אצבעות: ר"ל דוקא כשהן ג'. וכל א' גבוה גא"צ אז מטמאין וכו':

כל שכן הן טמאים: ר"ל כ"ש שנחשבין חיבור לכירה שיתטמא כ"א בשנטמא חבירו במגע או באויר. דכל שנמוכין טפי. טפי חזו למלתייהו לבשל עליהן הקדירה ע"י האש שבכירה. ונחשבין טפי לגוף א':

ואפי' הן ארבעה: ר"ל אפי' יש שם ד' פטפוטין לא אמרינן מדיש בין כולן אחד שא"צ לשפיתה כולן לא יחשבו חיבור מדיוכל בכל א' לומר שא"צ לו [ועי' זבים פ"ד מ"ז]. ניטל א' מהן: מהג' הפטפוטין הנ"ל:

משנה ה

ר' שמעון מטהר: דס"ל דכל פטפוט שאמ"ט באויר אמק"ט כלל בין בנגע בו טומאה או בכירה. ולר"מ עכ"פ מקב"ט במגע משום יד. ולפ"ז כשהפטפוטין מחוברין בארץ כריש פירקן ולא בכירה. וניטל א' מהן. גם לר"מ טהורין לגמרי. מדא"א שידונו כיד:

עשה שנים: שעשה בהכירה ב' פטפוטין רחבין כפי הראוי לשפיתה:

מטמאין במגע ובאויר: דהו"ל כב' אבנים שעשאן כירה [פ"ו ע"ד]. ולרמב"ם גרסינן מטמא במגע ולא באויר. [וכן מוכח לע"ד מדמטהר ר"ש. מיהו ע"כ צ"ל דפטפוט אע"ג דרחב (רק) קצת בראשו. אינו כרחב שבאבן. ול"מ נ"ל דלרמב"ם ס"ל לר"מ דמדעשאן מתחלתן כך. גזרינן אטו ב' אבנים. ולהכי מדטמא רק מד"ס עשו היכרא כביד. ובזה יתורצו כמה קושיות. חדא מ"ט דר"ש ותו למה לא קאמר לעיל [מ"א] ר"י ור"ש מטהרין. די"ל ב' הקו' בחדא מחתא. דהכא ה"ט דר"ש משום דלא גזר אטו אבנים אבל לעולם כת"ק דר"י לעיל ס"ל. ב' יתורץ נמי במאי דקיי"ל הכא כר"מ נגד ר"ש. והרי כל כה"ג הוא איבעי' דלא איפשיטא [עירובין דמ"ו] די"ל דה"ט משום דהלכה כר"מ בגזירותיו. ג' יתורץ נמי מה דק' לרמב"ם. דנהי דאצטריך למנקט תרווייהו פלוגתא. ניטל א' לרבותא דר"מ. וב' מתחלתו לרבותא דר"ש. עכ"פ הו"ל למכלל ב' הפלוגתות בחד בבא. ולימא דלר"מ בתרווי' מטמא במגע ולא באויר. ור"ש מטהר. די"ל ה"ט דפלגינהו לב' בבי. משום דבכל חדא מטמא ר"מ מטעם אחר. בניטל א' משום יד. ובב' בתחלתו משום גזירה. ד' יתורץ נמי מ"ש ניטל א' מהג' מב' בתחלתו. הרי גם בניטל א' מהג' יהיו ב' הנשארים זה כנגד זה בשפוע. די"ל דרק בב' בתחלתו איכא למיגזר טפי. מדדמי לב' אבנים בתחלתו]:

משלש ולמטן: לצד הכירה.

ר"ש מטהר: מיהו רק העודף שעל הג' אצבעות מטהר ר"ש אף בנגע שם טומאה. וי"א דכל שגבוה הרגל יותר מגא"צ אז לר"ש כל הרגל אמק"ט:

היו משוכים מן השפה: שהפטפוטין מתעקמין ויוצאין ראשן להלאה משפת גג הכירה:

בתוך שלש אצבעות: ר"ל כל מה שיש מהפטפוט תוך גא"צ סמוך לשפת גג כירה:

חוץ מג' אצבעות: ר"ל אבל מה שיש בעקים הפטפוטין חוץ מג' אצבעות משפת כירה:

משנה ו

כיצד משערין אותן: ר"ל כיצד משערין האויר שבין ג' הפטפוטין דנימא דאותו אויר נקרא תוכו. ובנתלה שם שרץ נטמא. דהרי הפטפוטין עומדין בשפת גג הכירה במשולש כעין סגול כזה [ציור]. וא"כ יש להסתפק באיזה אופן נמדד הריוח שבין פטפוט לחבירו. אי בעגול כזה דהרי כן מסתבר לכאורה. כדי שיהא התפשטות הריוח של גא"צ משפת גג הכירה שבין פטפוט לחבירו. כהתפשטות הפטפוטין בעצמן. שג"כ משתערין גא"צ משפת כירה. ויהיה עי"ז שיעור ההתפשטות משפת גג הכירה סביב בשוה. או דלמא דרק הפטפוטין עצמן משתערין בגא"צ משפת גג הכירה אבל הריוח שביניהן ישוער בשלוש כזה [ציור] נמצא שיתקצר עי"ז מדת התפשטות הרווחים ממדת התפשטות הפטפוטין בעצמן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן את הכנה: ליניאל בל"א:

ביניהן: מניחין הכנה ממקום שכלה מדת הגא"צ של כל פטפוט למקום שכלה מדת הגא"צ בה פטפוט שבצדו:

מן הכנה ולחוץ טהור: והיינו שהריוח שנחשבו כאויר שבין הפטפוטין נמדדנו במשולש כנ"ל. ואע"ג שע"י מדידה כזו מתקצר מדת הריוח שבין הפטפוטין ולא יהיה כשיעור גא"צ משפת גג הכירה. אפ"ה מדטומאת אויר זה מד"ס הוא משו"ה הקילו בה:

בועז

הלכתא גבירתא