לדלג לתוכן

ברטנורא על כלים ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

הקלתות של בעלי בתים - בסיס העשוי לכירה ומקום מושבה נקרא קלת :

שנפחתה - קרקעיתה. והיה עומק הפחת פחות משלשה טפחים, הרי הכירה מקבלת טומאה, שאם יסיק בפחת מלמטה תתבשל הקדירה שבכירה מלמעלה:

יתר מכאן - אם היה הפחת עמוקה יותר משלשה טפחים :

טהורה - שהרי האש רחוקה מן הקדירה שבכירה ואינה מתבשלת:

נתן אבן או צרור - על מקום הפחת כדי שלא יהיה עומק הפחת שלשה טפחים, טהורה, לפי שאינה חשובה מקרקעית הכירה:

מרחה - לאבן זו בטיט:

מקבלת טומאה - הכירה, מכאן ולהבא. שאבן זו מקרקעית הכירה היא נחשבת, והרי אין עומק הפחת שלשה טפחים:

וזו היא תשובת רבי יהודה - כשנחלקו ר' יהודה וחכמים לעיל בפרק תנור תחלתו ארבעה:

בתנור שנתנו על פי הבור או על פי הדות - מכאן הביא ר' יהודה ראיה לדבריו, דכי היכי דבעינן הכא שיהא מסיק מלמטה וקדירה בשלה מלמעלה, הכי נמי בעינן התם:

(ב)

דכון - לשון מקום. כמו דוך פלן [ברכות יח:

] - והוא מקום בולט מן הכירה שכשמוציאין הקדרה מן הכירה מושיבין אותה על אותה הבליטה, ופעמים יש לו בית קבול שתי קדירות או שלש :

טהור משום כירה - דאם נטמאת הכירה לא נטמא הוא. אי נמי, אינו מטמא במחובר ככירה :

הצדדים שלו - כותליו של דכון שאינן מן הכירה:

הרחב שלו - הוא כותל הכירה עצמה לצד בית קיבולו של דכון. ולפי שהדכון מרחיב והולך לצד הכירה קרי לה רחב:

רבי מאיר מטהר - דלא חשיב ככירה:

ורבי יהודה מטמא - דחשיב ככירה. והלכה כרבי יהודה:

וכן הכופה את הסל - ובנה על גביו כירה, ובולט חוץ לכירה. והסל הוא מיטמא משום כלי עץ, וכשבנה עליו כירה ורוחב הסל בולט חוץ לדופני הכירה ושופתים קדירות על אותה הבליטה, דינו כדכון:

(ג)

כירה שנחלקה לארכה טהורה - כירה מקום שפיתת שתי קדרות. וכשנחלקה לארכה בטלו שתי שפיתות, ואם נחלקה לרחבה שתי שפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה :

כופח - מקום שפיתת קדרה אחת. ובין שנסדק לארכו בין שנסדק לרחבו בטל מקום השפיתה:

חצר הכירה - כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר :

שלש אצבעות - שכותלי החצר גבוהים שלש אצבעות. כשם ששיעור כירה תחלתה שלש, כדתנן לעיל בפרק התנור, כך שיעור חצר הכירה גבהו אין פחות משלש, ופחות משלש אין אויר שלה חשוב. ומיהו מטמאה במגע מדרבנן . אי נמי, משום דהוי כמו יד לכירה , ויד יש לו מגע ואין לו אויר:

כיצד משערין אותה - משום דכירה גבוהה מחצר הרבה וצריכים אנו לשער מה נחשב אויר החצר:

נותן את השפוד - ראשו אחד על כותל החצר הנמוך וראשו אחר על כותל הכירה הגבוה, וכל שלמטה מן השפוד אם נתלה שם שרץ אע"פ שהוא למעלה מכותלי החצר כאילו נתלה למטה, דכל זה נחשב אויר החצר:

לא נטמאת הכירה - דחצר טפלה לכירה, ואין כירה טפלה לחצר. ואין הלכה כראב"י:

(ד)

היתה מופרשת - שלא בנה האומן מתחלה החצר והכירה מחוברים יחד, אלא זו לעצמה וזו לעצמה:

חלקה - בלא בית קיבול כלל. וזו ואין צריך לומר זו קתני :

פטפוטי כירה - רגלי הכירה , שהם שלשה רגלים והם גבוהים שלש אצבעות, נחשבים ככירה ומיטמאים במגע ובאויר ככירה עצמה, וכל שכן אם הן פחותים משלש אצבעות שהם נידונים ככירה:

ואפילו הן ארבעה - רגלים, נידונים ככירה:

(ה)

ניטל אחד מהן - היו שלשה וניטל אחד מהן, אכתי חזו קצת להיות שופת עליהם את הקדירה וחשיב כנתוץ ולא כנתוץ, הלכך מיטמאים במגע ואין מיטמאין באויר:

ור"ש מטהר - שהיה ר"ש אומר כל פטפוטי כירה שאין מיטמאין באויר אין מיטמאין במגע. ואין הלכה כרבי שמעון:

עשה שנים - עשה האומן מתחלתה הכירה בשני פטפוטין:

מיטמאים במגע ובאויר - דהוו להו כשתי אבנים שעשאן כירה, דתנן לעיל שהיא טמאה:

היו גבוהים - הפטפוטים:

ור' שמעון מטהר - אותו העודף על שלש אצבעות ולמעלה, בין במגע בין באויר. דכל פטפוט למעלה משלש אצבעות לא חשיב ככירה :

היו משוכים מן השפה - כמין בליטות עשויין בגוף הכירה, ומאותן בליטות נמשכין הפטפוטין שהן רגלי הכירה, והשתא נמצאים הפטפוטים חוץ מן השפה, ומה שיש מהן בתוך שלש לשפה נחשב ככירה עצמה ומיטמא במגע ובאויר, ובמה שיש מהן מחוץ לשלש בהא פליגי ר' מאיר ור' שמעון. ובכולהו הלכה כר' מאיר:

(ו)

כיצד משערין אותן - לפי שהפטפוטים רחוקים זה מזה, וכשנמצא שרץ ביניהם אין אנו יכולים לדעת אם הוא בתוך שלש לשפה וטמא, או חוץ לשלש וטהור לר' מאיר באויר ולר' שמעון בין במגע בין באויר, הלכך מודד לפטפוט זה שלש אצבעות מן השפה וכן לשני ונותן האמה שמסרגלים בה את הספרים בינתים מזה לזה, והיא נקראת כנה, ומסרגל, ומן הסרגל ולפנים טמא, דהיינו נמי מקום הכנה, ומן הסרגל ולחוץ טהור: