משנה כלים ז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ז · משנה ג | >>

כירה שנחלקה לארכה, טהורה.

ולרחבה, טמאה.

כופח שנחלק בין לארכו בין לרחבו, טהור.

חצר הכירה, בזמן שהיא גבוהה שלוש אצבעות, מטמאה במגע ובאוירט.

פחותה מכאן, מטמאה במגע ואינה מטמאה באויר.

כיצד משערין אותהיב?

רבי ישמעאל אומר, נותן את השפוד יג מלמעלן למטן וכנגדו מטמאה באויר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר, נטמאת הכירה, נטמאת החצר.

נטמאת החצר, לא נטמאת הכירה.

משנה מנוקדת

כִּירָה שֶׁנֶּחְלְקָה לְאָרְכָּהּ, טְהוֹרָה;

וּלְרָחְבָּהּ, טְמֵאָה.
כֻּפָּח שֶׁנֶּחֱלַק, בֵּין לְאָרְכּוֹ בֵּין לְרָחְבּוֹ,
טָהוֹר.
חֲצַר הַכִּירָה,
בִּזְמַן שֶׁהִיא גְּבוֹהָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת,
מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע וּבָאֲוִיר;
פְּחוּתָה מִכָּאן,
מִטַּמְּאָה בְּמַגָּע,
וְאֵינָהּ מִטַּמְּאָה בָּאֲוִיר.
כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ?
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
נוֹתֵן אֶת הַשְּׁפוּד מִלְמַעְלָן לְמַטָּן
וּכְנֶגְדּוֹ מִטַּמְּאָה בָּאֲוִיר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
נִטְמֵאת הַכִּירָה,
נִטְמֵאת הֶחָצֵר;
נִטְמֵאת הֶחָצֵר,
לֹא נִטְמֵאת הַכִּירָה:

נוסח הרמב"ם

כירה שנחלקה -

לאורכה - טהורה.
לרוחבה - טמאה.
כופח שנחלק -
בין לאורכו בין לרוחבו - טהור.
חצר הכירה -
בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות - מיטמא במגע ובאוויר.
פחותה מכאן - מיטמא במגע, ואינה מיטמא באוויר.
כיצד משערין אותה?
רבי ישמעאל אומר:
נותן את השפוד מלמעלן למטן, ומלמטן למעלן - וכנגדו מיטמא באוויר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
נטמאת הכירה - נטמאת החצר,
נטמאת החצר - לא נטמאת הכירה.

פירוש הרמב"ם

כבר אמרנו שכירה - מקום שפיתת שתי קדרות, ולזה כאשר נחלקה לרוחבה טמאה, לפי שכל חצי ממנה ראוי לשפות עליו קדרה אחת.

אולם כופח - הוא מקום שפיתת קדרה אחת, ולזה באיזה פנים שתחלק טהור.

וחצר הכירה - מקום בנוי כנגד פני המוקד כמו טירת התנור, והוא דמיון חצר ולזה תקרא חצר הכירה.

ואמרו מטמא במגע ובאויר - רוצה לומר כי כאשר נטמאת הכירה במגע או באויר נטמאת עמה חצר הכירה, וכן כאשר נטמאה החצר במגע או באויר נטמאת הכירה.

ואם היה פחות משלש אצבעות, הנה לא יטמא אחד מהן בהיטמאות האחר זולת במגע. אולם אם נטמאת הכירה באויר, הנה לא יטמא החצר אשר לפניה אלא אם כן הגיע שרץ באויר הכירה נוכח אויר החצר. וכן אם נטמאת חצר הכירה גם כן באויר, הנה לא תטמא הכירה אלא אם כן היה השרץ נוכחי לכירה.

והיות חצר הכירה נגד הכירה אמר איך נדע מה מהאויר מאחד מהן נוכחי לאחר, ואמר כי כאשר יצא קו ישר מעליוני חצר הכירה אל שפלותה ויעשה זה בשפוד או בדומה לו, עוד יעמיד זה המקיש וימוד בו משפל הכירה עד שיחתוך מעליונה, הנה זה הגובה בכללו מאויר הכירה הוא הנוכחי לאויר חצר הכירה.

ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:

פירוש רבינו שמשון

כירה. מקום שפיתת ב' קדרות כדאמר בפרק כירה (דף לח:) וכשנחלקה לארכה נטלו שתי שפיתותיה. ואם נחלקה לרחבה שתי השפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה:

כופח. מקום שפיתת קדירה אחת ובין לארכו ובין לרחבו בטל מקום השפיתה:

חצר הכירה. כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר מבית האומן:

שלש אצבעות. שכתלי החצר גבוהים ג' אצבעות שיערו בחצר כמו ששיערו בכירה דתנן לעיל בפ"ה (מ"ב) כירה תחילתה שלש. פחותה משלש אצבעות אין אויר שלה חשוב ומ"מ אם נטמאת הכירה מטמא החצר במגע או מטעם יד או מדרבנן:

כיצד משערין אותה. משום דכירה גבוהה מן החצר הרבה ובא לשער מה נתשב אויר החצר. נותן את השפוד באלכסון ראשו אחד על כותל החצר הנמוך וראשו אחד על כותל הכירה הגבוהה וכל שלמטה מן השפוד אם נתלה שם שרץ אף על פי שהוא למעלה מכותלי החצר כאילו נתלה למטה דכל זה נחשב אויר החצר. לא נטמאת הכירה החצר טפילה לכירה ואין הכירה טפילה לחצר. תניא בתוספת"א (פ"ה) חצר הכירה ר"ש אומר נטמאת הכירה נטמא החצר נטמא החצר לא נטמאת הכירה ואם היתה חלקה טהורה. רבי יהודה אומר ניטלת כאחת טמאה ואם לאו טהורה. פי' חלקה כמו חלוקת התנור שחלק הכירה מן החצר טהורה אע"פ שעדיין הכירה בחצר. ורבי יהודה סבר דאם לא נחלקה כל כך שהיא ניטלת עם הכירה אכתי ככירה דמיא. ואם כשתטול הכירה החצר נשארת נטמאת הכירה לא נטמאת החצר ועוד יש לפרש חלקה בלא בית קיבול כי ההיא דלקמן פכ"ד (מ"ז):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כירה שנחלקה לארכה טהורה - כירה מקום שפיתת שתי קדרות. וכשנחלקה לארכה בטלו שתי שפיתות, ואם נחלקה לרחבה שתי שפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה ז:

כופח - מקום שפיתת קדרה אחת. ובין שנסדק לארכו בין שנסדק לרחבו בטל מקום השפיתה:

חצר הכירה - כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר ח:

שלש אצבעות - שכותלי החצר גבוהים שלש אצבעות. כשם ששיעור כירה תחלתה שלש, כדתנן לעיל בפרק התנור, כך שיעור חצר הכירה גבהו אין פחות משלש, ופחות משלש אין אויר שלה חשוב. ומיהו מטמאה במגע מדרבנן י. אי נמי, משום דהוי כמו יד לכירה יא, ויד יש לו מגע ואין לו אויר:

כיצד משערין אותה - משום דכירה גבוהה מחצר הרבה וצריכים אנו לשער מה נחשב אויר החצר:

נותן את השפוד - ראשו אחד על כותל החצר הנמוך וראשו אחר על כותל הכירה הגבוה, וכל שלמטה מן השפוד אם נתלה שם שרץ אע"פ שהוא למעלה מכותלי החצר כאילו נתלה למטה, דכל זה נחשב אויר החצר:

לא נטמאת הכירה - דחצר טפלה לכירה, ואין כירה טפלה לחצר. ואין הלכה כראב"י:

פירוש תוספות יום טוב

ולרחבה טמאה. פי' הר"ב דשתי שפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה. שאע"פ שכשנחלקה נמצא שאין לכל שפיתה אלא שלש כותלים. אפ"ה יכולה הקדרה לשבת עליה שעיקר כירה אינה עשויה לתוכה. שהרי תחלתה שלש אצבעות. ועי' מ"ש במשנה ו פי"ב:

חצר הכירה. כתב הר"ב כעין מחבת כו' מחוברת לחצר מבית האומן הר"ש. ועיין במשנה דלקמן:

מטמא במגע ובאויר. ר"ל כי כאשר נטמאת הכירה במגע או באויר. נטמא עמה חצר הכירה. וכן כאשר נטמא החצר במגע או באויר. נטמאת הכירה. הרמב"ם:

פחותה מכאן מטמא במגע. ולא באויר. פי' הר"ב במגע מדרבנן. כההיא דמתני' ג פ"ה ומה שכתב אי נמי משום דהוה כמו יד כו' כההיא דמתני' ד פ"ג:

כיצד משערים אותה. אפחותה מכאן. פירשה הראב"ד בפי"ז מה"כ:

נותן את השפוד. או בדומה לו. הרמב"ם:

מלמעלן למטן. לשון הר"ב נותן השפוד ראשו אחד על כותל הנמוך וכו' וכן לשון הר"ש. נראה מזה שגירסתם מלמטן למעלן. וכן הוא בנוסחת מהר"ם. אבל בפי' הרמב"ם כגירסת הספר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) שאע"פ שכשנחלקה נמצא שאין לכל שפיתה אלא ג' כתלים, אפ"ה יכולה הקדרה לשבת עליה, שעיקר כירה אינה עשויה לתת לתוכה, שהרי תחלתה שלש אצבעות:

(ח) (על הברטנורא) מבית האומן. הר"ש:

(ט) (על המשנה) מיטמאה כו'. ר"ל כי כאשר נטמאת הכירה במגע או באויר נטמא עמה חצר הכירה, וכן כאשר נטמא החצר כו' נטמאת הכירה. הר"מ:

(י) (על הברטנורא) כההיא דמשנה ג' פרק ה':

(יא) (על הברטנורא) כההיא דמשנה ד' פרק ג':

(יב) (על המשנה) כיצד כו'. אפחותה מכאן. פירוש הר"א:

(יג) (על המשנה) השפוד. או בדומה לו. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מיטמאה במגע:    גרסי' בנקודת חירק במ"ם וכן כולהו:

כופח:    בערוך נראה דגריס כופה בה"א בכל מקום שהוא מוזכר וכבר כתבתי זה פעמים רבות:

מיטמאה במגע וכו':    בנקודת חירק תחת המ"ם:

בפי' ר"ע ז"ל. ומיהו מיטמאה במגע מדרבנן. אמר המלקט עיין לעיל פ"ה סימן ג' בפירושו של ר"ע ז"ל:

מלמעלן למטן:    י"ס דגרסי' מלמטן למעלן וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל והרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה מלמעלן למטן ומלמטן למעלן וכן נראה מפי' הרמב"ם ז"ל:

וכנגדו מיטמא באויר:    כך צ"ל. והשמיט הרמב"ם ז"ל השערתו של ר' ישמעאל וכמו שאכתוב עוד בסוף הפרק בס"ד:

תפארת ישראל

יכין

כירה:    שיש בגגו ב' שפיתות לב' קדירות:

שנחלקה:    ממעלה למטה:

טהורה:    דהרי נתבטל כל שפיתה שבה. דלא דמי לתנור [פ"ה מ"ז] דלא פקע קבלת טומאה שבו. עד שיחלקנו לג'. התם אינו עשוי לשפיתה רק להדביק פת בדפנותיו מתוכו. ושיערו חכמים שכל שלא נחלק לג' אכתי חזי לתשמישו ואינו כנתוץ. אבל הכא מדעשוי לשפיתה. כיון שנתבטל השפיתה הו"ל כנתוץ:

ולרחבה טמאה:    דהרי עדיין יש בכל חלק שפיתה א' ואינו כנתוץ עדיין. מיהו דוקא לענין שלא נתבטל ממנו הטומאה הקדומה. דצריכה נתיצה. אבל להבא אמק"ט. דהרי מדחלקו נתנקב בצדו יותר מהכנסת כוש [כפ"ט מ"ח] דמסתמא בשיעור נקב בשל חרס. כירה ותנור שוין. כמו ששוין בשיעור נקב בכירה ותנור של מתכות [כפ"ה מי"א]. ונ"ל דאפי' בנחלקה שפיתה א' שבו אפ"ה עדיין נשארה בטומאתה דכמו בג' אבנים שהן ב' כירות ונטמאו. ונטלה אמצעית. ועדיין ב' החיצוניות ראוין ליורה גדולה נשארו בטומאתן [כפ"ו מ"ג]. והיינו משום דמקמי הכי נמי היתה ראויי' ליורה גדולה. כ"ש הכא שלשפיתה א' גם מתחלה ראויי' היתה. ואין כאן פנים חדשות:

כופח:    שיש בגגה רק שפיתה א':

טהור:    דהרי נתבטל שפיתה שבה:

חצר הכירה:    היא עשויה כמחבת חרס. והאומן מדביק באמציעותה גוף הכירה ומבשלים גם שם קדירות מהחמימות שבכירה:

בזמן שהיא גבוהה שלש אצבעות:    שכותלי המחבת שמסבבים הכירה גבוהין ג' אצבעות. והוא שיעור גובה כותלי הכירה [כלעיל פ"ה מ"ב]. נמצא שהוא ככירה הסמוך לכירה:

מטמאה במגע ובאויר:    דבנטמא הכירה או החצר באויר או במגע נטמא גם חבירו:

מטמאה במגע ואינה מטמאה באויר:    דאז לא חשיב החצר ככירה רק דינו כיד להכירה והרי כל יד אמק"ט רק במגע [כפ"ג מ"ד] ולהכי רק בנגע טומאה בא' מהם בפני' נטמא חבירו אבל בנתלה הטומא' באויר א' מהן רק הוא טמא ולא חבירו מדאינו חבור רק מדרבנן עבדו גבה היכירא [הרמב"ם פי"ז מכלים ה"ו]. מיהו לרמב"ם בפירושו הכא וכ"כ להראב"ד [שם] כל אויר החצר שהוא נגד אויר הכירה. אפי' נמוך הכותל החצר פחות מג' אצבעות. אפ"ה בנטמא א' מאוירו נטמא חבירו:

כיצד משערין אותה:    ר"ל אם כותל החצר גבוה גא"צ דאז גם החצר נטמא בנתלה טומאה באוירו. כיצד משערין עד היכן מגיע אוירו שכשיתלה שם טומאה יטמאו שניהן. דהרי כותל הכירה גבוה הרבה מכותל החצר. ולראב"ד הנ"ל אאינה גבוה גא"צ קאי הא דקאמר כיצד משערין. ור"ל באיזה אויר חצר אמרינן דאפי' באינו גבוה גא"צ כותל החצר. אפ"ה בנתלה שם טומאה יתטמא הכירה. מדהו"ל שם אויר כירה שנגד אויר החצר [משמע דאבל בגבוה גא"צ. אפי' למעלה מאלכסון שפוד כל שכנגד גובה כותל הכירה מחשב כתוך חלול החצר. ולא דמי לשפיות קערות [פ"ד מ"ד]. דהכא שאני. דהכירה והחצר זקוקים לאש א' וכדלעיל סי' כ"ו]:

ר' ישמעאל אומר נותן את השפוד מלמעלן למטן:    שמשים ראש אחד מהשפוד על שפת גג הכירה. וראש הב' של השפוד ע"ג כותל חצר. וכל שלמעלה מהשפוד לא מחשב כאויר החצר. וה"ה דבנטמא הכירה. נטמא כל אויר החצר שתחת השפוד אלא דרבותא קמ"ל דאפי' נתלה טומאה עצמה למעלה משפוד לא נטמא. דשם לא מחשב אויר החצר כלל. והא דנקט שפוד לשער בו. היינו מדמצוי שם אצל התנור בשעה שנתלה שם טומאה. וה"ה במודד בדבר אחר:

וכנגדו מטמאה באויר:    ר"ל בנתלה שרץ באויר למטה מכנגד אלכסון של שפוד. מטמא לאויר הכירה ג"כ:

לא נטמאת הכירה:    מתוספתא דמכילתין [ב"ק פ"ה] מוכח דר"ש דהתם כראב"י דהכא ס"ל. א"כ תרוייהו לא מחלקי בין שכותלי החצר גבוה גא"צ או לא. דבכל גונא אמרינן דחצר טפל לכירה ולא איפכא נמצא שראב"י מחמיר בחד צד מת"ק בשאין החצר גבוה גא"צ. אפ"ה נטמא חצר בשנטמא כירה. ומיקל תו בחד צד בשגבוה גא"צ. אפ"ה בנטמא חצר לא נטמא כירה:

בועז

פירושים נוספים