רבינו שמשון על כלים ז

<< · רבינו שמשון · על כלים · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

יש קלתות של כסף ושל זהב כדאשכחנא בפ' החובל (דף צב.) ובפ' האשה שנפלו (דף פב:) אבל הכא בשל חרס כעין קופות קטנות דומה לקלתה שלנו ועיקר תשמישן לשפות עליהם קדירה והגחלים בתוכן כעין כירה ושם אותו כלי קלת ולהכי קתני שנפחתה ולא קתני שנפחתו כלומר שנפחתה הקלת שנרחב מקום מושב הקדירה פחות משלשה טפחים טמאה הקלת אבל שלשה טפחים או יותר דאין ראוי לתשמיש שהחום יוצא ואין הקדרה מתבשלת טהורה הקלת:

נתן אבן או צרור למעט (או) הפחיתה אינה חיבור אלא אם כן מרחה בטיט ולא ממעט ליה: וזו היא תשובת רבי יהודה שנחלקו רבי יהודה וחכמים בפ"ה לעיל. והביא רבי יהודה ראיה מכאן לדבריו דכי היכי דבעינן הכא מסיק מלמטן וקדרה בשלה מלמעלה הכי נמי התם:

משנה ב

דכון. לשון מקום כמו (ברכות דף יח:) דוך פלן והיא בליטה היוצאת מן הכירה כשמסלקים את הקדרה מעל גבי הכירה מושיבין אותה על דכון ויש לו בית קיבול הקדירה או שתי קדירות או שלש שיכול להיות שאותה בליעה הוא סביב לכירה ויש לו בית קיבול קדרות הרבה:

טהור משום כירה. דאם נטמאת הכירה לא נטמא הדכון כתלים שלו שאינה מן הכירה אבל הרחב שלו הוא כותל הכירה עצמה לצד בית קיבולו של דכון ומפסיק בין שני הקבולים פליגי בה אי חשיב כירה או לא וכן הכופה את הסל ובנה על גביו כירה ובולט חוץ לכירה ומושיבין על גביו קדירות דינו כדכון.

תני"א בתוספתא (פ"ה) כסא שעשאו דכון אף על פי שמשמש בו טהור. היה טמא ועשאו דכון טמא עד שיקבענו במסמר. דכון של מתכת של בעלי בתים אע"פ שהטיט שוקע לתוכו טהור עשה לו פטפוטים טמא. כוורת של מתכת של בעלי בתים העשויה ככפישה אע"פ שהטיט שוקע לתוכה טהורה. עשה לה פטפוטים טמאה. דכון של אוליירים אע"פ שעשה לו פטפוטים טהור שלא נעשה אלא לשמש הקרקע. פי' כסא של עץ שמטמא משכב ומושב אבל של חרס לא כדאיתא בפרק אמר רבי עקיבא (דף פד.). טהור מדין מושב הזב. היה טמא מושב הזב ועשאו דכון טמא עד שיקבענו במסמר דאינו עולה מטומאתו עד שיקבענו ומיהו בפ' במה אשה (דף נח:) פי' דאין חילוק בין קיבל טומאה ללא קיבל דמעולם אין דבר עולה מראיות טומאתו אלא בשינוי מעשה. ושמא יש לחלק בין משכב ומושב לשאר כלים דכיון שיחדו אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. טיט שוקע לתוכו טהור משום חרס וטמא משום מתכת. ואם עשה לו פטפוטים נעשה ככירה ונידון כחרס וככלי מתכת. כוורת נמי כך דינה כדפרישית. אוליירין הן מחממי מרחצאות ודכון שלהן אין עשוי לכירה:

משנה ג

כירה. מקום שפיתת ב' קדרות כדאמר בפרק כירה (דף לח:) וכשנחלקה לארכה נטלו שתי שפיתותיה. ואם נחלקה לרחבה שתי השפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה:

כופח. מקום שפיתת קדירה אחת ובין לארכו ובין לרחבו בטל מקום השפיתה:

חצר הכירה. כעין מחבת גדולה של חרס והכירה יושבת באמצע מחוברת לחצר מבית האומן:

שלש אצבעות. שכתלי החצר גבוהים ג' אצבעות שיערו בחצר כמו ששיערו בכירה דתנן לעיל בפ"ה (מ"ב) כירה תחילתה שלש. פחותה משלש אצבעות אין אויר שלה חשוב ומ"מ אם נטמאת הכירה מטמא החצר במגע או מטעם יד או מדרבנן:

כיצד משערין אותה. משום דכירה גבוהה מן החצר הרבה ובא לשער מה נתשב אויר החצר. נותן את השפוד באלכסון ראשו אחד על כותל החצר הנמוך וראשו אחד על כותל הכירה הגבוהה וכל שלמטה מן השפוד אם נתלה שם שרץ אף על פי שהוא למעלה מכותלי החצר כאילו נתלה למטה דכל זה נחשב אויר החצר. לא נטמאת הכירה החצר טפילה לכירה ואין הכירה טפילה לחצר. תניא בתוספת"א (פ"ה) חצר הכירה ר"ש אומר נטמאת הכירה נטמא החצר נטמא החצר לא נטמאת הכירה ואם היתה חלקה טהורה. רבי יהודה אומר ניטלת כאחת טמאה ואם לאו טהורה. פי' חלקה כמו חלוקת התנור שחלק הכירה מן החצר טהורה אע"פ שעדיין הכירה בחצר. ורבי יהודה סבר דאם לא נחלקה כל כך שהיא ניטלת עם הכירה אכתי ככירה דמיא. ואם כשתטול הכירה החצר נשארת נטמאת הכירה לא נטמאת החצר ועוד יש לפרש חלקה בלא בית קיבול כי ההיא דלקמן פכ"ד (מ"ז):

משנה ד

מופרשת שלא בנאם האומן בחיבור אלא זו לעצמה וזו לעצמה:

חלקה. אם נפרשה חלקה בלא בית קיבול כלל אם כן הוי זו ואין צריך לומר זו דאפילו בפחות משלש אצבעות מטהרים כל שכן חלקה לגמרי ושמא חלקה (בס"י חזיא) הויא טפי מהיכא דכתליה פחותים משלש אצבעות ועוד יש לפרש או שהיתה חלקה כלומר שנבנית בחיבור ואח"כ נחלקה לגמרי כדפירש בתוספתא:

של שלש. גובה הפטפוט של שלש אצבעות:

כל שכן. אם פחותים משלש אצבעות דנידונים ככירה ואפילו אם הפטפוטים הם ארבעה נידונים הם ככירה:

משנה ה

אחד מהן. מן הפטפוטים ואכתי חזי קצת להיות שופת עליהן את הקדרה ואת האילפס וחשוב כנתוץ ולא כנתוץ:

מטמא במגע ולא מטמא באויר. ור"מ לטעמיה דגזר בבית הפך לעיל בפ"ה (מ"ג) ורבי שמעון לטעמיה דלא גזר: תניא בתוספתא (פ"ה) ד' פטפוטי כירה שניטלו שניה מהם אלכסון שנים השניים מטמאין במגע ובאויר מפני שהוא שופת עליהן את הלפס ואת הקדרה דברי ר"מ (צ"ל ור' שמעון) ורבי ישמעאל מטהר שהיה ר"ש אומר כל פטפוטי כירה שאין מטמאין באויר אין מטמאין במגע. פירוש אלכסון כמו באלכסון דכירה זו ארכה פי שנים ברחבה דארכה מקום שפיתת ב' קדרות ורחבה מקום שפיתת קדרה אחת ויושבת לארבע רגלים לארבע זויותיה וניטל של מזרחית צפונית ושל מערבית דרומית: עשה מתחלה שנים להיות שופת עליהן ומדמי לה ר"מ לשתי אבנים שעשאן כירה: העודף משלש אצבעות היה מטהר ר' שמעון דלא חשיב ככירה אי נמי כל הפטפוט היה מטהר דכיון דגבוה יתר מדינו לא חשיב ככירה כלל:

מן השפה. משוכין לצד חוץ. והנך פטפוטים הם רגלים שהכירה יושבת עליהן ויש בליטות עשויות מן הכירה עצמה מנין הבליטות כמנין הפטפוטים ויושבת עליהן דהשתא נמשכין לצד חוץ ומה שיש מן הפטפוט בתוך שלש לשפה נחשב ככירה עצמה ומטמא במגע ובאויר ובחוץ לשלש פליגי ובכולהו ר"מ ורבי שמעון לטעמייהו כדפרישית לעיל:

משנה ו

לקמן פרק י"ב תנן הכן והכנה טמאין. ופירש בערוך האמה שמסרגלין בה את הספרים והלוח שתחתיה ונראה דהאמה נקרא כנה והלוח שמסרגלין עליה הוא הכן ויש לפרש נמי כנה דמתניתין הכי דפטפוטי הכירה רחוקים זה מזה וכשנמצא שרץ בינתים איך נדע אם הוא לתוך שלש או לחוץ הלכך מודד לפטפוט זה שלש אצבעות מן השפה וכן לשני ונותן האמה מזה לזה ומסרגלה מן הסרגול ולפנים טמא דהיינו נמי מקום הכנה מן הסרגול ולחוץ טהור: