תפארת ישראל על כלים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על כלים · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כלי עץ:    כל כלי שנעשה מגדולי ארץ הוא בכלל כלי עץ:

וכלי עור:    דוקא הנעשה מעורות בריות היבשה אבל לא עורות שמבריות המים:

וכלי עצם:    יש בכללו גם הכלים שמקרניים וטלפיים:

וכלי זכוכית פשוטיהן:    ואפילו פשוטיהן שיש להן תוך. וכקנה חלול. דבחרס כה"ג טמא (עי' בועז סי' א) אבל הנהו הוקשו בקרא לשק. דהיינו שיהיה להן בית קיבול. ומה"ט לא כלל תנא גם כ"ח בהדי הנך. דהרי גם כ"ח פשוטיו טהורין. אבל כ"ח רק כשאין לו תוך פשוטיו טהורין. אבל ביש לו תוך. אפי' בלי ב"ק כגון קנה חלול מקט"ו:

טהורים:    מכל הטומאות. מיהו הנ"מ מדאו'. אבל מדרבנן כל פשוטי כ"ע מק"ט. אבל רק בשיש בו צורת כלי. וגם עשויין לתשמישי אדם וכלים ביחד. כגון שולחן שהאדם אוכל עליו. ומניח ג"כ עליו כלי מאכל כקערה וכדומה (ועי' ביבקש דעת סי' מ"ז). וגם פשוטי כלי עץ ואינך דתני במשנתינו אם יש להן צורת כלי וראויין למשכב ומושב. אע"ג שאין משתמשין רק לאדם. מק"ט מדרס מדאו'. ואז מק"ט גם משאר טומאות מדרבנן עכ"פ (כנדה פ"ו מ"ג). ונ"ל דה"ט דרמב"ם דס"ל דרק מדרבנן מקט"ו משאר אב הטומאה. משום דלא עדיפי הנך דאינם משמשין רק לאדם מאילו לא הוי חזי למדרס. ומשמש לאדם וכלים ביחד. דג"כ אמק"ט משאר אה"ט רק מד"ס. אמנם כלי זכוכית פשוטיו טהורין לגמרי מכל הטומאות אפי' מד"ס. והיינו משום דמדאו' גם ביש לו בית קיבול אינו מקבל טומאה. ורק מדנעשה מחול ודמו לכ"ח גזרו בה רבנן טומאה. ולהכי דינו ממש ככ"ח. דרק ביש לו בית קיבול מקבל טומאה אבל פשוטיו טהורין לגמרי. הכל ככלי חרס ממש. אבל מדנראה תוכו כברו. החמירו גבי' טפי מכ"ח. וגזרו שיקבלו טומאה גם מגבו. אבל הקילו גביה שוב טפי מבכ"ח ואמרו שאמק"ט מאוירו. ותקנו כך משום דאל"כ היה טומאת כלי זכוכית שכל עיקר קבלת טומאה שבו מדרבנן. חמור יותר מטומאת כל הכלים שטומאתן מדאו'. דהרי יקבל טומאה מגבו וגם מאוירו (ראב"ד פ"א מכלים):

ומקבליהן טמאים:    מקבלין טומאה בנגע בהן טומאה מתוכן או מגבן:

נשברו טהרו:    אפי' מטומאה שקבלו קודם שנשברו. וכ"ש שאין מק"ט אחר שנשברו:

מקבלין טומאה מיכן ולהבא:    אבל טומאה ישנה שבהן נתבטל משנשברו. דרק כלי מתכות שנשבר ונתקן חוזר לטומאה ישנה מד"ס (כלקמן פי"א מ"א). וכל הנהו דיני של כלי עץ ועור וכו' לא שייכי הכא כלל. דהרי מתחלת פרק זה עד סוף פ"י. רק מדיני כ"ח איירינן. ואפ"ה נקטינהו תנא הכא מדבעי לאשמעינן כל חילוקי דינים שיש בין הנך כלים לכ"ח:

כלי חרס וכלי נתר:    הוא מין כלי אדמה. שאחר שנתיבש הוא חזק בעצמו וא"צ לצרפו בכבשן. ולהכי מק"ט. אבל שאר כלי טיט. כל שלא נשרף בכבשן עדיין הו"ל כלי אדמה ואמק"ט כלל:

מיתטמאין ומטמאין:    כשנתלה טומאה באוירו. וכ"ש כשנגע טומאה בתוכו. נטמא הכלי. ואם אחר שנטמא הכלי. נתלה שוב מאכל או משקה באוירו. וכ"ש כשנגעו בו אפי' מגבו. נטמאו. ורק אין כלי נטמא מאויר כ"ח אפי' בעוד השרץ בתוכו (כשבת קל"ח ב') מדכתיב מכל האוכל אשר יאכל כל אשר בתוכו יטמא. דרשינן אוכלין ומשקין מתטמאין מאויר כ"ח אבל לא כלים:

באויר:    והא דכ"ח מק"ט מאוירו. היינו בין שנתלה הטומאה באוירו או כפה הכלי על הטומאה. וכ"כ אם אחר שנטמא הכ"ח חזר וכפאו על טהרות נטמאו (רמב"ם פי"ג דכלים ה"ה):

ומיטמאין מאחוריהן:    אם יש להכ"ח ב"ק מאחוריו. כדרך שיש לכוסות כסף באחורי שוליו. אז אם נגע שם טומאה נטמא. אבל אמק"ט שם בנתלה שם שרץ באוירו והיינו מדאין הב"ק שם עשוי לקבלה. ואפ"ה נטמא שם במגע משום דעיקר הכלי עשוי לקבלה:

ואינן מיטמאין מגביהן:    אפילו נגעה טומאה מגבו כשאין שם תוך טהור (ועי' לקמן סי' מ"ה). מיהו כלי חרס שכבר נטמא מתוכו ונגע בו אח"כ אוכל ומשקה בכל מקום מגבו נטמאו (כרמב"ם פי"ג ה"ח):

ושבירתן היא טהרתן:    ולא מהני להו טבילה. משא"כ שאר כלים גם ע"י טבילה נטהרים. וכ"כ מפץ וכלי זכוכית. ולרש"י (שבת דפ"ד ב') גם כל פשוטי כלי עץ. לכולם אין להם טהרה במקוה. ובכולהו ה"ט מדלא כתיב בהו טומאה בפירוש בתורה. א"כ גם הטבילה לטהרה שהזכירה תורה. לאו עלייהו קאמר. ורק כ"ח אף שכתוב בו טומאה בפירוש. עכ"פ כיון דאמר רחמנא גבי כ"ח ואותו תשברו. לומר לך שאין לו תקנה אלא שבירה (כעירובין ק"ד ב') מיהו נ"ל דמדל"ק תנא. אם נשברו טהרו [אב"י אע"פ דכבר רמז רבינו התירץ דלהכי נקיט ושבירתן היא טהרתן לאפוקי שאין כ"ח נטהר ע"י טבילה. אפ"ה הוסיף בכאן לקח ליתן עוד טעם ללשון זה דמשנה] וכלישנא דנקט לעיל בשאר כלים. ה"ט משום דלעיל בשאר כלים נקט שפיר אם נשברו טהרו. והיינו מהטומאה שהיה בהן תחלה. וגם שאמק"ט להבא. ואעפ"כ אפשר שיק"ט להבא. כשיסתום הנקב. או כשיעשה ממנו כלי חדש אבל כ"ח קאמר הכא גביה שבירתן היא טהרתן לגמרי. דאפי' יסתום הנקב שבו או כשילוש רסיסי שברי כ"ח. ויעשה ממנו כלי חדש שוב אמק"ט (כלקמן פ"ג מ"ג וד'. ועי' רמב"ם פי"ט ה"ג ודוק) דכל כ"ח שנתבטל ממנה טומאה שעה אחת שוב אמק"ט לעולם [ונ"ל דמה"ט נמי לא הזכירה תורה שבירה בפשוטי כלי עץ וכדומה. כמו שהזכירה כך בכ"ח. היינו משום דשבירה משמע שזהו תקנתו שאמ"ט עוד לעולם אף שיחזור לעשות ממנו כלי. והרי זה אינו בפשוטי שאר כלים]:

משנה ב[עריכה]

הדקין:    ר"ל כ"ח קטנים שלמין:

ודפנותיהן יושבין שלא מוסמכין:    ר"ל או קטנים או גדולים שנשברו ונשאר מהן קרקר. דהיינו שולים. או שנשאר מהן דופן. ועדיין יש בהקרקר או בהדופן בית קיבול. באופן שיכול להושיבם על שום מקום בלי סמיכה. ולא ישפך מה שבתוכן:

שיעורן:    ר"ל אין כ"ח קטנים הנ"ל או שברי כ"ח קטנים הנ"ל מק"ט. רק כשיחזיקו זה וזה כדי סיכת קטן דהיינו שמן כדי לסוך בו אצבע קטן של קטן בן יומו. והוא חלק צ"ו מהלוג שהחזיק מקודם בעוד שהיה שלם. וכן רביעית דתני בתר הכי. הוא א' מצ"ו בסאה שהחזיק מקודם. וכן חצי לוג דתני בסוף הוא א' מצ"ו בסאתים שהחזיק מקודם:

מכדי סיכת קטן ועד לוג:    הך ועד לוג דקאמר רק אקרקרות ודפנות קאי. וה"ק אם כשהיה הכלי שלם היה מחזיק לוג או פחות מזה. אז אין שבריהן מק"ט רק כשיחזיק החרס כדי סיכת קטן:

ברביעית:    ר"ל ואם כשהיה הכלי שלם היה גדול והחזיק יותר מלוג ועד סאה. אז אין השבר מק"ט עד שיחזיק לכל הפחות רביעית. דהוא חלק צ"ו מסאה שהחזיק מקודם:

בחצי לוג:    הוא חלק צ"ו מסאתיים שהחזיק תחלה:

בלוג:    הוא חלק צ"ו מד' סאין. והא דלא קאמר בקיצור מסאתים ועד חמש דבהא נכלל נמי ד' דלא תני לה. ה"ט משום דהכי אורחא למעבדינהו להכלים בני ב' ג' ה' ולא בני ד' [הר"ש]. ול"נ דהא קמ"ל דבין שהחזיק תחלה פחות מד' סאין או טפי מד' סאין. תמיד משערין כדי חלק צ"ו מד' סאין. וכ"ש בהיה מחזיק תחלה באמת ד' סאין דמשערין בחלק צ"ו מד"ס:

רבי עקיבא אומר אני איני נותן בהן מדה:    ר"ל אני אינני משער בשברי כלים שיק"ט לפי המדה שהחזיקו תחלה. אלא אני משערן לפי המקומות שנעשו שם הכלים. ולפי הצורה שהיה לכל א' תחלה:

אלא הרקין שבכלי חרס:    שאין להם צורת קדירה מדהן קטנים מאד:

שיעורן מכדי סיכת קטן ועד קדירות הדקות:    ר"ל שיעור זה סגי נמי כשצורתן כקדירה קטנה:

מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות:    הן קדירות שנעשות בלוד. ותמונתן כעין חביות ומחזיקין טפי מקדירות קטנות. להכי כשנשברו צריך שיחזיק השבר טפי מסיכת קטן:

מלודיות ועד לחמיות:    קדירות הנעשות בבית לחם. והן גדולות יותר מהלודיות. פעמים מעט פעמים הרבה:

הפכים הגלילים:    ר"ל קדירות קטטת הנעשות בארץ הגליל:

והחביונות:    ר"ל חביות קטנות מאד:

שיעור קרקרותיהן כל שהן:    דכשנשבר ונשאר רק קרקר שלהן והוא שולי הכלי וכדאמרן. אז סגי בשמחזיק מעט. אפילו פחות מכדי סיכת קטן. משום דעדיין נשאר צורת כלי שמקודם עליו:

ואין להם דפנות:    נ"ל דה"ט משום דהנך ב' מיני כלים הקטנים. דפנותיהן זקופות ואין להדופן בטן באמצעו. לפיכך כשישבר הכלי וישאר רק הדופן. אינו מחזיק כלום. מדהוא רק כלוח פשוט של חרס שאמק"ט. מיהו כל בבא זו של פכין דברי ר' יוחנן בן זכאי היא דלר"א [אב"י צ"ל לע"ד דלרע"ק. ועי' רמב"ם כלים פי"ח הט"ו דמשמע שם דהאי סיפא לאו דעת יחידאה היא ולפיכך העתיקה להלכה. ואולי זהו כוונת רבינו כ"מ שם. דהראה מקום על הברייתא. ולא על משנתינו כאן ודו"ק ] פכין וחביונות בכלל קדירות הדקות הן. וקרקרותיהן ודפנותיהן. אם רק יש להן ב"ק שניהן שיעורן כדי סיכת קטן:

משנה ג[עריכה]

הטהורין שבכלי חרס:    ואלו הן פשוטי כ"ח שאמק"ט כלל. אפילו טומאת מדרס ואפי' מד"ס:

טבלה שאין לה לזביז:    ר"ל שפה. ודע דלזביז. ושפה. וזר. כולן הן אגן המקיף גג הכלי כעין דופן נמוך מאד. אלא כשתמונת הבליטה זאת שעל שפת הגג הוא מרובע. נקרא לזביז. וכשתמונתו עגול. נקרא שפה. וכשהוא בתמונת משולש נקרא זר. וכשהוא גבוה קצת נקרא דופן [רמב"ם]:

ומחתה פרוצה:    ר"ל מחתה שחותין בה גחלים. שרגיל להיות רוח א' שבראשה פרוץ בלי דופן. כדי לחתות דרך שם הגחלים והאפר והא קמ"ל דאע"ג שרק צד א' פרוץ. אפ"ה תו לא מחשב ב"ק:

ואבוב של קלאין:    הוא כ"ח עם דפנות סביב. אבל כולו מנוקב כדי לקלות בתוכו אפונים וכדומה. והוא הנקרא אצלינו [ברענער] בל"א. ואע"ג שהוא כלי תשמיש למאכל. ששיעור נקיבתו כמוציא זית (כרפ"ג) והרי אלו הנקבים קטנים הם. ואינם כמוציא זית. ואם כך כשהיה שלם ונתנקב. מכ"ש הכא שעשוה מתחלה מנוקב כך וזה דרך תשמישו. י"ל דאע"ג דע"י הנקבים הללו. לא נתבטל שם כלי ממנו. עכ"פ ע"י רבוי נקביו בכל שטחו סביב מחשב כפשוטי כ"ח. ונ"ל דכולהו לא זו אף זו קתני. לא מיבעיא טבלא שאין לה שפה כלל. אלא אפי' מחתה שמוקפת עכ"פ שפה מג' רוחות. ולא מיבעיא מחתה שעכ"פ צד א' שלה פרוץ. אלא אפי' אבוב שמוקף מכל הרוחות. אפ"ה מדעכ"פ כולה מנוקבת מכל הרוחות סביב כדי שישלוט לתוכה האש מכל הצדדים. להכי לא מחשבה ב"ק:

וסילונות:    רעננע בל"א:

אע"פ כפופין:    נ"ל כהרמב"ם שכ' דר"ל דאע"ג שב' ראשי הסילון כפופין כלפי מעלה. כזה נמצא דשפיר יש לסילון זה ב"ק. דהרי שע"י שב' פיות הסילון כלפי מעלה. הוא מקבל שפיר בתחתיתו אפ"ה לא מחשב ב"ק מדעכ"פ אינו עשוי לקבלה:

אע"פ מקבלין:    ר"ל אף שיש להסילון בשום מקום בשוליו ב"ק כעין גומא כזה [ציור] מדעושין כך כדי שיפלו לתוך הגומא הקשין והצרורות שהביאו המים עמהן בזחילתן. ולא יסתמו הסילון. ואפ"ה לא מחשב עשוי לקבלה. משום דלא ניחא ליה מצד עצמו במה שיקבל דטפי הוה ניחא ליה שלא יבואו לשם הצרורות:

וכבכב:    כבכב. הוא כסוי עמוק שכופין אותו על פה הסל. וה"נ אף שיש להכסוי ב"ק לקבל גובה הפת שבולט מהסל. אפ"ה מדמשתמש כפוי לא מחשב ב"ק [כפרקן מ"ה ופי"ד מ"ג. ובתוספתא [פ"ב מב"ק דכלים] קאמר בזה"ל. זה הכלל כל המשתמש כפוי בכ"ח אמק"ט. ובלשון זה ממש כ' גם הרמב"ם [פי"ח מכלים ה"ה] והר"ב כאן כתב בלשון זה ורק לקמן במ"ה כתב תחת מלת כפוי מלת כסוי. ונ"ל דהא דבכל דוכתא שנזכר בזה מלת כ"ח. לאו לדיוקא כתבו כן. דהרי גם כסויי כל הכלים אמק"ט [כפי"ד מ"ג] ואי"ל דבכ"ח אפי' אינו כסוי רק שהוא גוף הכלי. אפ"ה אם עשוי רק לכפותו על מאכל או דבר אחר שתחתיו אמק"ט. משא"כ בשאר כלים. ליתא דכיון דלא מחשב תוך וב"ק לכ"ח. ה"ה בשאר כלים. ותו דהרי בתוספתא הנ"ל מייתי הך זה הכלל לאחר שהזכיר כסויי כדי יין ושמן וכסוי מיחם. משמע דעלייהו קאי זה הכלל וכסוי וכפוי דא ודא אחת היא בין כך ובין כך אמק"ט. א"כ למה נקט כ"ח דוקא. אלא נ"ל דלרבותא נקט כ"ח. דאע"ג דחמיר אוירו משאר כלים. אפ"ה אם הוא כפוי על טומאה לא נחשב כנתונה באוירו. ואמק"ט. וכיון שכן. לפיכך אם כל תשמישו הוא בכפוי לא מחשב כב"ק ואמק"ט אפילו במגע. בין בכ"ח ובין בשאר כלים]:

וטפי:    הוא כלי חרס שיש בו בית קבול ומק"ט. רק מדקתני הכא שהתקינו משמע שעשה בו שום שנוי להשתמש בו מעתה להיות כסוי כפוי ע"ג ענבים ומדעשה בו מעשה ויחדו לכך לעולם תו אמק"ט. מיהו מעשה ודאי צריך. דמחשבה אינה מוציאה אפי מיד מחשבה [כספכ"ה. והרמב"ם כלים פ"ח ה"י] [אב"י ונ"ל דבמ"ה גבי התקינו לתשמיש האי התקינו אינו כהתקינו דכאן במעשה אלא אפילו במחשבה דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה כקידושין דנ"ט ב' ולקמן פכ"ה מ"ט]:

וחבית של שייטין:    הוא חבית חלולה וסתומה מכל הצדדים כדי שיתמוך עליו הלומד לשוט במים. דמדמלאה אויר לא תישקע במים. ואף שלפ"ז עשויה לקבל הרוח הסגור בתוכה. אפ"ה מדאינו עשוי להכניס ולהוציא מה שבתוכה לא שמה בית קיבול וכדאשכחן דכוותה בפתח שאינה עשויה להכניס ולהוציא לא שמה פתח [כשבת קמ"ו א'] א"ו דה"ט מדהו"ל ב"ק העשוי למלאות לעולם דלא שמה ב"ק (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג):

וחבית דפונה בשולי המחץ:    מחץ הוא כלי גדול של חרס. ומדהוא כבד קשה להגביהו באחיזה. להכי עושה בו היוצר בתחלה כעין כוס קטן בהדופן סמוך לשוליו מבחוץ שכשירצה להגביה המחץ. תוחב ידו לתוך הכוס הקטן הזה. ומגביה להמחץ ע"י בית אחיזה זה. וא"כ אע"ג שכוס הקטן הזה יש בו ב"ק לקבל ידו לבית אחיזה. אפ"ה לא מחשב בשביל זה עשוי לקבלה. ואינו רק כשאר ב"ק שבאחורי כלי דלא מחשב כעשוי לקבלה:

והשלחן:    כולן הן פשוטין בלי תוך. אבל מקבלין על פשיטותן ואפ"ה לא מחשבו ב"ק:

והספינה:    אף שיש לה ב"ק ועשוי לקבלה אפ"ה אמק"ט. דכך מקובל לנו שאין ספינה בכלל כלים האמורים בתורה. מדאינה מתטלטלת בידי אדם. אפילו אינה מחזקת מ' סאה [וקרא דמייתי ריש פרק ט' דשבת. אסמכתא דעלמא]:

והמנורה של חרס:    הוא כעין כן שמושיב עליו [הלאמפע] שמניחין בתוכה השמן והפתילה. ואע"ג דאין להכן הזה ב"ק. אפ"ה סד"א דמדמיוחדת להושיב עליו [הלאמפע] תמיד. עדיפא מה"ט מטבלא ושולחן. ונימא דמחשב ב"ק קמ"ל. א"נ נ"ל דמיירי גם ביש להכן זה ב"ק. ואפ"ה מדעשוי למלאותו עם [הלאמפע] לא שמה ב"ק. וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם. א"נ להכי אף שיש לו ב"ק אינו מק"ט. מדעשוי רק לתמוך עליו עיקר הכלי הו"ל תשמישי כלי שאמק"ט אפילו יש לו ב"ק. וכחמור שתחת מלבני המטה. דאף שיש לו ב"ק אינו מקבל טומאה [כתוספתא דכלים פרק ח. ודלא כהר"ב פרק טז. ועמ"ש שם בס"ד]:

זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים:    ר"ל כל כ"ח שאמק"ט מתוכו אמק"ט מאחוריו. אפילו ממשקין טמאים שמטמאין ג"כ כ"ח מגבו. משום דחכמים גזרו שכל משקין טמאים יטמאו לכל הכלים בכל מקום שיגעו בהן ואפי' כ"ח שאמק"ט מגבו אפי' מאה"ט. אפ"ה ממשקין מק"ט אפילו מגבו. ואע"ג דאין שום כלי מק"ט רק מאה"ט [כב"ק ד"ב א']. אפ"ה גזרו כך במשקין טמאים אטו רוקו או שאר מעיינות של זב וזבה וחביריהן. שמעיינותיהן באמת הן אה"ט. מיהו אפ"ה שוב הקילו בטומאת משקין. שכשנטמא מהן שום כלי בין כ"ח או שאר כלי מאחוריו לא יטמא תוכו. ותקנו כך להיכירא. כדי שעי"ז ידעו שטומאת משקין לכלי הוא רק מד"ס ולא ישרפו על טומאתו תרומה וקדשים ומה"ט הוצרכו נמי לגזור בכ"ח שיקבל טומאה ממשקין בגבו. והרי כל עיקר הגזירה שגזרו שמשקין יטמאו כלי. הוא מגזירת מעיינות של זב וזבה וכדאמרן והרי גם מעיינות של זב וכו' אמ"ט לכ"ח מגבו. אבל ה"ט. דאילו לא היו גוזרים כך. לא היה אפשר להם לעשות היכירא בכ"ח שיהיה טומאת משקין בתוכו מד"ס. אבל כשגזרו שכשיטמאו גביו במשקין לא יטמאו תוכו. ידעו שגם כשיטמאו תוכו במשקין שכולו טמא. שהוא רק מד"ס. ואחוריים דנקט הכא היינו כל הגב של כלי. אפילו במקום שאין שם ב"ק בהגב. ולא דמי לאחוריים דנקט במשנה א'. דהתם משמעותו רק בהב"ק שבגב. וכמ"ש שם. והיינו דבכל מקום שנזכר במשנה מלת אחוריים סמוך למלת גב. יהיה פי' מלת אחוריים ב"ק שבגב אבל בשאר דוכתי כל גב של כלי נקרא ג"כ אחוריים [ועי' הר"מ והר"ש כאן]:

משנה ד[עריכה]

פנס:    "לאטערן" של חרס:

טהור:    אף שיש להפנס שולים וגם דפנות להושיב בתוכו הלאמפע עם השמן והפתילה אפ"ה אין הפנס נחשב כב"ק. מדאין הדפנות עשויין רק להגן מהרוח שלא יכבה הנר ולא לקבל לתוכו שום דבר. א"נ מדאין הפנס עשוי רק להושיב לתוכו הלאמפע הו"ל משמשי כלים רק בשעת מלאכה שאמק"ט. דאף שיש לו ב"ק אמק"ט [כמ"ש לעיל סי' מ"ד]:

מגופת היוצרין:    אבניים שלפני היוצר:

שהוא פותח בה:    ר"ל אותן אבניים שמתחיל לעשות עליה תאר הכלי מביצי הטיט שלפניו. ואין לאותו האבניים תוך:

ושהוא גומר בה:    שמעמיד עליה הכלי משנגמר:

טמאה:    מדיש לו ב"ק כדי שלא יפלו מעליו הקדירות הרכות ויתמעכו:

משפך:    טריכטער בל"א:

טהור:    מדאין לו ב"ק. הו"ל כסילון לעיל סי' ל"ד:

מפני שהוא של מדה:    שמניח אצבעו תחת הנקב שבפיהו הצר למטה. כשמודד לתוכו בפיו הרחב של מעלה. ומסיר האצבע קודם שיתחב חרטום המשפך לתוך כלי של הלוקח. והמשקה יורד לתוך הכלי שתחתיו. ומדכך דרך קבולי. שפיר מחשב ב"ק:

ר' עקיבא אומר מפני שהוא מטהו על צדו:    נראה דמיירי במשפך שיש בטן משוקע קצת בדופני המשפך מבפנים סביב ועי"ז יוכל שפיר לקבל שם מעט. ואעפ"כ לא היה מחשב ב"ק מדאינו עשוי לקבלה [עי' פ"ד סי' ט'] אבל משום שכל המוכר משקין שמקפידין בהן על ריח שבו מטה המוכר המשפך על צדו. ומקבל בבטנו מעט. ומושיטו להלוקח כדי שיריח ריח הטוב של המשקין. ויקנה ממנו. נמצא שעשוי לקבלה. ולפיכך אפילו אינה עשוי למדה ס"ל לר"ע דמק"ט. ומדלא קאמר ר"ע אף. משמע דס"ל. דבאינו מוכר בו משקין שיש בהן ריח לא מחשב ב"ק. משום שעשוי למדה ע"י שימת האצבע תחת פיו הצר. דלר"ע צריך שיהיה עשוי לקבלה בעצמו. ולא ע"י צירוף האצבע. ולא דמי לטיטרוס לקמן [במ"ו] דקי"ל התם כרבי יוסי דמק"ט. התם כדקאמר טעמא. דאף שכשאינו מניח האצבעו למטה אינו מוציא רק טפות קטנות. א"נ הכא שאני. דסתם חנווני יש לו מדות למוד בהן רק לעתים רחוקים שכשאין המדה מצוי לפניו. מודד בהמשפך. ולפיכך משום תשמיש זה שאינו מצוי לא מחשב ב"ק. ולת"ק הכא אפשר דמודה לר"ע דבאינו עשוי למדה והוא מוכר בו משקה שיש בו ריח. דמק"ט עבור טעמא דר"ע. רק נקט עשוי למדה. דזה מצוי טפי וגם למוכר משקה שאין בו לריחו [ועי' לקמן סי' ס"ט]:

משנה ה[עריכה]

וכדי שמן וכסוי חביות ניירות:    שם מקום. וי"א כלי העשוי מנייר ממש. דגם כלי העשוי מנייר אם יש לו ב"ק מק"ט [כפי"ז מט"ו]:

כסוי הלפס:    כסוי אלפס. וכל כסויין שלהם עם ב"ק היו להם כשיהפכום. ולהכי א"צ תנא לפרש דמיירי בהכי:

בזמן שהוא נקוב:    ככונס משקה דהרי עשוי גם לרוטב. או שיש לו וכו':

ויש לו חדוד:    מבחוץ נגד הב"ק שלו. דאז א"א להפכו ולהשתמש בהב"ק שלו. מפני החידוד שיהיה לו אז בבית מושבו:

מפני שהיא מסננת לתוכו את הירק:    ר"ל שמסננת לתוכו המים מהירק שבקדירה:

רבי אליעזר בר צדוק אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי:    ר"ל ממעכת עליו הירק שנתבשל שנקרא הרונקי. אבל מדמסננת לתוכו המים שבירק לא מחשב עשוי לקבלה. משום דהמים ההם שופכתן לאיבוד. ולת"ק אדרבה משום הפוך לרסק הרונקי עליו לא מחשב ב"ק. דהרי גם כשהיה הכסוי פשוט בלי ב"ק תוכל לרסק עליו הרונקי:

משנה ו[עריכה]

גסטרא:    כל כלי חרס שנשבר קצת ממנו. נקרא בלשון יון גיסטרא (ערוך) ואפילו לא נשבר רק קצת משפתו ואפילו לא נשבר ממנו רק אוזן הכלי נקרא גיסטרא [וכלקמן פ"ד מ"ג] אבל מדנשאר בו בית קבול מקבל טומאה מדאורייתא [רמב"ם פי"ח מכלים ה"י]:

שנמצאת בכבשן:    נקט שנמצאת בכבשן. דאילו שנמצאת בשאר מקום ודאי מקבל טומאה. דתלינן במצוי. והרי רוב גיסטרות הנמצאות הם מכלים שכבר נצרפו בכבשן. אבל זו שנמצאת תוך הכבשן. שכבר היו שם הקדירות בעוד שלא נצרפו. שפיר יש לספוקי שמא נשברה מהכלי קודם שנצרף הכלי בהכבשן. וא"כ לא היתה הגיסטרא מק"ט אף שנצרפה הגיסטרא אח"כ. או שמא נשברה הגיסטרא מהכלי אחר שנצרף הכלי בהכבשן:

עד שלא נגמרה מלאכתה:    ר"ל אם נשברה מהקדירה קודם שנצרף הקדירה. ואח"כ נצרף הגיסטרא. וזה ניכר. כשהמקום בהכלי אדום וחלק:

טהורה:    מדלא היה תורת כלי עליו בשעה שנצרף. אף שיש לו ב"ק וחזי לשום תשמיש. אינו חס עליו ומשליכו:

משנגמרה מלאכתה טמאה:    ר"ל מק"ט משום דגיסטרא כזו אדם מקיים אותה להעמידה תחת חבית המטפטף כדי לקבל לתוכה הנטיפות אחת אחת. אבל שאר כלי שצריך לו כל שעה. אינו יכול להשהות אותה זמן מרובה לקבל הנטיפות. ולהכי רק גיסטרא מיחד לתשמיש זה:

טיטרוס:    הוא כלי שמנוקב הרבה בשוליו. כדי לרבץ הבית. או להשקות גידולי הגן וכשמשים אצבעו על הפה הצר שבראש הכלי אז אין המשקין שבתוכו יוצאין בתחתיתו דרך הנקבים הקטנים:

ר"א בר צדוק מטהר:    מדמנוקב בכונס משקה אם לא יסתום פיו שלמעלה באצבעו. דס"ל כר"ע לעיל במשפך דלא מהני סתימת אצבע להחשב עי"ז כב"ק [אב"י ואע"פ דקי"ל כרע"ק אפ"ה אין הלכה כר"א ב"צ]:

רבי יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות:    ר"ל בפרוטרוט דהיינו טפות קטנות מאד. דס"ל לר' יוסי ממ"נ. אי תדונו כפי מה שהוא קודם שימת האצבע על פיו שלמעלה. הרי גם אז אינו מוציא רק טפות קטנות מאד. ולא הו"ל נקוב בכונס משקה ואם תדונו כפי מה שהוא אחר שימת האצבע למעלה. הרי אז אינו מוציא כלל. אבל בהיה נקוב בכונס משקה וכמשפך לעיל [במ"ד] אף אם היה באופן שכשמשים אצבעו למעלה מקבל יפה. אפ"ה טהור. דכר"ע ס"ל דצריך שיהיה הכלי עצמו עשוי לקבל גם בלי סיועת דבר אחר:

משנה ז[עריכה]

הטמאין שבכלי חרס:    שמקבלין כל טומאה חוץ ממדרס. אף שיחדן למדרס:

טבלה שיש לה לזביז:    אף דהא מדיוקא דרישא שמעינן לה. אפ"ה מדאיצטריך למתני בסיפא גם מילי דלא שמעינן מרישא. נקט נמי כולהו. ובל"ז י"ל דאורחא דתנא הכי בהרבה דוכתי [וערפ"ג דזבים וס"פ שם] וכ"כ התוי"ט בשם הר"ש. א"נ יש לומר דקמ"ל יש בה ב"ק. שאפילו ישנו ב"ק בכל מקום וכגון שיש בטבלא לזבז בתחתיתה. אפ"ה מדרגיל להשתמש בה גם מגבה לרקד עליו קמח [כביצה כ"ט ב'] לפיכך הו"ל כטבלא המתהפכת שמק"ט [כמנחות צ"ו ב'. ועמ"ש תוס' בשם ר"ת] וגם לא גרע מכסוי לפס [לעיל מ"ה] דמשתמש לפעמים באחוריו מחשב כב"ק:

ומחתה שלמה:    הא נמי מדיוקא דרישא שמעינן לה. רק קמ"ל הכא שצריך שתהיה שלימה לגמרי. ולאפוקי בנפרץ בה אפילו רק קצת מהדופן. לא מחשב תו ב"ק. אף שתוכל לקבל כשיטהו קצת על צדה:

שהיא מלאה קערות:    שחיברן היוצר בגופה בתחלה [רמב"ם כלים פי"ג הי"ג] וכ"ש בחברן אח"כ בהטבלא. אבל באין מחוברין. בנטמא אחד לא נטמאו כולן אפילו כשהלזבז שבשפת השולחן עודף דעכ"פ אדם וכלים אמק"ט מאויר כ"ח:

נטמאת אחת מהם בשרץ:    וכ"ש בנטמא ע"י משקה. דשיטמא משקה לכלי הוא רק מד"ס מגזירת משקה שמזב וזבה. דהיינו מעיינותיהן [כפ"ק דשבת] ורק משום סיפא נקט גם הכא שרץ לרבותא. מיהו בין בשרץ ובין במשקין כך הוא הדין בב' ב"ק שבכלי עץ [פי"ט מ"ז] וגם בב' ב"ק שבכלי עור [שם מ"ח] :

אם יש לה לזביז עודף:    שהלזבז שבשפת הטבלא עולה למעלה מכל הקערות:

נטמאה אחת מהם נטמאו כולן:    מדבא טומאה באויר הלזבז ונטמא הטבלא. להכי נטמאו כל הקערות שהן מגופה אי שנתחברו לה:

וכן בית תבלין של חרס:    גם הוא עשוי רבועיים רבועיים להרבה מיני תבלין שונים:

וקלמרים:    כלי כתיבה בלשון יון. שרייבצייג בל"א:

המתואמות:    שיש בגופו ג"כ הרבה רבועיים לדיו ולחול. לזרות על הכתב שיתיבש מהר. ולתחיבת הקולמוסין. ודבק לחתום האגרות וכולן מחוברין זב"ז סמוכין כתאומים. בכולן אם נטמא אחד מהן בשרץ לא נטמא חבירו. אע"ג שכולן מחוברין יחד. עכ"פ תוכו של זה הוא גבו של זה. ולא נגע בכלי האחר רק בגבו [ועי' לקמן פכ"ה מ"ד]. אבל בית התבלין וכו':

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה:    דוקא בנטמא במשקה דטומאתו רק מד"ס. וכדאמרן. דהרי כלי אמק"ט רק מאה"ט. אבל בנטמא בשרץ. הכל טמא. דהרי כלי עץ מק"ט מגבו [ועתוס' בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]:

לא נטמא חבירו:    דאע"ג דמשקין מטמאין כלי מד"ס עכ"פ בנטמא גבו לא נטמא תוכו. וכן הדין ג"כ בכ"ח [רמב"ם פי"ג מכלים ה"ד]. אמנם לרש"י [בכורות ל"ח א' ד"ה ולא] כ"ח אמק"ט מגבו אפילו ממשקין. דלא עדיפי משקין שטומאתן מד"ס. מטומאה דאו' שג"כ אמ"ט לכ"ח מגבו [אב"י וצ"ע מפ"ח לקמן מ"ד] [ועי' לעיל סי' מ"ה]:

רבי יוחנן בן נורי אומר חולקין את עוביו:    בנגעו משקין בדופן עב שבין ב' כלים המחוברין:

המשמש לטמא:    דאותו חצי עובי הדופן שסמוך להצד שנפלו עליו המשקין הטמאים טמא דרק זה לבד נחשב גב להכלי שנטמא מהמשקין בתוכו. ולרבנן כיון דכל עובי הריוח שבין ב' הב"ק א"צ כלל להכלי שנטמא תוכו. לפיכך כל עובי הרווח טהור. דדמו לאבן אמצעית שבין ב' כירים שנטמאו ב' החיצונים דמה שא"צ באמצעית לשפיתה נשאר בטהרתו [כפ"י מ"ג]:

אם יש לו לזביז עודף:    ד"ה היא. ור"ל אם יש שפה מקפת בגבהו סביב לכל בתי קבול שתוך הכלי:

נטמא אחד מהם נטמא חבירו:    שע"י השפה המקפת לכל בתי קבול שבתוכו. מחשבו כולן ככלי א'. אבל באין השפה גבוה לא [וכלקמן פרק כ"ו]:

משנה ח[עריכה]

הלפיד:    הוא כעין קערה כ"ח מחודדת בשוליה. ותוחבין החדוד בחור שבראש הקונדס. ומניחין בתוך הקערה לפידים לאות למרחוק:

טמא:    אף שע"י החידוד שבתחתיתה. אינה ראויה להשתמש בה כמו שהיא עכ"פ מקבלת היא בדרך תשמישה במושיבה על הקונדס:

ובית שקעו של נר:    הוא כלי חרס שהוא כן ומושב להלאמפע:

מטמא באויר:    דחשיב ב"ק. אף שרוב הנר בולט ממנו ולמעלה:

המסרק של צרצור:    צרצור הוא כ"ח שיש על פיו כעין רשת. לשמור המים שבו שלא יפול לתוכן שום דבר. ושאעפ"כ ינשב שם הרוח ולא יתעפש תחת הכסוי ובשפת הכלי למעלה בולטין שניים סביב לנוי. או כדי לסנן בתוכן המים מעל המאכלים שבתוך הצרצור:

רבי אליעזר מטהר:    בנתלה שרץ באויר המסרק או נגע בהן בפנים אמק"ט. דשם לא שמי' ב"ק:

וחכמים מטמאין:    ואילה"ק מ"ש מאבוב של קלאין [מ"ג] דמדמנוקב לא מחשב ב"ק. די"ל דהכא שאני. דעיקר הכלי יש לה ב"ק. ולהכי מק"ט גם במקום המסרק. לא משום יד. דא"כ הול"ל דמטמא רק במגע בפנים [כפ"ד סי' כ"ב] רק מדעשוי לנוי לעיקר הכלי. בטל לגבי הכלי. והו"ל שם כתוך הכלי עצמה:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]