רש"ש על המשנה/כלים/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רש"ש על המשנה מסכת כלים פרק ב

משנה תוספתא ירושלמי

<< · רש"ש על המשנה · מסכת כלים · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

א[עריכה]

במשנה. וכלי זכוכית. בתוס' שבת (טז) ד"ה אלא מעתה משמע דלתירוצא דר"א שם הואיל ונראה תוכו כברו. מיטמאין ג"כ מאויר. ואינו כן דעת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' כלים ה"ה ע"ש. וכמ"ק במשנה דחולין (כ"ד ב) טהור בכה"כ טמא בכ"ח: ברע"ב ד"ה כלי עץ כו' ובכ"ח כו' והרי יש לו תוך אעפ"י שאין לו בית קבול (ברמב"ם וכ"ח ג"כ לא יטמא עד שיהיה בו ב"ק). הנה התחכם הרע"ב לתת חילוק ביניהם ואמר דבכ"ח טמא ביש להם תוך אפי' אין להם ב"ק. אבל דבריו מסותרים מכמה משניות. ואזכיר מן הבא בזכרוני. (א) במשנה הסמוכה כשאינו מקבל כדי סיכת קטן טהור. (וזה יש לדחות די"ל דטעמא משום דאינו חשוב כלי כלל). (ב) לקמן במ"ג מטהרינן כבכב וטפי וחבית של שייטין. והרי יש להן תוך וע"ש בתוי"ט ד"ה אע"פ בשם הרמב"ם. (ג) במ"ד משפך של ב"ב טהור. ובסמוך על ומיטמאין מאחוריהן הוצרך הרע"ב עצמו לומר ופעמים כופין כו' ומשתמשין בב"ק כו'. ומה שהביא התוי"ט מהתוספתא. אין לה ענין לכאן דהתם הוא לטעמא מדוע מטמאים חכמים כשהיא מקבלת על דופנותיה. ואדרבה דהרי חזינן דקבלה מיהא בעינן באיזה ענין שיהי': בתו"ח ד"ה פשוטיהן. ונ"מ בזה"ז ג"כ (ר"ל בין כלים המקבלין טומאה לשאינן מקבלין טומאה) לפסול המקוה שנמשך ע"י כלים. הנה לענין שאיבה מבואר ברפ"ד דמקואות דאף כלי גללים כו' דל"מ טומאה כלל פוסלין בה. ואולי כוונתו לענין הא דבעינן הווייתן ע"י טהרה ע"ש פ"ה מ"ה ובתוי"ט. אולם מש"כ עוד לטהרת ידים. הרי שנינו בפ"א דידים מ"ב בכל הכלים נותנים לידים אפי' בכלי גללים כו':


ב[עריכה]

בתוי"ט ד"ה מסאתים כו' מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש כו'. ולעד"נ דאתי לאשמעינן דאפי' טובא נמי כמו דמשני שמואל בר"פ מפנין על הא דפריך השתא חמש מפנין ד' מיבעי'. ד' וה' כדאמרי אינשי ואי בעי אפי' טובא. והתוס' שם (סב) כתבו דגם ר"ח דמשני שם במפנין בענין אחר מודה דהיכא דהדין דאפי' טובא דרך התנא לנקוט שני מספרים אלא דהתם משמע לי' דלא התירו יותר משום (טורת) [טורח] שבת. והא דנקט כאן בדילוג. אשכחן כה"ג בפ"א דידים מ"א לחמשה ולעשרה ולמאה וע"ש בתוי"ט. וכן בעירובין פ"ב מ"ג אפי' בת חמשת כורין אפי' בת עשרה כורין מותר. ועוד נ"ל דלוג לד' סאין שהוא א' מצ"ו. אינו יוצא עדיין מגבול שיעור הקודמין לכן לא הוה ידעינן מיניה דאפי' טובא נמי. אבל חמש כבר יצא מחוץ לגבול שפיר ידעינן מיניה דאפילו טובא ונכון מאד בס"ד. שוב מצאתי בתוספתא הנדפסה עם זר זהב להדיא חמש ולמעלה כלמטה הימנו ונראה שזאת הגירסא היא ע"פ הגהת הגר"א ז"ל כי בתוספתא שלפנינו ליתא כן. מ"מ יש לי עמוד חזק להשען עליו. וכ"מ בחולין (ר"ד נה) דלא פריך גם מהא דועד חמש מאי לאו חמש כלמטה ע"ש. וכן בברייתא שם לא תני חמש כלמטה. ומהר"ש משמע קצת דדוקא חמש קאמר ולא יותר. מדכ' בדברי ר"ע וסתם חצבים גדולים מה' סאין ולמטה. וכן לקמן כ' חוץ מן האחרון שהוא א' מק"כ. וראיתי בכ"מ בפי"ח מהל' כלים הי"ג שכ' ואפשר דעד ה' סאין דנקט רי"ש ל"ד דה"ה לטפי כו': והנה מפי' הרמב"ם משמע שמפרש שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג ומלוג ועד סאה ברביעית. היינו כלי שהיתה מחזקת מתחלתה מכדי סיכת קטן ועד לוג וכן מלוג ועד סאה. הכל שיעור שבניהן ברביעית. (וזה לפי שיטתו דסיכת קטן היינו אדם קטן ויכול להיות דהוא יותר מרביעית). ובחיבורו מוכח להדיא שמפרש כן ע"ש. ותמוה דהא תניא בתוספתא והובאה בגמרא חולין שם דלוג כלמטה. ולפירושו אין חילוק בין למטה מלוג ללמעלה מלוג עד סאה דהכל ברביעית וצע"ג. אבל לכאורה ראיה לפירושו מפ"ד דמקואות מ"ג לא אמרו רביעית אלא בשברי כ"ח וע"ש בפירושו. עוד ראיה שם בחבורו שכ' עד חביות המכילות סאתים או יתר. והוא תמוה מאד דע"כ לא קאמרינן אלא סאתים כלמטה. אבל יותר מסאתים תנן מסאתים ועד כו' בלוג. וכ"כ בעצמו שם ונ"ל להגיה קרוב ת' יתר כלשונו לעיל בהל' י"ג: ומש"כ הכ"מ שם דפוסק כרי"ש דסובר דהוא רביה דר"ע. תמוה מאד דבפ"ב דעדיות מ"ו כ' הרמב"ם דרי"ש תלמיד דר"ע הוה. וכ"כ בהקדמת הי"ד דרי"ש קבל מר"ע. ועי' נו"ב מ"ת חלק א"ע סי' קמ"ח שתמה עליו ג"כ בזה ממקומות אחרים שפסק הרמב"ם כר"ע נגד רי"ש. ולענין פסקו של הרמב"ם נ"פ דסובר כהר"ש דלא פליג ר"ע עליו: ברע"ב ד"ה אלא הדקין כו' ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות שיעורן ברביעית. ל"ד במחכ"ת דהא מסקינן בחולין שם דלהחמיר אמרינן עו"ע בכלל. ולשון הר"ש בזה הוא כנכון ע"ש:


ג[עריכה]

ברע"ב ד"ה אבוב. ופשוט הוא בלא בית קיבול (וכ"ה בר"ש) והא"ר באהלות רפ"ט הקשה עליו ע"ש. ופירש דיש לה דפנות וטהורה מפני נקביה שבשוליה (וכ"נ מפי' הר"מ) ותימה דכאן שתיק ולא פי' כלום: בתוי"ט ד"ה שייטין. כאשר יפרש השוחה לשתות מתרגמינן כו'. והוא לשון מקרא אני שיט (ישעיה לג):


ד[עריכה]

ברע"ב ד"ה ושהוא גומר כו' והוי כגולמי כ"ח כו'. (הר"ש). ול"ד דע' חולין (כ"ה) ואלו הן גולמי כו' כל שעתיד לשוף כו'. וזה בכ"ח טמא כמש"כ הרע"ב לקמן ספ"ד. ודוחק לומר דזה פלוגתת ר"מ וחכמים: תוי"ט ד"ה ושאין בו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת כו'. ל"ד בהעתיקו זה על פי' הרע"ב דמשמע שהוא מפרש שיש מחיצות סביב סביב אלא שהן מנוקבות:


ו[עריכה]

בתוי"ט ד"ה עד שלא נגמרה כו' אם היו שבריה שוין כו' בידוע שנגמרה מלאכתה ואח"כ נשברה וכן הוא לשון הר"ש. והנה דברי הר"ש סותרין למש"כ לקמן בספ"ג ובפ"ד מ"ג ובפ"ה מ"ז בסופה. ולגירסת התוספתא שלפנינו הביאה התוי"ט א"ש. אך מש"כ דלפי הסברא כו' ולכך עשאו הצירוף שמאדים. א"נ. דאדרבה האש מלבין את הטיט שטבעו ברוב אדום וכמו שנקרא בכ"מ הצירוף באש בשם ליבון בדברי חז"ל. וכן מעיד הנסיון: