קטגוריה:אסתר ג טו
נוסח המקרא
הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה
הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה.
הָֽרָצִ֞ים יָצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃
הָֽ/רָצִ֞ים יָצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּ/דְבַ֣ר הַ/מֶּ֔לֶךְ וְ/הַ/דָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּ/שׁוּשַׁ֣ן הַ/בִּירָ֑ה וְ/הַ/מֶּ֤לֶךְ וְ/הָמָן֙ יָשְׁב֣וּ לִ/שְׁתּ֔וֹת וְ/הָ/עִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
תרגום אסתר (כל הפרק)
תרגום שני (כל הפרק)
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- למה לא נתנה הדת בשושן עד שיצאו הרצים והלא שושן קודם לכל מקום,
- איך ישב המלך לשתות אחר שמכר עם גדול להשמיד ולאבד, אין זה כי אם לב אכזר,
- ומה זה מה שאמר והעיר שושן נבוכה, שלא נודע באורו :
אלשיך
ואמר והעיר שושן עם היותה כרך גדול, אך היא כי כל גבול בתי המלך והחצרים הנוגעים אליו כי רב הוא יכנה אותו לבירה, אך שאר העיר יקרא שושן ושניהם יחד שושן הבירה, ואמר כי העיר שושן לבד שהוא מקום החצוני היתה נבוכה, אך מקום הבירה לא כן, מאימת מלך בצד מה, לא היו מצערים עד עת מועד וקץ:
מדרש רבה
"וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" אמר ר' יוחנן באותה שעה אמר הקב"ה למלאך הממונה על החמה חות פח זיקא בכרסיה ונפח בקיטמיה וזרוק גופריתא באתוניה אמר ר' יוחנן כל אותן השנים משעה שנהרגה ושתי עד שנכנסה אסתר לא שככה חמתו של אחשורוש איתיבון והכתיב (אסתר ב, א): "כשוך חמת המלך אחשורוש" אמר להם בשוך חמת המלך אין כתיב כאן אלא כשוך חמת המלך שכיכה שאינה שכיכה אימתי שככה חמתו כשנצלב המן הה"ד (שם ז, י) "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה" חמתו של ממ"ה הקדוש ברוך הוא.
פרק ג/פסוק טו
והמלך והמן ישבו לשתות (אסתר ג, טו) נראה כי המעשה כמו זה להמית אומה שלימה אין זה שמחה לאדם לפי הטבע ולפי הסדר של עולם רק אבל וצער ובשביל להוציא זה מדעתם ישבו לשתות ולכך כתיב ג"כ והעיר שושן נבוכה כי יש לשאול למה כל העיר שושן נבוכה הרי עיקר בשושן היו האומות לא ישראל רק כי לא ידעו למה יעשה כך וכך לאומה שלימה והיה פליאה בעיניהם ולכך כתיב נבוכה שהיו נבוכים בזה ואמרו היום מסר המן אומה זאת להריגה ולמחר ימסר המן אומה אחרת אם כך הוא שיגמור כל מחשבותיו ולכך כתיב (שם) והמלך והמן ישבו לשתות להוציא זה מדעתם אבל העיר שושן נבוכה, ובמדרש (אסתר רבה ז, כה) והמלך והמן ישבו לשתות (שם) כו' א"ר חנינא מאן דאמר הקב"ה וותרן הוא יוותרו מעוהי אלא מאריך אפיה וגביה דיליה אמר הקב"ה לשבטים אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר (בראשית לז, כה) וישבו לאכול לחם הרי המן לוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה הדא הוא דכתיב (שם) והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה הפיל הקב"ה בכיה וערבוביה בתוך שושן אשה הולכת לשטוח פירות נופלת מן הגג ומתה האדם הולך לשאוב מים מן הבור נופל בו ומת שנאמר (שם) והעיר שושן נבוכה, ונראה כי המדרש הזה פירושו כמו שבארנו כי לכך ישבו המלך והמן לשתות כי כל העיר שושן נבוכה כמ"ש ומפני כך המלך והמן ישבו לשתות להוציא זה מדעתם ולכך אמרו כי בשביל שהיה מכירות יוסף ע"י אכילה ושתיה למכור אחיהם דבר אשר אין הדעת סובל ואלו לא היה אכילה ושתיה אשר בשביל אכילה ושתייה האדם דעתו קלה עליו לא הי' נעשה המעשה הזה לפי שיוסף אחיהם ולכך גם אחשורוש שמכר את ישראל להמן לכלות אומה שלימה ואין זה כסדר העולם ישבו לשתות להוציא מדעתם המעשה הזה, ומ"ש שהפיל הקב"ה בכייה כו' כי נגזרה גזירה זאת לכלות את ישראל ודבר זה היה מביא חורבן לעולם כי אם אין ישראל אין העולם נחשב דבר שכל העולם נברא בשביל ישראל (בראשית רבה א, ד) ולכך העיר שושן נבוכה ואשה הולכת לשטוח פירות על הגג ונפלה כי כליון ישראל ח"ו הוא בטול כל העולם כולו כמו שפרשנו ולכך והעיר שושן נבוכה כמו שמפרש.
ובמדרש (אסתר רבה ז, יג) מפרש כי כאשר נגזרה הגזירה יצאה התורה בבכיה לפני הקב"ה גם המלאכים זעקו לקולה שאם אין ישראל למה אנו צריכים בעולם ואמר שם כי אליהו ז"ל רץ לאבות ולמרע"ה למה אינם אתם עומדים בפרץ ואמר מרע"ה אם הגזירה בטיט היא חתומה תפילתינו נשמעת ואם בדם היא חתומה אין תפילתינו נשמעת ואמר אליהו ז"ל בטיט היא חתומה א"ל מרע"ה לך והודיע למרדכי שיתפלל וכ' והאריך שם, וביאר מדרש זה כי התורה היא לישראל דוקא ואם ישראל בטלים א"כ התורה בטילה וכדאיתא בגמ' בפרק ר' עקיבא (שבת דף פט.) שלא רצה הש"י לתת התורה למלאכים ולכך התורה הרבה בכייה (ספר אור חדש עמוד קמד) כי הבכייה מורה על הפסד בכל מקום כי כאשר מת לו מת שהוא הפסד יש כאן בכייה והדמע אפיסת כח העין לכך הבכייה מתייחס להפסד וזה ידוע בכל מקום וכן המלאכים צעקו לקולם כי המלאכים משמשים לתחתונים בפרט כאשר האדם שומר התורה דכתיב (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ולמה יהיו העליונים משמשים לתחתונים אין זה כי אם שיש מעלה בתחתונים שאין למלאכים והוא התורה וכאשר אין ישראל שיש להם התורה א"כ למי הם משמשים לכך צעקו ג"כ ואמר כי חמה ולבנה אספו נגהם ופי' זה כי ע"י חמה והלבנה העולם הוא בשלימות בפעל וזה ע"י אור חמה ולבנה כי כמו העין שמוציא האדם אל הפעל בראייה כך חמה ולבנה מוציאין את העולם אל הפעל השלימות ואמר כי משה אמר אם הגזרה חתומה בטיט יש לגזירה זאת בטול פי' כי החטא הזה שנעשה מה שהלכו לסעודת אחשורוש אם נעשה זה ע"י אנשים שהם בעלי חומר והם עמי הארץ שהם חמריים כי הטיט הוא חומר בלבד ונחשב המעשה הזה כאלו היה שגגה בלבד וכדאמרינן בפרק ב' במסכת בבא מציעא (דף לג:) והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם (ישעיה נח, א) לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונוה ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות שלהם נעשו כשגגות ולפיכך אם בטיט שהוא חומר נחתם יש לגזירה זאת ביטול כי כפי מה שהוא החוטא כך החתימה.
ואם בדם היא כי הדם הוא הנפש ור"ל אם החטא הוא מן אותם שהם בעלי נפש כמו הת"ח שאינם חמריים ואף השגגות נעשו להם כזדונות לכך אין לגזירה זאת בטול והכל הוא כפי מה שראוי כי החומו הוא בעל שנוי ולכך הגזרה שבא על החוטאים אנשים שהם חמריים והם בעלי שנוי יש לגזירה השתנות ג"כ שהגזירה הוא כפי ערכם ואם החטא הוא מצד בני אדם שהם בעלי נפש והם ת"ח ואין מתיחס להם השנוי שהוא חמריי שהוא מתייחס לו השנוי לכך אין הגזירה משתנה, ועוד יש לפרש כי אמר כך אם החותם הוא בטיט היינו שהלכו אחר יצרם ותאוותם החמרית וכאשר החטא היה מצד החמרי ודבר כמו זה יש לו השתנות ולכך הגזירה אפשר להתבטל אבל כאשר היא חתומה בדם כלומר שהחטא הוא מצד הנפש שהנפש הוא הדם ואינו מצד תאותו החמרית דבר זה אין השתנות לו כאשר עושה במרד ובמעל והוא ענין הראשון ג"כ, ויש לפרש ג"כ והוא עיקר כלומר אם החתימה היא מצד מדת אמתת הש"י אז מפני שהיא מצד מדת אמתת שלו היא קיימת ואין לה שנוי וזה נקרא דם כי הדם הוא הנפש והוא אמתת האדם ולכך אמר אם בדם היא חתומה כלומר כי הגזירה נגזרה מן מדה אמתת שלו היא קיימת כי האמת קיים ויש רמז לפי' זה כי השם המיוחד הוא מורה על אמיתתו יתברך ומספרו מ"ה והוא אחד יותר מן דם וזה מפני כל חותם יש בו הצורה ודבר המקבל הצורה והצורה הזאת היא זולת המקבל הצורה שהדם והצורה מ"ה במספר השם המיוחד ואמר ואם בטיט היא חתומה כלומר שלא באה הגזירה רק משם אל שם כנוי שזה אינו שם המיוחד ודבר זה אפשר שע"י תפלה ישתנה ובטיט ל' עם הב' אחד יותר אבל אל הוא שהוא נגד צורת החותם ואע"ג כי אצל בדם היא חתומה אין הב' שהיא ב' השמוש בכלל המספר בודאי היכי שאין צריך אין לחשוב במספר אבל היכי שצריך יש לתרץ הב' אל זה אע"ג שהיא ב' השמוש.
- פרשנות מודרנית:
תרגום ויקיטקסט: הרצים (השליחים המהירים) יצאו עם ההעתקים לאחר שקיבלו דחיפה החוצה בדבר המלך, והנוסחה הרשמית של הדת (החוק החדש) ניתנה (הופקדה למשמרת בארכיון) בשושן הבירה; והמלך והמן ישבו לשתות, והעיר שושן היתה במבוכה (מהומה ובהלה).
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ג טו.
הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים - מניין המילה "דחוף"?
השר האחראי על שליחת הרצים דחף (הדף) אותם החוצה, כדי להמריץ אותם לרוץ במהירות; לכן הרצים יצאו דחופים.
מכאן בא הביטוי דחוף בלשון ימינו, המציין עניין שיש לבצע במהירות רבה.
וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה
בפסוק הקודם נאמר, שהפתשגן - העותק של החוק החדש - נשלח לכל מדינה ומדינה. כאן נאמר, שהמקור - הדת עצמה - ניתנה והושמה בארכיון של המסמכים הרשמיים, שהיה בשושן הבירה.
וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת - מדוע?
לשתיה לשכרה היה תפקיד חשוב בחקיקת חוקים בפרס הקדומה. היה אפשר להעלות הצעת חוק על שולחן הדיונים, רק במצב של שיכרות. אולם, כדי למנוע טעויות ושטויות בשל השיכרות, נבדק החוק למחרת בעת שסר יינם. אם בעת פיכחון הם ראו את החוק בעין יפה, סימן שבשיכרות היתה להם השראה נכונה והחוק אושר. חוק זה טרם נכנס לתוקפו, כל זמן שלא היו מאשרים אותו בחתימה נוספת בלילה או למחרת שוב במצב של שיכרות (הרודוטוס: ספר א', 133).
היום זה נשמע אבסורד, אך אין זה האבסורד היחיד שבזמנים קדומים נחשב לנורמה מחייבת. [1]
כעת מובנת ישיבתם של אחשוורוש והמן לשתות, שהרי היה צריך להכניס לתוקפה את ההחלטה הסופית על השמדת היהודים (ראו ביאור:השתיה בפרס).
מתי הם הספיקו לשתות?
סדר האירועים לפי הפסוקים:
- המלך אישר את בקשתו של המן ונתן לו את הטבעת (ג י).
- המן כתב את פקודת ההשמדה (ג יב).
- המתורגמנים (עבדי המלך בשער המלך) תרגמו איש לשפת עמו.
- המן חתם בטבעת המלך שבידיו (ג יב).
- הרצים יצאו דחופים.
- הדת ניתנה בשושן הבירה.
- המלך והמן ישבו לשתות.
- העיר שושן נבוכה.
אילו המן היה כותב את הפקודה לאחר האישור, והפקודה היתה מתורגמת לכל השפות ולכל המדינות, וכל הפקודות היו נחתמות בטבעת המלך - הדבר היה לוקח זמן רב, והמלך היה עסוק כבר במשהו אחר ולא היה יושב לשתות עם המן. אלא שהמן כבר הכין את הפקודה וכל תרגומיה מראש, וכל שנשאר לעשות זה רק לחתום. כידוע המן בחר את יום הפור מראש (ג ז), הכין את העץ מראש (ה יד), וגם אסתר הכינה את המשתה מראש (ה ד).
וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה - מדוע?
אם מדובר על היהודים בשושן, מדוע רק "נבוכו" - מדוע לא נאמר שהתאבלו כמו בפרק ד? ואם מדובר על שונאי היהודים, מדוע הם נבוכו ולא שמחו? ראינו שאשת המן ואוהביו לא נבוכו (אסתר ה יד), הם חשבו שבאמת המלך נעשה שונא יהודים ולא היתה להם בעייה מצפונית! כמה תשובות.
1. נבוכה, כמו מבוכה, אין עניינם בלבול, אלא מהומה ובהלה, כמו ב(ישעיהו כב ה): "כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לד' ה' צְבָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן, מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר", וכן (מיכה ז ד): "יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה, עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם". והכוונה ליהודי העיר שושן, כמו ב(אסתר ח טו): "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה". ועוד: ייתכן ששונאי היהודים לא חיכו - הם התחילו כבר עכשיו להתעלל ביהודים, והדבר גרם למהומות, (אסתר רבה ז כה): "הָיָה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא לַשּׁוּק וּמְבַקֵּשׁ לִקַּח לִטְרָא בָּשָׂר אוֹ אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק, הָיָה הַפַּרְסִי חוֹנְקוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ לְמָחָר אֲנִי הוֹרֶגְךָ וּמְבַזְבֵּז אֶת מָמוֹנְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה".
2. על-פי הסבר 2 לפסוק הקודם, התקציר הגלוי של הפקודה היה מעורפל בכוונה תחילה, הוא אמר שכולם צריכים "להיות עתידים ליום הזה" אבל לא אמר מה בדיוק יקרה ביום הזה, ולכן כולם - היהודים והגויים - היו מבולבלים. "כי דברי הפתשגן הסתומים והחתומים גורמין בלבול הדעת לשומעיהם, ואין צורך לומר היהודים שבה, כי כולם נבוכים מפני העלם דבר" (רמ"ד וואלי). לאחר שמרדכי גילה את הסוד (בפרק הבא), המבוכה התחלפה באבל גלוי.
3. כיוון שהיהודים חיו בתוך העם, ללא סימני הכר, ביום הפור המתקיפים ישדדו ויהרגו אנשים ללא הבחנה. אף שודד לא יאמין לטענת המותקף שהוא לא יהודי. לכן אנשי העיר ההגונים נבוכו מה יקרה ביום הפור.
4. היהודים בשושן היו מקורבים לשלטון. הם ראו את הגזירה, אבל האמינו שהיא לא תתבצע בפועל, או שהיא לא נוגעת להם - הם ישתמשו בקשרים שלהם כדי להינצל. לכן לא התאבלו אלא רק "נבוכו" (אמנם היהודים במקומות אחרים התאבלו - אסתר ד ג).
הקבלות
לאחר ביטול הגזירות, (אסתר ח טו): "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה":
- בשעת הגזירה היתה מבוכה - מהומה של בהלה;
- לאחר ההצלה יש צהלה - מהומה של שמחה. ואכן, המהומה וה"בלגאן" מאפיינים את חג הפורים עד היום.
הערות שוליים
- ^ כניגוד לנורמה זו, נאמר ב(משלי לא ד): "אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים או[אֵי] שֵׁכָר".
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "אסתר ג טו"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.