אמרי במערבא/מסכת שבועות
מסכת שבועות[עריכה]
פרק א - שבועות שתיים[עריכה]
סדר המסכתות[עריכה]
בבבלי - מסכת שבועות לאחר מכות, וכן הסביר כאן מה הטעם לזה. ובירושלמי היא לאחר מסכת בבא בתרא.
פתיחת המסכת[עריכה]
שתים שהן ארבע לחיוב ושתים שהן ארבע לפטור, או ארבע לחיוב וארבע לפטור וכו'? (פותח מיד בדיני חיוב ופטור).
בבבלי - פותח בענייני סדר המסכתות1.
הכנסה והוצאה אחת הן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בשבת פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
דלתות היכל שתיים שהן ארבע[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור לאיסור הוצאה והכנסה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
התראת ספק בספק שיתברר למפרע[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פי"א ה"ז (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת בהתראת ספק[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ג ה"ז (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
כפרה על שמיעטתי את הירח - אינו בירושלמי[עריכה]
ושעיר עזים חטאת לה' - חטא שאין יודע בו אלא ה' שעיר זה מכפר.
בבבלי - דרש מפסוק זה עוד דרשה נוספת: אמר הקב"ה שעיר זה (של ראש חודש) יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (ומסורת הש"ס על הבבלי הדגיש שאין להבינו כמשמעו ח"ו)2.
מחלוקת במספר הברכות בתפילת יו"ט שחל בשבת[עריכה]
העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה בשחרית (וכן נחלקו גם בשאר יו"ט ולא רק בראש השנה) - בית שמאי אומרים מתפלל שמונה (ג' ברכות ראשונות, ג' אחרונות, ושתי ברכות נפרדות לשבת וליו"ט) ובית הלל אומרים שבע (כולל את ברכת שבת ויו"ט בברכה אחת), במוסף - בית שמאי אומרים עשר ובית הלל אומרים תשע (אותה מחלוקת, אלא שבמוסף יש עוד שתי ברכות לזכרונות ושופרות. ומלכויות כלולה באותה ברכה עם קדושת יו"ט).
בבבלי - עירובין מ. הביא את מחלוקתם רק במוסף ולא בשחרית.
שעירי ראש השנה - האם הם מדין ראש חודש[עריכה]
רבי יוסי בעי: שני שעירי ראש השנה - מחמת ראש חדש באין (או מדין ראש השנה)? וכו' אלא זה וזה מחמת ראש חדש (פני משה הגיה: ראש השנה. קרבן העדה גם הביא כגירסת הפני משה, אך קיים גם את גירסת הספרים). אמר רבי אמברי: לית יכיל (אינך יכול לומר כך), דכתיב מלבד עולת החודש וכו' (ומוכח שאחד השעירים הוא מדין ראש חודש ואחד מדין ראש השנה).
בבבלי - לא הובא.
לא לומדים מן הלמד אפילו בחולין[עריכה]
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ב (ה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת כיצד פודים תמידים שהותירו[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ה ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקום ההזאות במקדש[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ה ה"ו (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.
משה שאל מה יעשה מי שעבר ספק עבירה, מזמור לתודה[עריכה]
שלשים ושנים שעירים קריבין על הציבור בכל שנה וכו' כיון ששמע משה כן, אמר: מעתה מי שבאת לידו ספק עבירה צריך להביא כל קרבנות הללו? רבי תנחומא בשם ריש לקיש: בשעה שאמר לו הקב"ה למשה והתודה עליו וגו' (ששעיר המשתלח מכפר על כל ספק עבירה ואין צריך להביא את כל הקרבנות הללו) התחיל ואמר: מזמור לתודה, על שם והתודה עליו.
בבבלי - לא הובא (וציון ירושלים כאן הביא שהפוסקים נחלקו על מה נתקן מזמור לתודה, ולא הביאו את הירושלמי).
הכפרה מתחלקת בין תשובה יום הכיפורים וייסורים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם ביומא פ"ח ה"ז (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם ידיעת הקב"ה את העתיד תשפיע על דיני קרבנות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ח ה"ז (מב:), ועיין מה שכתבנו שם.
חילוק בין עשה ללאו בכפרת יו"כ[עריכה]
עשה (יום הכיפורים מכפר) - אף על פי שלא עשה תשובה, לא תעשה - רבי שמואל בשם רבי זירא: והוא שעשה תשובה.
בבבלי - סובר שאין חילוק בין עשה ללא תעשה (לגבי יו"כ כשלא עשה תשובה): לרבי על שניהם הוא מכפר, ולחכמים על שניהם אינו מכפר.
האומר אין עולה מכפרת ואין יו"כ מכפר[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם ביומא פ"ח ה"ז (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
עולה מכפרת על הרהור[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ח ה"ז (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם לרבי יו"כ מכפר בלא תשובה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם ביומא פ"ח ה"ז (מב.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת האם הווידוי מעכב בשעיר המשתלח[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ו ה"ב (לג.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ב - ידיעות הטומאה[עריכה]
מחלוקת בנזיר שנטמא בטומאת התהום[עריכה]
נזיר שניטמא בטומאת קבר התהום - ריש לקיש אמר: אין הנזיר מגלח, ורבי יוחנן אמר: הנזיר מגלח.
בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו. בנזיר סג: במשנה דן רק במקרה שאחרי שגילח תגלחת טהרה (בסוף הנזירות) נודע לו שנטמא קודם לכן בטומאת התהום (אך בירושלמי כאן מדובר שנודע לו בתוך הנזירות שנטמא). ומראה הפנים כאן כתב שאפשר שדברי ריש לקיש כאן הם כדעת רב המנונא בנזיר סד:, אך לגבי דעת רבי יוחנן פשוט שלא הובאה בבבלי.
טבילה לא מטהרת אם לא ידע שנטמא במת[עריכה]
ירד לטבול מטומאה חמורה (כגון מת) ונסמכה לו טומאה קלה (כגון נבילה ושרץ) - עלתה לו טומאה קלה (אע"פ שלא ידע שנטמא בה), ליידא מילה (לאיזה עניין)? שאם טבל ונכנס למקדש פטור. ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה - לא עלתה לו טומאה חמורה, ליידא מילה? שאם טבל ונכנס למקדש חייב (שהטבילה לא טיהרה אותו מהטומאה החמורה כיוון שלא ידע שנטמא בה ולא התכוון להיטהר ממנה בטבילתו). הא מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה חמורה - לא (קרבן העדה ופני משה: הטבילה לא הועילה לו). הא מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה קלה - לא (קרבן העדה: הטבילה לא הועילה לו. פני משה: במקרה זה הטבילה כן הועילה לו).
בבבלי - לא הובא שהטבילה תלויה האם הטובל ידע שנטמא, ובפשטות בכל המקרים הללו הטבילה כן תועיל לו. וכן הקשה מראה הפנים שאין שום סברא לחלק בזה בין טומאה חמורה לקלה (ולכן כתב שנראה לפרש את הסוגיא באופן אחר, אך בפני משה ובקרבן העדה פירשו את הסוגיא כמשמעה, וכדלעיל).
צירוף העלם טומאה והעלם מקדש[עריכה]
רבי יסי בעי: אכל חצי זית בידיעת קודש והעלם טומאה וכחצי זית בידיעת טומאה והעלם קודש - העלימות מהו שיצטרפו? (האם יתחייב קרבן כמו בכזית שלם? ונשאר בספק).
בבבלי - לא הובא ספק זה לגבי טומאת מקדש, אך בשבת עא. הסתפק בספק דומה לגבי שבת - האם מצטרפים חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, והסיק שמצטרפים. ומראה הפנים ושיירי קרבן כאן הביאו את הסוגיא בשבת.
מקורות לדיני הוספה על העיר והעזרות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (ביתר אריכות) גם בסנהדרין פ"א ה"ג (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם מותר להתרפא בדברי תורה[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"י ה"א (נ:), ועיין מה שכתבנו שם.
ביאה במקצת - לא שמה ביאה[עריכה]
מיטמא (בפנים) [בחוץ] (כך הגיהו פני משה וקרבן העדה) עד שיכניס ראשו ורובו (למקדש, אך ביאה במקצת לא שמה ביאה).
בבבלי - כאן כתב שלגבי בית המנוגע אפילו אם נכנס כולו חוץ מחוטמו - אינה נחשבת ביאה, וטהור. ובזבחים לב: נחלקו אמוראים האם ביאה במקצת שמה ביאה בטמא שנכנס למקדש (כמו המקרה בסוגייתנו כאן. ותוס' כאן (ד"ה אפילו) דנו בחילוק בין בית המנוגע לטומאת מקדש).
שיעור השתחוואה[עריכה]
שיעור השתחויה (כדי הילוך) עשר אמות וכו', רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו, אבא בר הונא בשם רבי יוחנן: עד כדי שאילת שלום מתלמיד לרב - שלום עליך רבי.
בבבלי - השיעור הוא כקריאת הפסוק "וכל בני ישראל וגו'" ונחלקו אם הוא מתחילתו או מאמצעיתו.
נזר בבית הקברות - חילוק בין טומאה ליין ותגלחת[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"ה (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת כמה לוקה נזיר ששהה בבית הקברות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"ה (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.
משמש עם הטהורה ונטמאת[עריכה]
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ב ה"ה (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ג - שבועות שתיים[עריכה]
איסר הוא שבועה, והאם הוא ודאי או ספק[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
כמה וכמה פסוקים שנאמרו בדיבור אחד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ג ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
החילוק בין שבועת שווא לשקר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ג ה"ב (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורות נוספים ששתייה בכלל אכילה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ח ה"ג (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.
נשבע שלא יאכל פת, כרכה בעלי קנים ואכלה[עריכה]
שבועה שלא אוכל פת וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים ואכל - אינו חייב אלא אחת, שבועה שלא אוכל פת וחרצנין וזגין וכרכה בחרצנין וזגין - חייב על כל אחת ואחת (הפני משה פירש שברישא החידוש שחייב על הפת אע"פ שכרכה, ובסיפא חייב על כולם כי נשבע גם על החרצנים והזגים. והמשנה למלך (מאכלות אסורות פי"ד הי"ב) גרס שגם ברישא נשבע גם על עלי הקנים והגפנים, וברישא חייב אחת על העלים ופטור על הפת משום שלא נגעה בגרונו, ובסיפא חייב גם על הפת משום שהחרצנים והזגים אינם ראויים לאכילה ולכן אינם חוצצים).
בבבלי - לא הובא, ורק לגבי מצה ומרור כתב בפסחים קטו: שאם כרכן בסיב ובלען לא יצא.
האם חֵלֶב בכלל בשר[עריכה]
באומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה וכו' (ואם יאכל חלב יעבור על השבועה).
בבבלי - לא הובא. נחלקו הראשונים האם חלב בכלל בשר, ושיירי קרבן הוכיח מהירושלמי הזה שחלב בכלל בשר, וכן הוכיח שהבבלי לכאורה חולק על זה (והביא גם את מחלוקת הראשונים בזה).
אין חילוק מלאכות ביום הכיפורים[עריכה]
שאין אבות מלאכות ביום הכיפורים. אילו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב, אלא אחת על כולן (משום שאין בו חילוק מלאכות). אילו מי שעשה כל אחת בפני עצמה (בהעלמות נפרדות) שמא אינו חייב על כל אחת ואחת? (בתמיה, שבזה פשוט שחייב על כל אחת ואחת).
בבבלי - לא הובא שאין חילוק מלאכות ביום הכיפורים.
שבועה שלא אוכל מצה[עריכה]
שבועה שלא אוכל מצה (כל השנה) - אסור לוכל (לאכול) מצה בלילי הפסח, שלא אוכל מצה בלילי הפסח - לוקה ואוכל מצה.
בבבלי - לא הובא. והרמב"ם (שבועות פ"ה הי"ח) והשו"ע (או"ח סי' תפה סעיף א) פסקו כירושלמי.
פשוט שחייב על שבועה גם אם ליתא בלהבא[עריכה]
רבי בא (אבא) בשם שמואל: שבועה שנתן פלוני ופלוני מנה ונמצא שלא נתן - מאחר שאין בידו לבא (להבא) אין בידו לשעבר (כיוון שאי אפשר להישבע לעתיד שפלוני יתן לפלוני מנה, שהרי אין הדבר בידו של הנשבע, אין בזה גם שבועה על העבר).
בבבלי - גם כן הובאה דעת שמואל, אך הביא גם שרב חולק על כך וסובר שיש בזה שבועה לעבר, וחייב.
קטן פטור מאיסור שבועה[עריכה]
לכל אשר יבטא - פרט לקטן, האדם בשבועה - פרט לאנוס, ונעלם ממנו - פרט למזיד.
בבבלי - הביא רק את המיעוטים לאנוס ולמזיד, ולא הזכיר מיעוט לקטן. ומראה הפנים דן מדוע הירושלמי היה צריך לזה מיעוט, והרי קטן ממילא פטור מכל המצוות.
גירסא הפוכה במחלוקת בהתראת ספק[עריכה]
שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ואכלה (אכלה רק לאחר שעבר היום ולא באותו היום) - רבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין פטור, לא טעמא דאהן (טעמם שונה): טעמא דרבי יוחנן משם שאינו ראוי לקבל התרייה (שהתראת ספק לא שמה התראה), טעמא דריש לקיש משום שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה (אך התראת ספק שמה התראה).
בבבלי - הדעות הפוכות: רבי יוחנן סובר שהתראת ספק שמה התראה וריש לקיש סובר שלא שמה התראה. ובבבלי ג: הקשה סתירה בדברי רבי יוחנן, שיש מקום שרבי יוחנן סובר שלאו שאין בו מעשה כן לוקים עליו, ולגירסת הירושלמי אין סתירה כלל3 (אמנם בירושלמי יבמות פי"א ה"ז (סה.) הגירסא כמו בבבלי: רבי יוחנן אמר מקבלין התרייה על הספק, רבי שמעון בן לקיש אמר אין מקבלין התרייה על הספק. ועיין מה שכתבנו שם).
התראת ספק בספק שיתברר למפרע[עריכה]
הירושלמי דן בזה ביבמות פי"א ה"ז (סה.), ועיין מה שכתבנו שם.
שבועה שלא אוכל כיכר אחד, שניים, שלושה וכו', חיפה[עריכה]
אבימי אחוי (אחיו) דחיפה אמר: שמשית (למדתי) בנדרין, שמשית בשבועות. בעי חיפה מיבדקיניה (לבודקו): היו לפניו חמש ככרין ואמר שבועה שאוכל ככר זו, וחזר ואמר שתים אילו, וחזר ואמר שלשה אילו וכו' ואכל את הראשונה? אמר ליה: חייב על כל אחת ואחת. אמר ליה: אינו חייב אלא אחת וכו'. חזר חיפה ובדקיה: היו לפניו חמש ככרות ואמר שבועה שאוכל חמש ככרים אילו, וחזר ואמר ארבע, וחזר ואמר שלש וכו' ואכל כולם? אמר ליה: אינו חייב אלא אחת. אמר ליה: חייב על כל אחת ואחת וכו'. אמר רבי יוסי: מסתברא כאחוי דחיפא (אבימי) באחרייתא (במחלוקת השנייה) וכחיפה בקדמייתא (הראשונה).
בבבלי - הדעות הפוכות: אבימי הוא ששאל את שתי השאלות הללו ועיפא (בירושלמי בכל המקומות שמו חיפה או חיפא) הוא שענה4. כמו כן בבבלי לא הובא שבשאלה השניה מסתבר כדעת העונה. ובפשטות דעת הבבלי שבשתיהן מסתבר כדעת השואל, וכן משמע מלשון הבבלי "אישתבשת". וכן הרמב"ם (שבועות פ"ד הי"ג) פסק בשתי השאלות כדעת השואל.
נדר שעברו בדרך כעולי מצרים בבת אחת[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ג ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מעשים על נחשים גדולים, אין נחשים מרובעים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ג ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין מרובע בבריות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ג ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
כמה וכמה פסוקים שנאמרו בדיבור אחד[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ג ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם שבועה חלה על שבועה לעבר ולעתיד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
מוטב לעבור על שבועת שווא ולא על שבועת ביטוי[עריכה]
שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה - הראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא, כיצד עושין לו? אומרים לו שיאכל, מוטב לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת ביטוי. שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שאוכלנה - ראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא, כיצד עושין לו? אומרים לו שלא יאכל, מוטב לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי.
בבבלי - לא הובא. והשו"ע (יו"ד סי' רלח סעיף טז) פסק כירושלמי הזה.
שבועות שאוכל כיכר זו ושלא אוכלנה[עריכה]
שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה - רבי יוחנן אמר קיים את הראשונה וביטל לשנייה, ריש לקיש אמר ביטל לראשונה ולא קיים לשנייה. שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום ואכלה - רבי יוחנן אמר ביטל את הראשונה וקיים לשנייה, ריש לקיש אמר ביטל את הראשונה והשנייה אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום ואכלה - רבי יוחנן אמר קיים את שתיהן, וריש לקיש אמר קיים לראשונה ושנייה אומרים לו שיקיימינה בככר אחרת. שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה - על דעתיה דרבי יוחנן חייב שתים, על דעתיה דריש לקיש אינו חייב אלא אחת, אוף (אף) רבי שמעון בן לקיש מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין.
בבבלי - לא הובא.
גזירה שווה "נפש נ[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבועות פ"ד ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
לאו שאין בו מעשה[עריכה]
כל לא תעשה שיש בו מעשה לוקה, ושאין בו מעשה אינו לוקה חוץ מן המימר והנשבע ומקלל את חבירו בשם.
בבבלי - תמורה ג. גם כן הובא, והוסיף שיש דעה שגם המקדים תרומה לביכורים לוקה.
אין תנאי בשבועות, משביעים אותו על דעתנו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ג ה"א (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ד - שבועת העדות[עריכה]
יושב כשר לעדות[עריכה]
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ז ה"א (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.
אשה פסולה לדון[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ג ה"ט (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור אחר שאין אשה מעידה[עריכה]
מעתה אין האשה מעידה ( - מנלן?), רבי יוסי בי רבי בון רבי הונא בשם רבי יוסי: נאמר כאן שני (בפרשת אלדד ומידד) ונאמר להלן על פי שנים עדים - מה להלן על פי שנים עדים (ולא נשים) אף כאן על פי שנים עדים.
בבבלי - לומד בפשטות מ"אנשים" שממעט נשים. והוסיף החתם סופר כאן (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) שגם לירושלמי "איש" ממעט אשה, אך "אנשים" לא ממעט נשים, שכל התורה בלשון זכר נאמרה.
פסול קורבה בדיינים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ג ה"ט (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
השואל הלכות ואגדות צריך לעמוד[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"י ה"ח (לה.), ועיין מה שכתבנו שם.
הלכות שנלמדות מ"מדבר שקר תרחק"-אינן בירושלמי[עריכה]
(אם אחד מבעלי הדין לבוש כאדם חשוב וחבירו כאדם שפל) אומר לו לבוש כשלובש (שניכם בבגדים שפלים) או הלבישהו כשאתה לובש (שניכם בבגדים חשובים).
בבבלי - לומד מהפסוק "מדבר שקר תרחק" דרשות רבות בענייני דיין, תלמיד, תובע ונתבע. ובירושלמי לא הובאו. וכן את דין זה שבעלי הדין צריכים ללבוש בגדים דומים בחשיבותם דורש מהפסוק הנ"ל, והירושלמי לא הביא לכך פסוק אלא לומד זאת מסברא.
מתי צריכים הנידונים לעמוד[עריכה]
אף הנידונין עומדין בשעה שמקבלין עדותן (ובסנהדרין פ"ג ה"ט (יח.) הגירסא: שמקבלין דינן).
בבבלי - הלשון: בשעת גמר דין בעלי דינין בעמידה.
כבוד אשת חבר לאחר מיתת החבר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ד (יח.)
ישב לפני הדיין וראה זכות לעני - לא ישתוק[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"א (ב:), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעור כדי דיבור[עריכה]
הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.
גזירה שווה "נפש נפש" משבועת הפיקדון לשבועת העדות[עריכה]
נפש נפש (גזירה שווה בין שבועת העדות לשבועת הפיקדון) - מה להלן מפי עצמו אף כאן מפי עצמו, מה כאן מפי אחרים אף להלן מפי אחרים.
בבבלי - (כאן ובעוד מקומות) הגזירה שווה היא "תחטא תחטא", ובירושלמי בכמה מקומות היא "נפש נפש".
לא יפריש קרבנות לפני שנדר נזירות[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ב ה"ט (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
עד שכפר - דינו כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה[עריכה]
היו עשרה (עדים בכת אחת וכפרו בזה אחר זה, שנשבעו שאינם יודעים את העדות, ובאמת הם כן יודעים) - אית תניי תני הראשון חייב וכולן פטורין, אית תניי תני האחרון פטור וכולן חייבין. מאן דמר (דאמר) ראשון חייב וכולן פטורין - כמאן דאמר (ע"פ הגהת פני משה וקרבן העדה:) עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומאן דמר אחרון פטור וכולן חייבין כמאן דמר תתקיים עדות בשאר (שמחלוקת רבי יוסי וחכמים בנמצא אחד מהם קרוב או פסול, האם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, היא גם כאשר אחד מהכת כפר).
בבבלי - לא הביא שיש בעד שכפר דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
הלשון "אויים" - או ברבים[עריכה]
נאמר כאן אויים ("או" ברבים) ונאמר אויים בפקדון וכו'.
בבבלי - הלשון "אואין".
ברי ושמא - ברי עדיף לכו"ע[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בבבא קמא פ"י ה"ז (מד.), ועיין מה שכתבנו שם.
המגילה נגנזת תחת ציר ההיכל, מחיקת כתבי הקודש[עריכה]
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ג ה"ג (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
אלו שמות ה' קודש ואלו חול[עריכה]
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין אומרים מיגו בממון[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי לשון) גם בשבועות פ"ו ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
האומר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בבבא מציעא פ"ד ה"ב (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעם שאם עמד בביהכ"נ והשביעם - פטורים[עריכה]
עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אילו פטורין וכו'. למה? משום שאינו יודע בהן (מי הם העדים) או משום שאין מתכוין להן (אלא לכולם יחד)? מה נפק מביניהון - משכן שנים שנים (והשביע כל זוג בנפרד), אין תימר (אם תאמר) משום שאינו יודע בהן - יודע בהן? (בתמיה, שהרי אינו יודע מי הם), הוי לית טעמא דלא משום שאין מתכוין להן (לטעם שאינו מתכוון להם גם כאן לא מתכוון להם) וכו'. הוי לית טעמא אלא משום שאין מתכוין להן.
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת אם הנשבע לשקר לוקה[עריכה]
מהו ללקות (על שבועת שקר)? חברייא אמרי: אין לוקה. אמר לון (להם) רבי יוסי: למה - שהוא לא תעשה שאין בו מעשה? והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה הוא (וכן לוקה).
בבבלי - תמורה ג. פשוט שלוקה.
רבי מאיר סובר שמכלל לאו אתה שומע הן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"א ה"ד (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
אלה בלי שבועה ושבועה בלי אלה[עריכה]
אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה, מניין שאין עמה שבועה כשיש עמה שבועה? תלמוד לומר ושמעה אלה ושמעה קול. לעשות שאין עמה אלה כשיש עמה אלה, הא אלה בלא שבועה - לא (מנלן שמרבה אלה בלא שבועה, אולי ירבה שבועה בלא אלה)! רבי יסי בשם רבי יוחנן: לא שנייא, היא אלה בלא שבועה היא כשבועה בלא אלה (שתיהן מועילות).
בבבלי - גירסת רש"י והרש"ל היא: לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה. אך בסוגריים עגולים יש גירסא שמוסיפה גם: לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה.
פרק ה - שבועת הפיקדון[עריכה]
גזירה שווה "נפש נ[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבועות פ"ד ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
נשבע לשקר לאחד מהשותפין[עריכה]
בשבועה - פרט למכחש באחד השותפין (שפטור מקרבן).
בבבלי - הלשון: לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין.
טעם החילוק בין שבועה נגד עדים לשבועה נגד שטר[עריכה]
רבי לא (אילעא) ורבי יוחנן וריש לקיש תריהון אמרין: לית כאן עדים (הכופר בממון ונשבע לשקר חייב על השבועה אפילו אם יש נגדו עדים) וכו' משום שמצויין לשכח עדותן (וע"י שבועתו היה נפטר מהממון אם העדים היו שוכחים את עדותם. אך הכופר בממון ויש נגדו שטר - פטור, שממילא היה חייב משום השטר).
בבבלי - טעם החילוק בין שטר לעדים הוא שבשטר יש שיעבוד קרקעות, ואין מביאים קרבן על שיעבוד קרקעות.
דון מינה ואוקי באתרא או דון מינה ומינה[עריכה]
רבי מאיר דריש גזירה שוה במקום שבאתה וכו' (דון מינה ומינה) ורבנן דרשי גזירה שוה כאמור בה וכו' (דון מינה ואוקי באתרא).
בבבלי - הלשון: דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא5.
חיטין וחיטין - האם הן שתי שבועות[עריכה]
רבי ירמיה בעי: אמר שבועה חיטין וחיטין אין לך בידי מהו (האם היא שבועה אחת או שתיים)? נישמעינה מן הדא: לא (חיטין) ממקום פלוני ולא (חיטין) ממקום פלוני - חייב. אמר רבי יוסי: מקומות הרבה עשו אותן כמינין הרבה (ולכן הן שתי שבועות), אילו מר (אמר) לא מאותו המקום ולא מאותו המקום יאות (אז היתה ראיה טובה לבעיה).
בבבלי - לא הובא מקרה של חיטין וחיטין.
כללים ופרטים בשבועה[עריכה]
דברי רבי יודן נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות (גם לרבי יהודה לפעמים הם כלל ולפעמים הם פרט), היך עבידא (כיצד)? פרוטה חיטין ופרוטה שעורין ופרוטה כוסמין - נכללין בקרבן אחד. נפרטין לשלשה קרבנות - פרוטה שליש (שליש פרוטה) חיטין, פרוטה שליש שעורין, פרוטה שליש כוסמין.
בבבלי - גם כן האריך בדיני כללים ופרטים בשבועה ובדעות התנאים בזה, בכמה שינויים, ולא הביא מקרה של שליש פרוטה חיטין ושליש פרוטה שעורין ושליש פרוטה כוסמין.
מדמה כללים ופרטים בשבועות לחתימת הגט[עריכה]
אפילו כן נכללין ונפרטין, דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: ושואל אני בשלום פלוני (כתב כך בסוף הגט קודם החתימה) - חזקה לכל חתם, שואל אני בשלום פלוני - לא חתם אלא בשאילת שלום.
בבבלי - הובא דין "ושואל" בחתימת הגט בבבא בתרא קעו., אך לא דימה זאת לדיני שבועות6.
מקור לכך שהנשבע לשקר על כפל וכו' חייב[עריכה]
אין לי אלא דברים שאינו משלם עליהן את הקרן (שאם נשבע לשקר עליהם - חייב), מניין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה האונס והמפתה והמוציא שם רע (שגם בהם חייב משום הקרן שבהם)? תלמוד לומר מכל אשר ישבע עליו לשקר.
בבבלי - לא הביא לזה פסוק.
האם כל השלושים של עבד הם קנס[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"י (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
לדעה שכופר הוא כפרה, האם הוא קנס[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"י (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מודה בקנס פטור אפילו בדיני שמים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"י (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ו - שבועת הדיינין[עריכה]
טעמם של ב"ה וב"ש בקידושי כסף, שיעור טענה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"א (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
בי"ד לא דנים על פחות משווה פרוטה[עריכה]
אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה, כבר כתיב לאשמה בה פרט לפחות מפרוטה.
בבבלי - בבא מציעא נה. דן אם נזקקים לפחות משווה פרוטה ומתי, ולא הביא מקורות לזה מפסוקים.
עד אחד לא מחייב שבועה על קנס[עריכה]
כל ששנים מחייבין אותו ממון - עד אחד זוקקו לשבועה וכו'. והרי שנים מחייבין אותו קנס (ועד אחד לא מחייב שבועה על זה. ומתרץ).
בבבלי - לא הובאה קושיא זו. תוס' בבא קמא (מא: ד"ה מודה) כתבו שעד אחד כן מחייב שבועה על קנס, והרשב"א שם (ד"ה אלא, וכן בשיטה מקובצת שם) כתב שמסתבר שאינו מחייב שבועה. וציון ירושלים (כאן) הקשה עליהם שלא הביאו את הירושלמי כאן. ובהערות על הרשב"א שם דן בזה.
אין אומרים מיגו בממון[עריכה]
אין אומר בממון מאחר (מיגו), מאחר דיכיל למימר ליה לא הלויתני ויכיל מימר ליה הלויתני ונתתי לך חציים (פני משה: לא אומרים את מיגו זה משום שהוא מיגו דהעזה. פני משה ומראה הפנים לקמן (פ"ז ה"א (לד:)): הירושלמי שם (שנקט באותה הלשון) הוא בלשון תימה, וכי אין אומרים מיגו בממון. יפה עיניים (בבא בתרא מה.): דברי הירושלמי הם רק במיגו דהעזה ובמיגו להוציא. אור שמח (חובל ומזיק פ"ז הי"ג): לירושלמי לא אומרים מיגו בממון כלל, ואפילו להחזיק ממון).
בבבלי - במקומות רבים פשוט שאומרים מיגו בממון, וכן לגבי מיגו דהעזה, אע"פ שלא אומרים אותו לפטור משבועה, אומרים אותו לפטור מממון (דן בזה קובץ שיעורים בבא בתרא אות כז).
חזקת שלוש שנים מחמת שטר, והשטר פסול[עריכה]
המחזיק (חזקת שלוש שנים בקרקע) מחמת אונו (שטען שיש לו שטר מכירה) ונמצאת (השטר) פסולה - אינה חזקה. רבי ירמיה אמר: במחלוקת (מחלוקת תנאים האם היא חזקה), רבי שמואל אמר רבי זירא רבי יעקב בר אחא בשם רבי אבינא: דברי הכל היא (שאינה חזקה).
בבבלי - לא הובא.
האם נחלקו גם בטענו חיטים והודה לו בשעורים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (באריכות יותר ובשינוי גירסא) גם בכתובות פי"ג ה"ד (ע.), ועיין מה שכתבנו שם.
נשבע שבועה אחת על כל הטענות[עריכה]
חד בר נש אזל בעי מידון קמי (לדון לפני) רב, דהוה מטען לחבריה (תובע מחבירו) חיטין שעורין וכוסמין. אמר ליה רב (לנתבע): המתן עד דיגלגל עלך כל דבעי (שיתבע את כל טענותיו) ובסופא תישתבע על כולן (שבועה אחת).
בבבלי - לא הובא. והרמב"ם (טוען ונטען פ"א הי"ד) והשו"ע (חו"מ סי' פז סעיף כד) פסקו כירושלמי.
למה לא שואלים את התובע מה כוונתו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פי"ג ה"ד (ע:), ועיין מה שכתבנו שם.
הסברא שמודה במקצת נשבע - אינה בירושלמי[עריכה]
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו'.
בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) את הסברא שמפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ורצה להודות לו וכו'. ובירושלמי סברא זו לא הובאה כלל.
רק הטוען שקר עובר על איסור שבועה[עריכה]
(שבועת ה' תהיה) בין שניהם - אינה זזה מבין שניהן לעולם: אם המשביע משביע לשקר - סוף לצאת (העונש) עליו, אם הנשבע נשבע לשקר - סוף לצאת עליו. מאי טעמא? הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו'.
בבבלי - דורש שגם המשביע וגם הנשבע עוברים באיסור ונקראים רשעים, ומשמע שתמיד שניהם עוברים, גם מי שטענתו אמת.
מלאכי חבלה אין להם ברכיים[עריכה]
מלאכי חבלה אין להן קפיצין (ברכיים), ומה טעמא? משוט בארץ ומהתהלך בה (הלך ולא היה יכול לשבת, משום שאין להם ברכיים. וכן כתב הירושלמי ברכות פ"א ה"א (ד.) שלמלאכים אין ברכיים, ועיין מה שכתבנו שם).
בבבלי - לא הובא.
מחלוקת בחומרת שבועה על אמת[עריכה]
דברים שאין האש שורפן שבועת שוא מכלתן. רבי יונה אמר: על שקר, רבי יוסי אומר: אף על האמת.
בבבלי - פשוט שהוא רק לגבי שבועת שווא.
אין תנאי בשבועות, משביעים אותו על דעתנו[עריכה]
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ג ה"א (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
נשבע לשקר על דברים שאין נשבעים עליהם[עריכה]
עבר ונשבע (לשקר על דברים שאין נשבעים עליהם, כגון עבדים שטרות קרקעות והקדשות) - רבי יוחנן אמר: מביא קרבן על השבועה, רבי לעזר אומר: אינו מביא.
בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו.
דינא דגרמי הוא קנס, שורף שטרותיו של חבירו[עריכה]
המקרע שטרות חבירו חוץ מדעתו (שלא בהסכמתו), רבי חנניה ורבי מנא, חד אמר חייב וחד אמר פטור. מאן דאמר חייב - משום קנס, ומאן דאמר פטור - כסותם פי עידי חבירו (שהוא כסותם את פה העד שלא יעיד שחייב לחבירו, שפטור כדין גרמא).
בבבלי - בבא קמא צח. דן בזה והסיק שהוא תלוי במחלוקת האם דנים דינא דגרמי. והיפה עיניים (בבא קמא לג:) הוכיח מלשון הירושלמי כאן "חייב משום קנס" שדינא דגרמי הוא קנס, וכן סובר הריצב"א בתוס' (בבא בתרא כב: ד"ה זאת) שגרמי הוא קנס, וכתב שכך מוכח בירושלמי. והרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) כתב שאפשר שהירושלמי לא דן דינא דגרמי כלל7 ומחייב רק משום קנס8, וכן כתב הש"ך (חו"מ סי' כה סוף ס"ק טו) בדעת הירושלמי שהוא רק קנס.
פרק ז - כל הנשבעין[עריכה]
רבי מאיר סובר שמכלל לאו אתה שומע הן[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"א ה"ד (ד:), ועיין מה שכתבנו שם.
גם שומר חינם וגם שומר שכר מתנים להיות כשואל[עריכה]
מתנה שומר חנם ושומר שכר להיות כשואל.
בבבלי - בבא מציעא צד. הגירסא: מתנה שומר שכר להיות כשואל, ותוס' (בבא מציעא נח. ד"ה אמר) גרס מתנה שומר חינם להיות כשואל. וכן בירושלמי בבא מציעא (פ"ה ה"ג (כא.), ושם ה"ה [כב.]) הגירסא היא רק "שומר חינם". ולירושלמי כאן שניהם מתנים, אמנם ציון ירושלים (כאן) כתב שהמילים "שומר שכר" הן טעות סופר, ואם כן רק שומר חינם מתנה. דנו בכל זה מסורת הש"ס וגליון הש"ס על הבבלי בבא מציעא (צד.).
שבועת שכיר כאשר בעל הבית או השכיר מתו[עריכה]
פשיטא, מת בעל הבית - השכיר נשבע ליורשיו. ואפילו מת השכיר - יורשיו נשבעין ליורשי בעל הבית, כלום תיקנו אלא בשכיר (משום כדי חייו), שמא ביורשיו? (בתמיה, שבהם לא שייך הטעם של כדי חייו, ולכן אינם נשבעים).
בבבלי - לא הובא.
אין אומרים מיגו בממון[עריכה]
הירושלמי כאן הובא (בשינוי לשון) גם בשבועות פ"ו ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מתי שכיר שעבר זמנו לא נשבע ונוטל[עריכה]
הירושלמי דן בזה בבבא מציעא פ"ט הי"א (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.
גלגול שבועה מדאורייתא לדרבנן ולהיפך[עריכה]
מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה, שבועת תקנה (דרבנן) על שבועת תקנה, שבועת תורה על שבועת תקנה, שבועת תקנה על שבועת תורה.
בבבלי - הסיק שמגלגלים משבועה דרבנן, אך לא דן בגלגול מדאורייתא לדרבנן.
ניזק נשבע ונוטל גם כשלא ראו את ההיזק[עריכה]
ראוהו זורק צרורות (לתוך בית חבירו) ונמצאו שם כלים שבורין - נוטל (הניזק) בלא שבועה (שהרי ודאי שמחמת זריקתו נשברו הכלים).
בבבלי - לא הובא.
טען שהפקיד חפצים יקרים, שינוי פסק באמצע המעשה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם (עם תוספת) בבבא קמא פ"ו ה"ז (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא משביעים את הנושא ונותן בחשבון[עריכה]
ואילו נשבעין שלא בטענה: השותפין והאריסין והאפיטרופין והאשה הנושאה ונותנת בתוך הבית - אמר רבי יוסי: הדא אמרה בנושא ונותן שלא בחשבון, אבל בחשבון לא בדא (בזה א"א להשביעם, כי מסתמא דקדקו בחשבון).
בבבלי - לא הובא.
שביעית משמטת רק הלוואות[עריכה]
דברים שהן משה ידו (הלוואה) - שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו, ושאין משה ידו (שומרים ושותפין) - אין שביעית משמטתו לא אותו ולא שבועתו. כל ששביעית משמטתו משמטת שבועתו, וכל שאין שביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו.
בבבלי - לא הובא.
פרק ח - ארבעה שומרין[עריכה]
דיני שומרים באריכות[עריכה]
ארבעה שומרין הן.
בבבלי - מקצר מאוד בדיני שומרים כאן, ומאריך בהם בבבא מציעא פרק ג ופרק ח.
שומרים חייבים רק כשעשו קניין[עריכה]
ארבעה שומרין הן ואין חייבין אלא דרך קניין.
בבבלי - בבא קמא עט. הלשון היא: כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים, ובירושלמי לא הדגיש שהוא דווקא קניין משיכה.
השומר לא קונה כפל אם נגנב מגגו[עריכה]
וגונב מבית האיש - לא מראש גגו (הדין ששומר חינם ששילם ולא נשבע ונמצא הגנב משלם כפל לשומר, הוא רק כשגנב מבית השומר, אך אם גנב מגגו - הבעלים לא הקנה לשומר כפל, שכיוון שלא הכניס את הפיקדון לביתו עדיין לא קנאו לעניין קניית הכפל). אמר רבי לעזר: הדא דתימר (זה נאמר) בגג שאינו מבוצר (שאינו סתום), אבל בגג מבוצר כבית הוא.
בבבלי - לא הובא.
לא משביעים את השומר כשאין לגנב מה לשלם[עריכה]
הרי שנמצא הגנב ואין לו לשלם, מהו שיאמר לו (המפקיד לשומר) בוא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה (שאם השומר נתן עיניו בפיקדון - הפיקדון נחשב ברשותו והוא חייב)? נישמעינה מהדא ואם לא ימצא הגנב - הא אם נמצא פטור (השומר, ואפילו אם אין לגנב מה לשלם).
בבבלי - לא הובא, אך בפשטות לא יכול להשביעו.
לסטים מזויין הוא גזלן[עריכה]
רבי יודן בעי: טענו טענת גנב של אונסין? אמר לו: בא ליסטים מזויין ונטלה מהו שישלם תשלומי כפל של אונסין? אמר רבי יוסי: אין כיני וכו' (מסיק שלסטים מזויין הוא גזלן, ולכן שומר שכר שטען טענת ליסטים מזויין והתברר ששיקר משלם קרן).
בבבלי - בבא קמא נז. ובבא מציעא צה. היא מחלוקת האם לסטים מזויין הוא גנב או גזלן.
סוטה בשוגג מותרת לבעלה[עריכה]
אם בשוגגת בעבירה ובשבועה (כגון שסברה שהבועל הוא בעלה) - אין כאן סוטה (לא נאסרת על בעלה) וכו'.
בבבלי - הביא בכתובות נא: (ובעוד מקומות) שסוטה באונס מותרת ובמזיד אסורה, ולא דן בסוטה בשוגג. ציון ירושלים הוכיח מכאן שסוטה שסברה שמותר לזנות - מותרת לבעלה כסוטה בשגגה, והביא מהרי"ק שכתב שאסורה.
סוגיית תשלומי קרן וחומש על שבועת שקר באריכות[עריכה]
טענו טענת אבוד ונשבע לו והודה, בין עד שלא באו העדים בין משבאו העדים משלם קרן וחומש ואשם וכו' (מאריך בדיני תשלומי קרן וחומש על שבועת שקר).
בבבלי - לא דן בזה כאן כלל, אלא האריך בזה בבבא קמא (קו.-קח.)9.
נתחייב שבועה בבי"ד ונשבע לשקר חוץ לבי"ד[עריכה]
הטוען לחבירו טענת גנב (שומר חינם שנשבע שהפיקדון נגנב, והתברר ששיקר) - אינו חייב עד שיכפור בבית דין (אך אם קפץ ונשבע חוץ לבית דין פטור).
בבבלי - בבא קמא קו. סובר שפטור אפילו אם נתחייב שבועה בבי"ד ורק נשבע חוץ לבי"ד, ומראה הפנים דייק מהירושלמי כאן שאם כבר נתחייב שבועה בבי"ד חייב, אפילו אם נשבע מחוץ לבי"ד.
יש דעה ששומר שנשבע לא להקל ולא להחמיר - חייב[עריכה]
זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו - חייב (שומר שנשבע לשקר ורצה להקל על עצמו, כגון שומר שכר שהפיקדון נגנב ונשבע שנאנס), להחמיר על עצמו - פטור (כגון שנאנס ונשבע שנגנב). תני (ברייתא החולקת על כך): לא להקל ולא להחמיר - חייב (אפילו אם הפיקדון נגנב ונשבע שאבד, ובמשנה מפורש שפטור בזה).
בבבלי - לא הביא את הברייתא הזו, אלא פשוט שאם נשבע לא להקל ולא להחמיר פטור, כמפורש במשנה.
מסתפק האם משביעים את השומר שלא נתן עיניו בה[עריכה]
מהו שיאמר לו (לשומר) בוא והשבע לו שלא נתתה עיניך בה לגוזלה? מכל מקום אינו משלם? (בתמיה, שהרי כן משלם, ואם כן פשוט שלא שייך להשביעו). מהו דיימר ליה אפילו דאת יהב לי כמה, דידי אנא בעי גבך (עדיין שייך להסתפק, שיאמר לו המפקיד אפילו שתשלם לי כמה, את שלי אני רוצה. פני משה פירש שנשאר בספק, והיפה עיניים (בבא מציעא לד:) פירש שלמסקנת הירושלמי כאן לא משביעים אותו).
בבבלי - בבא מציעא לד: פשוט שמשביעים אותו שאינה ברשותו שמא נתן עיניו בה. ובירושלמי שם (פ"ג ה"א (י:): אמר משלם אני - חוששין שמא שלח בו יד) גם משמע שפשוט שמשביעים אותו. והיפה עיניים (בבא מציעא שם) דן בסתירה בירושלמי, והביא שיש מפרשים שגם בירושלמי שם הוא ספק.
פשוט שחייב על שבועה גם אם ליתא בלהבא[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ג ה"ה (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
1 דרך הבבלי במקומות רבים לפתוח מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון לשון המשנה וסדר המשנה, אך הירושלמי פותח מייד בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עג.
2 דרך הירושלמי לא להביא אגדות שעוסקות במעשיו של הקב"ה (ומה שנראה כביכול כהגשמה), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מח.
3 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
4 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
5 דרך הירושלמי להאריך יותר בביאור מושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עז.
6 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
7 בבבלי מוזכרים מושגי גרמא, והירושלמי לא משתמש בהם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עח.
8 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כח.
9 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (ותשלומים על שבועת שקר שייכים יותר למסכת שבועות), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עה.