שבועות כט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואכל תאנים והפריש קרבן ואח"כ אכל ענבים לחודייהו הויא להו ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן הכא נמי אכגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן ואח"כ אכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב:
מתני' באיזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש נשבע על דבר שאי אפשר לו גאם לא ראיתי גמל שפורח באויר ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד דאמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך הנשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור ושבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי:
גמ' אמר עולא זוהוא שניכר לג' בני אדם:
נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי גמל פורח באויר:
שבועה שראיתי לא קאמר מאי אם לא ראיתי אביי אמר תני שבועה שראיתי רבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא האי גברא ציפורא רבא חזי ואסיק ליה שמא גמלא וכי קא משתבע אדעתיה דידיה אישתבע וכי תימא בתר פומיה אזלינן ולא אזלינן בתר דעתיה והא תניא כשמשביעין אותו חאומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד מאי טעמא לאו משום דאמרינן דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתיה דידיה קא משתבע לא התם משום קניא דרבא ת"ש וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמר אלוה לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים לא משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה דכתיב (שמות כ, יט) אלהי כסף ואלהי זהב ולימא להו קיימו תורה חדא תורה ולימא קיימו שתי תורות תורת חטאת תורת אשם קיימו כל התורה כולה עבודת כוכבים דאמר מר טחמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ולימא להו קיימו מצוה חדא מצוה קיימו מצות תרתי כל המצות כולן מצות ציצית דאמר מר ישקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן ולימא להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות ולטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי
רש"י
[עריכה]ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועתא קמייתא הכא נמי שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית הויא לה עשירית חצי שיעור: מתני' שבועה שלא נעידך - ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר:
והשניה שבועת שוא - שהרי נשבע לבטל את המצוה:
גמ' והוא שניכר - העמוד לשלשה בני אדם הוא דהוי שוא אבל לא ניכר הויא שבועת שקר:
ורבא אמר באומר יאסרו כל פירות שבעולם - בשבועה עלי אם לא ראיתי:
ואסיק ליה שמא גמלא - העלה לו שם גמל:
כשמשביעין אותו - גבי שבועת הדיינין תניא ליה המשביעין את המחויב שבועה בב"ד:
איסקונדרי - חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן:
ואסיק להו שמא זוזי - כינה את שמם מעות:
התם משום קניא דרבא - לעולם בתר פומיה אזלינן והא דאיצטריך לן למימר לא על דעתך משום דבפומיה יש שבועה ברמאות כגון דיהיב ליה קנה ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר שבועה יחזור ויטלנו ועובדא הוה קמיה דרבא הכי:
וכן מצינו - דכתיב (דברים כט) לא אתכם לבדכם לא כשאתם סבורים כאשר בלבבכם:
לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים - ומסקו ליה שמא אלוה:
משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה - כי אזלת נמי בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי:
ולימא להו קיימו תורה - וישביעם על כן לאו משום דמסקי אדעתייהו עבירות וקרו להו תורה ומשתבעי אדעתייהו ומשני חדא תורה אי הוה אמר הכי משמע חדא תורה ואנן אית לן כתב ובעל פה:
תורת חטאת ותורת אשם - אי אמר קיימו תורות הוו מסקי אדעתייהו לאישתבועי אהנך תרתי דאיקרו תורות ולא אשאר מצות:
חמורה עבודת כוכבים כו' - דכתיב גבי עבודת כוכבים (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה:
שקולה מצות ציצית ככל המצות - דכתיב (במדבר טו) וזכרתם את כל מצות ה' גימטריא שלה שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי י"ג:
ולטעמיך - דבעית למימר דהאי. דאמרינן להו לא על דעתכם כי היכי דלא ליסקי אדעתייהו מאי דבעו ומסקי ליה האי שמא:
על דעת המקום ועל דעתו למה לי - למימר ותיסגי ליה בחד:
תוספות
[עריכה]ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ"ב דנדרים (ד' יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי' הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע"כ בין הך לההיא דט' וי' דהתם איכא איסור שבועה. בכל י' וכל ט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו:
אם לא ראיתי גמל פורח. תימה דהכא קתני גמל פורח ולא קתני כעולי מצרים ובפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כד:) גבי נדר הבאי תני עולי מצרים ולא קתני גמל פורח:
באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו'. פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרי' (שם) גרס ליה בהדיא והיינו שבועת שוא לפי שאי אפשר לו לעמוד באיסור בכל פירות שבעולם ואר"ת דבנדר לא חיילא כה"ג אם אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יעשה כדבר זה כיון שאי אפשר לו לקיים או אם אסר כל פירות שבעולם עליו בלא שום תנאי דשבועת שוא מצינו שאסר הכתוב אבל נדרי שוא לא מצינו וראיה דבפ' ארבעה נדרים (שם) תני שבועות הבאי אסורין נדרי הבאי מותרין והיינו משום דהבאי הוי משום שוא אבל קשיא מפ"ב דנדרים (ד' טו.) דפריך גבי קונס עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא למלתא מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור בל יחל והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר אלמא גבי נדרים נמי חיילי כשאין יכול לקיים ועובר לאלתר ונדרי הבאי דשרו לא הוו טעמא לפי שאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים דאפי' יכול לקיים שלא אסר עליו אלא חד פירא שרי בנדרי הבאי וטעמא לפי שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף (מאד קרוב) לגבו ומשונה משאר נחשים קורא קורת בית הבד וחיל גדול מאד שראה קרא עולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק ולאמת דבריו וגבי שבועה החמירו משום דכתיב לא ינקה והא דתני בתוספתא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין היינו מדאורייתא:
כשהשביע משה את ישראל. קצת קשה מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו עבודת כוכבים כמו כן היה לירא פן יעברו השבועה:
דעבודת כוכבים איקרי אלוה. אפילו יזכירו שם המיוחד האמר' סוף שבועת העדות (לקמן ד' לה:) השמות האמורות במיכה חול אפי' אותם הכתובים בשם המיוחד לרבי יהושע וכן שמות דגבעת בנימין לר' אליעזר:
קיימו מצות. בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה.) משני מצות המלך פי' פרשת המלך שדבר זה נוח להם:
מצות ציצית. הא דשבק עבודת כוכבים דכתיב בה נמי וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה בפרשת שלח לך ואמרו שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה משום דבלשון בני אדם לא מיקרי כל המצות אלא ציצית:
ולטעמיך על דעת הקב"ה למה לי. הך פירכא לא מסיק בנדרים ואיכא פירכא דמסיק התם ולא מסיק הכא ולא משני נמי התם כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו אלא משני משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
קד א מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ט"ו, סמג לאוין רמא:
קה ב מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה ד', סמג לאוין רלח ולאו רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ד':
קו ג מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה כ"א, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ה':
קז ד מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה ו', ומיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה י"ד והלכה טו, סמג שם:
קח ה מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה י"ד והלכה טו, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף ט"ז:
קט ו מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה י"ג:
קי ז מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה כ"ב, סמג שם, (טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף ד'):
קיא ח מיי' פ"ב מהל' שבועות הלכה ט"ז, ומיי' פי"א מהל' שבועות הלכה י"ח, סמג עשין קכג, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ז סעיף כ':
קיב ט מיי' פ"ב מהל' עבודת כוכבים הלכה ד', ומיי' פ"ל מהל' שבת הלכה ט"ו:
קיג י מיי' פ"ג מהל' ציצית הלכה י"ב:
ראשונים נוספים
הכא נמי (כיון) [כגון] שאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל העשירית הויא לה עשירית חצי שיעור ואין מציאין קרבן על חצי שיעור:
ירושלמי בעי חיפא (מרב) [מבדקיניה] היו לפניו חמש ככרי' ואמר שבועה (שאוכל) [שלא אוכל] ככר זו [וחזר] ואמר ב' אלו. וחזר ואמר שלש אלו. וחזר ואמר ארבע אלו. וחזר ואמר חמש אלו ואכל הראשונה. א"ל אין חייב עליה אלא אחת מכיון שהזכיר עליה שבועה שנאסרה עליו ונעשית לו כנבלה מיכן ואילך נעשה כמיחל על האיסורין. ואין שבועות חלות על האיסורין. חזר חיפא ובדקיה היו לפניו ה' ככרות ואמר שבועה שלא אוכל אלו ה' ככרות וחזר ואמר אלו הד' וחזר ואמר אלו הג' וחזר ואמר אלו שתים וחזר ואמר זו א"ל חייב על כל אחת ואחת. אילו מי שנשבע שלא יאכל ה' ואכל ד' שמא אינו פטור לפיכך שבועה חלה על כל אחת ואחת:
מתני' שבועת שוא חייבין כל זדונה מכות ועל שגגתה פטור כו'.
אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם:
ירושלמי בשם ר' יוחנן אמרו. הידוע לשנים שבועת שוא. הידוע לג' שבועת שקר:
נשבע על דבר שאי אפשר כו'. אביי אוקמה באומר שבועה שראיתי גמל פורח באויר. ואקשינן ודלמא ציפרא רבא חזא ואסיק שמיה גמל ועל מה (שבערתו) [שבדעתו] נשבע. הלא (תראה) [ת"ר] כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך.
אלא על דעתנו ואל דעת ב"ד. מאי לאו משום דאמרי' דלמא סקונדרי יהב ליה ואסיק להו זוזי וכי קא מישתבע אדעתיה קא מישתבע.
ודחינן משום קניא דרבא כמפורש בנדרים.
הא דתנן שבועת שוא אם לא ראיתי גמל פורח באויר. בדין הוא דה"ל למיתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים וכדתנן לה במס' נדרים נדרי הבאי אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים פי' בירושלמי בראיה אחת וה"נ הו"ל למתני עולי מצרים והתם נמי הו"ל למתני גמל הפורח באויר.
ובשם ר"ת ז"ל אמרו דהכא לא הו"ל למיתני כעולי מצרים דהאי גברא אינשי טובא חזא וגזים ואמר כעולי מצרים ומש"ה לא לקי משום שבועת שוא אלא במילתא דלא חזא כלל כגון גמל הפורח באויר שלא ראה שום בהמה וחיה פורחת באויר וזה וזה בנדרים מותר דהבאי הוא וגוזמא בעלמא.
ואוקימנא למתני' כנון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי ולקי משום שבועת שוא ואיכא דקשיא ליה יאסרו כל פירות שבעולם עליו ולא יעבור על שבועת שוא ואם אכל נמי משום שבועת בטוי הוא דמחייב וראיית גמל הפורח תנאי בעלמא הוא ואיכ' למימר אומדן דעתא הוא (דאמרי') [דאמדינן] ליה לדעתיה שלא רצה לאסור כל פירות שבעולם עליו שאלו רצה כן לא תלה נדרו בדבר שאינו והיה אוסרן על עצמו בלא תנאי של הבאי ועל שבועת שוא הוא דעבר שרצה לומר שראה הילכך לקי משום שבועת שוא.
ומיהו איכא למידק דקאמרי' בפ"ד דנדרים תנא שבועת הבאי אסורות וזו היא גירסת רש"י ז"ל התם ומוקי לה רבא כגון דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' אלמא מיתסרי הפירות עליו ולא לקי משום שבועת שוא ויש מי שאומר דמאי אסורות דקאמרי' התם דלקי משום שבועת שוא.
ואיכא נוסחי דכתי' בהו התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבוע' הבאי מותרת והכי תני לה בתוספת' ושמעתי דנוסחא משובשת היא דתניא בסיפרי כי ידור נדר לה' את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר או אינו אלא עד שיאמר לשם ת"ל לאסור אסר מ"מ הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון את שהסמיך לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר כך אף בשבועו' ת"ל לאסור אסר מ"מ מה הפרש בין נדרים לשבועות בנדרים כנדר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו אף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך וש"מ ששבועות הבאי אסורות כלו' שנאסר הדבר שנשבע עליו והכא אמרי' דלקי משום שבועת שוא והפירות מותרין.
ומצינו בירוש' ובפ"ד דנדרים שהקשו ואמרו תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין והא תני שבועות הבאי אסורין רבי ירמיה בשם רבי פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין א"ר אבא ואפי' תימר כאן וכאן במעמידין וכאן וכאן בשאין מעמידין כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות עוד היא במיחל שבועה על נכסיו שבועה נכסי עלי נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה.
ונרא' שכך פירושו: הא דקתני שבועות הבאי אסורין במעמידין כלומ' שהנשב' מעמיד ותוקע עצמו על הדבר ואומ' שבאמ' ראה גמל הפורח באויר ואחרי' אומרים לו לא ראית מעולם והוא אומ' יאסרו כל פירות שבעולם עליו בשבוע' אם לא ראה כיון שלא היה ניכר לו אין זו שבועת שוא אלא בטוי הוא ונכסיו אסורין.
אבל אם לא היו מעמידין אלא יודעי' הם שלא ראה הרי זה שבוע' שוא שהוא לא רצה לאסור כל פירות שבעול' עליו מאחר שתלה הדבר בזה וכיון לעבור על שוא ולפיכך הוא לוקה משום שוא ונכסיו מותרין ואפי' תימר תרתי מתניתא במעמידין או בשאין מעמידין כאן במוחל שבועה על נכסיו כלומר הא דקתני מותרין לומר שאינו לוקה משום שבועת שוא (ונכסיו מותרין.
ואפי' תימר תרתי מתניתא) אבל נכסיו אסורין עליו ב) (א"ה ז"מ כתוב בגליון) (והיינו שאומר נכסיו עליו אם לא ראיתי גמל פורח באויר ודאי נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה דודאי אינו חייב מלקות שהרי אינו עובר על ש"ש והכי תני כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרים לו' שאינו חייב מלקות שלא נתכון לעבור על ש"ש אלא לאסור נכסיו ומש"ה נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה וההיא דתני אסורין מיירי כשלא אמר נכסיו עליו אלא שנשבע שראה גמל פורח דהואיל ולא אסר פירו' בשבועתו דעתו לישבע ש"ש ואהכי לקי מש"ש וזו היא שבועו' הבאי אסורות דתני') (אידך ברייתא והאי דקתני כשם שנדרי הבאי מותרין לאו דוקא).
והא דקתני כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרין הכי קאמר שאינו לוקה משום שקר א) אף ע"פ שדעתו לאכול ב) אין אומרין לא נתכוון זה לאסור נכסיו אלא (שלא יסעוד) ג) אצלו ומכיון (שסעד) ד) אצלו ילקה ה) קמ"ל.
ובלשון מעמידין תמצא סמך לפירושנו שם בפ"ד דנדרים וזו שאמרו בספרי שאסורות במעמידין ואע"פ כן בנדרים מותר כרבי טרפון דאמר לא ניתנה נזירות אלא להעלאה כדמוכח בריש פ"ד דנדרים בגמ' דילן.
ופירוש מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד שהדבר לבנין יסוד והשבועה בוא"ו וה"א אחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולכן לבטל את המצוה חלים ואין כן השבועות יען כי פריהן מאותן נטיעות ואני אומר באולי שזה הטעם לנדרי הבאי ולדברים שאין בהם ממש וזרוזין שאין נדר עד יחקור ויאזין כי מאשר בינה נעלמה נדר וכל ידיעה מה ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה אמ"ן.
ואמאי לימא להו קיימו מאי דאמר. שם המיוחד [ואי קשיא,] ולפרוש שם ביו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגבוה יתעלה.
לא קשיא לי, דמשה רבינו לא היה מזכיר שם שמים לבטלה שאסור לפרש את השם ולקרותו ככתבו שנאמר לעלם ולפי מה שמצאתי בהגדת בראשית רבה ע"ז נמי מיקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב אז הוחל לקרות בשם ה'.
ויש מי שכתב מצינו נמי בגבעת בנימין שם המיוחד והוא חול כדברי ר' אליעזר.
ויש לתמוה על דברי רבי אליעזר ואולי מה שכתב המקרא כינהו לכבודם וכת' שם המיוחד וכי אמר רבי אליעזר חול לא שמותר למחקו. אי נמי לאלהים האמור בפרשה מותר למחוק לדבריו אבל לא לשם המיוחד חס ושלום לא אמר רבי אליעזר כך.
וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו. פרש"י ז"ל כי היכי דתהוי שבועה על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה ואין זה הלשון ברור.
ויש אומרים על דעת רבים הוא ולפיכך אין לו הפרה ומדקדקין מכאן דנדר שהודר על דעת שנים על דעת רבים נינהו ואין לו הפרה ואינו נכון משום דלעולם רבים שלשה כדאמרינן בעלמא ימים שנים רבים שלשה ומהתם גמרי לנדר שהודר ברבים בפ' השולח ואמרי' בפרק שני נזירים שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהון הא תלתא הוה ליה רשות הרבים אלמא לאו רשות הרבים הוא אלא בג' על דעת המקום ב"ה שאני ומשה לא הוה צריך אלא מפני שנעשה שליח בית דין לאביהם שבשמים לומר כדעתי שאתם שומעין כך צוני המקום ועל דעת כן אני משביע עליכם ויש מי שאומר על דעת המקום ב"ה ופמליא שלו. וזה טעות ויש כאן שאלה שהרי נהגו הצבור להתיר חרמות נדרים שהחרימו ונדרו על דעת המקום ב"ה ומנהג פשוט הוא.
ויש מי שאומר לא נאמרו דברים הללו אלא במצוה שהקב"ה מצוה אותה לעשותה ונשבעו על דעתו אין לו הפרה שמצותיו קיימות לעולמים ולא איש אל ויכזב אבל מה שנדרו רבים בדברי הרשות וצרפו דעתם לדעת המקום ב"ה כשהם נסכמים להתיר בפתח או בחרטה אף הקב"ה נסכם עמהם ולי נראה על דעת המקום וכנסת ישראל עמו כדאמרינן הוא ובית דינו והוי דעת רבים אבל במה שהצבור משביעין על דעת המקום יש להתיר מפני שאין דעת הקהל מצטרף לאסור שהן עצמן הנשבעים ומתירין עצמם על פי חכם ביחיד. ובמס' נדרים לא אפיקנא כי היכי דלא תיהוי הפרה אלא הכי קאמרינן ולימא להו ע"ז וכל התורה כולה אי נמי שש מאות ושלש עשרה מצות אלא מילתא דלא טריחא נקט.
מתני': איזוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: איכא למידק מאי שנא הכא דתניא גמל פורח באויר ולא תנא אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (כד, ב) תני נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים ולא תני אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם לדבר כך ואין קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, ולפיכך שנאוהו כאן בשבועת שוא לפי שהוא שוא ממש שאי אפשר, ועי"ל דתנא הכא פורח באויר והוא הדין לכעולי מצרים ותנא התם כעולי מצרים והוא הדין לגמל פורח באויר, והוא הדין דהוה מצי למימר אם לא ראיתי טלה פורח באויר, אלא לרבות בגוזמא שהוא נקט גמל, ובירושלמי (ה"ח) אמרו ליקט עכבר פורח אורחא דתנא למתני מילא דוכיא דתניא גמל הפורח באויר.
ש"ש אם לא ראיתי: וא"ת אמאי לא שנה כאן כעולי מצרים כמו ששנה אותו בנדרים גבי נדרי הבאי, ותרצו בתו' שמה שלא שנה כאן, משום דהכא קתני מה שאין דרכן של בני אדם לדבר כן, והיינו טעמא דכשנשבע על אותו דבר לקי משום ש"ש, והיינו דקתני הכא גמל פורח באויר, דלא דרכיהו לאינשי למקרי אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, אבל עולי מצרים לא קתני, משום דבההיא ודאי לא לקי, משום דאורחייהו דאינשי כי חזו אינשי טובא דמפקי להו שמא כעולי מצרים, והיינו דקתני לה התם גבי נדרי הבאי דמותרין. וי"ל דתנא הכא חדא וה"ה לאידך ותנא התם חדא וה"ה לאידך, וה"ה דהמ"ל אם לא ראיתי טלה פורח באויר, אלא לרבות גוזמא ושוא נקט גמל. ובירושלמי אמר לית אורחא דתנא מתפיס אלא מילא רובא דתנן גמל הפורח באויר.
גמ': שבועה שראיתי לא קאמר אם לא ראיתי: ופירשה רבא דהכי קאמר שבועה אם לא ראיתי והיינו שבועת שוא, ועוד תלה בשבועתו זו אסור פירות ואמר יאסרו פירות שבעולם עליו אם לא ראיתי, ולפי זה משמע דלוקה על שבועתו משום שבועת שוא ואם אכל לוקה משום בל יחל, וזה אתי כבגירסת קצת ספרים דגרסי התם בפרק נדרים (כד, ב) נדרי הבאי מותרין ושבועת הבאי אסורה, אבל הגירסא הנכונה שם משום שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, ותדע דהא בארבעה נדרים מותרים ששנינו בפרק נדרים (כ, ב) שהן נדרי אונסין ונדרי זרוזין ונדרי שגגות ונדרי הבאי באונסין וזירוזין ושגגות בכולן אמרו שהשבועות בהן כנדרים וכשבועות באי יאסרו שאינן מותרות כנדרי הבאי,
ועוד דבירושלמי כאן (ה"ח) ובנדרים (פ"ג ה"ב) שאנו שבועות הבאי מותרות, ואם תאמר אם כן מאי קאמר הכא שבועות הבאי לוקה משום שבועות שוא, בירושלמי כאן ובנדרים הקשה ותירצו, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין, והאי תנא שבועות הבאי אסורות ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין, ופירוש מעמידין (שאין מעמידין) שמעמידין דבריהם ואומרים בדוקא אמרו, ושאין מעמידין שאומרים דלא בדוקא אלא בדרך גוזמא והפלגה.
עוד אמרו בירושלמי אמר ר' אבא אפילו תימא במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסין נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה וכמדומה שזו גירסא משובשת ואיפכא גרסינן כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרין הא ללקות לוקה, דהא מתניתין דהכא בשבועות שוא ללקות היא, ושם בנדרים (כד, ב) פירשתיה והארכתי בביאורו בסיעתא דשמיא. ולעולם אין הפירות אסורין עליו דלא נתכוון זה לאסור עליו הפירות אלא להעמיד דבריו אמר כן אבל ללקות לוקה כמעמיד דבריו.
ואמאי לימא להו... וע"ז נמי: ואי ק"ל ולימא להו קיימו מאי דאמר שם המיוחד ולפרוש שם דיו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגביה ית'. תירץ הרמב"ן דמרע"ה לא רצה להזכיר ש"ש לבטלה שאסור לפרש את ה' ולקרותו ככתבו שנאמר (שמות ג, טו) לעולם, וכתב שלפי מה שמצא בב"ר ע"ז נמי מקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב (בראשית ד, כו) אז הוחל לקרא בשם ה'.
על דעת המקום ל"ל כי היכי דלא תהוילהו הפרה על שבועתיהו: יש מפרשים משום דהוי על דעת רבים, ויש מביאין ראיה מכאן דעל דעת רבים בשבועות ובנדרים אפילו שנים קרויים רבים דהא לא אמר אלא על דעתי ועל דעת המקום, וליתא דמעולם אין רבים פחות מג' וכדאמרו (גיטין מו, א) ימים שנים רבים שלשה, אלא הכא השם ובית דינו, ואני מסתפק בדבר דאדרבה משמע דכל שאמר על דעת המקום אין לו הפרה לעולם, מדקאמר על דעת המקום כי היכי דלא תהוי להו הפרה לשבועתייהו,
אח"כ מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דנראה שפירשו כן כאן, אלא שאמרו דהכא דוקא דא"ל הקב"ה למשה שישביעם כך, הא בעלמא אפילו בעל דעת המקום יש הפרה, ואין דבר זה מחוור בעיני, ואעפ"י שהצבור מחרימין ומשביעין ואומרים על דעת המקום ואפ"ה מתירין, והיינו מפני שנהגו להחרים ולהתיר לעצמם, מה שאין מתירין בעלמא דאין אדם מוחל לעצמו, וכן בלא פתחים ואעפ"י שהן רבים ונשבעים כן ועל דעת רבים, אלא שהם כמתנין להיות הדבר באסור להם עד שיסכימו להתירו, וה"ל חרמי צבור ושבועותיהם כשבועת הנשים דאמר ר' פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת (נדרים עג, ב). ועוד אני חותך במה שאמרתי בעל דעת המקום שבנדרים לא אסיקו התם בפרק נדרים (כה, א) טעם בעל דעתי ועל דעת מקום דאמר להו ולא אמר להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות וכולה כדאיתא התם, אלא משום טרחא דמלתא, וטוב להזהר בדבר.
ואין מביאין קרבן על חצי שיעור פי' ומיפטר משבועה הא' דתאני' וענבים ואשמועינן אביי תרתי חדא דאפילו הפרשת קרבן דשבועה אחרת מחלק בין שיעור ואידך דמאן דאישתבע שלא יאכל תאנים וענבים שניהם יחד שהוא מותר בא' מהם ואין המין האחר נדון בככר של תנאי והמין הב' בככר של איסור דא"כ לא הוו ענבים חצי שיעור אלא שיעור שלם ומטעמא אחרינא הוא דמיפטר על הענבים והיינו מדרבא דלעיל דה"ל כאומר לא אוכל ענבים אם אוכל תאנים וכיון דבמתני' שהוא התנאי היה שכוח מעיקר שבועתו הרי הוא פטור על הענבים שהם איסור וכן היה הדבר בהנך אם אכל ענבים ואח"כ תאנים א"ו כדאמרן וכן הלכתא:
שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע ובירושל' אמרו שכן מי שנשבע באמת על האמת הידוע דגרסינן התם אמאן דאשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא חמא מיטרא נחית ואמר קירי פלי בריכסון לוקה משום שבועת שוא והביא רבינו אלפסי זה הירושלמי לומר שהיא הלכה וי"א דההיא אין איסורו אלא מדרבנן ולוקה מכת מרדות קאמר והיינו דלא קתני לה תנא משום דאיהו בדאורייתא מיירי בכולהו שבועות דלעיל ואין שבועת שוא מן התורה אלא בנשבע (שלא) לשנות ואין נראה כן דעת רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל גם אין הטעם נכון כל הצורך ויותר יש (לשאול) [לומר] לפי דברי רבינו אלפסי והרמב"ם ז"ל דתנא לא קתני הכא אלא שבועת שוא דדמי קצת לשבועת ביטוי לשעבר שהוא נשבע לשנות לשעבר ולאשמועינן דלית בה קרבן שבועת ביטוי אבל נשבע על האמת שאינו דומה לשבועת ביטוי לא מצי למיתני וממילא שמעינן מהאי דקתני דההיא נמי שבועת שוא היא כיון שניכר לכל או לג' בני אדם:
נשבע על דבר שא"א אם לא ראיתי גמל פורח באויר פי' בירושלמי דה"ה עכבר אלא דאורחא דתנא למיתני מלתא רובא כלומ' כיון דמגזם מגזם לגמרי:
אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הקשו בתוספות דבמסכת נדרים דקתני נדרי הבאי וקתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקור' בית הבד ולא קתני התם גמל פורח באויר והכא לא קתני עולי מצרים ויש מרבותינו מתרצים דתנא בחדא וה"ה באידך ויגיד עליו רעו דהא קתני בחרווייהו כקורת בית הבד אבל בתוס' תירצו דדוקא קתני הכי משום דשבועת שוא ליתיה אלא במידי דליתיה כלל ובין בדבר שהשוא שלו תלוי בין רב למעט כי דרך בני אדם לגזם דבריה' שאומרי' על דבר רב מנין מרובה ממנו כגון שיאמר אלף ויאמר רבבה או יותר לגזם והכל יודעים כי לגזם נתכוין אבל לשון האי שייך בכל דבר בין שאינו כלל ובין שתלוי בין רב למעט הלכך הכא לא קתני עולי מצרים דלאו שבועת שוא היא אבל התם דבעי למיתני כל מיני הבאי תנא עולי מצרי' במאי דתני בין רב למעט ותנא נחש כקורת בית הבד דליתיה כלל ותו לא בעי למיתני ג' דהיינו גמל כיון דהכא לא תני אלא תרתי ונקט נחש ולא נקט גמל לאשמועינן כקורת בית הבד טרופה ונ"מ למקח וממכר כדאיתא התם וזה טעם נכון:
נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה כו' פי' בנשבע בפרט דאלו נשבע בכולל שבועה חלה עליו כדברי הירושלמי שאמרנו לעיל בפרקין ובנשבע לבטל עשה של דבריהם כגון שלא יאכל מצה בליל שני של פסח או שלא ישתה ארבע כוסות או מרור בזמן הזה דרבנן ודכוותייהו נראין דברי האומרים שיקיים שבועתו דמוטב שיבטל מצוה של דבריהם בשב וא"ת משיעקור שבועה של תורה בנדרים וכדאמרינן בספרי מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואמרינן עלה בנדרים הי נינהו יין מצוה אילימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואע"ג דיין קידוש והבדלה אינו אלא מדרבנן התם כבר תרגמה ר"ת ז"ל והכריע מלשון הגמר' דפירושה בתמיה אלימא קידושא ואבדלתא וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא אבל כל שנשבע לעבור על איסורין של דבריהם דדכוותא באיסורין של תורה אין שבועה חלה עליו כלל ואפילו בכולל כדפרישנא לעיל בפרקין וכגון שנשבע שישתה סתם יינם או שיאכל בישולי עכו"ם וכיוצא בו מאיסורי חכמים נראין דברים שאסור לאכול ולשתות דמוטב שיבטל שבועתו בשב וא"ת משיעקור איסורין דרבנן בידים דב"ד מתנין לעקור דבר בשב וא"ת אלא דק"ל הא דאמרינן בירושלמי על מתני' דלקמן דתנן שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי ואמרינן בירושלמי כיצד עושה אומרים שיאכל מוטב שיעבור על שבועת שוא ואל יעבור על שבועת שוא ועל שבועת ביטוי ע"כ ה"נ נימא מוטב שיעבור על איסור דרבנן ואפילו בקום עשה ולא יעבור על איסור תורה שהוא יותר חמור אבל י"ל דהתם כיון (דהא והא מוטב בחדא בידים) [דהא חדא והא תרתי מוטב לעבור בידים] מלעבור על תרתי אבל הכא דחדא משום חדא וב"ד מתנין לעקור דבר מן התור' בשב ואל תעשה כחדא וחדא הוא ושב ואל תעשה עדיף כנ"ל לתרץ לפי שיטה זו שהיא שיטת מורי הרב ז"ל ומיהו כל שאפשר להתיר לו שבועתו מתירין כדי לקיים את שתיהן ומכאן אני אומר למי שנשבע לפרוע לחבירו רבית קצוצה פשיטא דלא חיילא שבועה ואפילו בכולל אבל אם אבק רבית דרבנן הוא אם אתה אומר דבאיסורין דרבנן יקיים שבועתו ואפילו בקום עשה חייב לפורעו ואם לאו פטור וכבר נראין לי דברי רבותי שהוא פטור ועכ"ז מוטב שיתירו לו שבועתו ובהא מתירין לו שלא בפני חבירו כלל כיון שיש איסור בדבר וכיון שהתירו לו רבית והיה שבועת הקרן נכללת עמה כיון דהותר מקצתה ע"י חכם הותרה ופטור אפילו מן הקרן וצ"ע אם נתיר לו ונקנוס על חבירו שהשביעו היתרא אטו איסורא וכ"ז באבק רבית דאלו ברבית של תורה אינה חלה שבועה על הרבית כלל ואפילו בכולל וא"צ התרה כלל על רבית ונשאר' שבועתו על הקרן קיימת דבהא דממילא לא אמרינן שבועה שהותרה מקצת' הותרה כולה וכדברירנא במס' נדרים בס"ד:
שבועה שאוכל ככר זו וכו' פרישנא דה"ק עובר אף משום שבועת ביטוי וה"ה משום שבועת שוא וכבר כתבתי לעיל הירושלמי שאמרו על משנה זו כיצד יעשה ע"ש שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים וכו' הא פשיטא אלא דתנייה משום דבעי למיתני בשבועת העדות שאינה נוהגת בנשים ובקרובים ובפסולים ובגמרא [מאי] קאמר פי' דאי שבועה אם לא ראיתי כפשוטה ממש קאמר אין זה לשון שבועה כלל שאין שבועה באם ובקונם הוא דשייך ואי שבועה שלא ראיתי קאמר דאם זה לשון אשר כמו ואם יהיה היובל הא בקושטא משתבע ואי משום דאישתבע על האמת שהוא אמת אין זה מדין משנתינו כלל דהא מתני' בנשבע לשנות היא שנויה. אביי אמר תני שראיתי ונרא' דלאביי לשון משנתינו אינו לשון הנודר אלא לשון התנא שהוא מכנה ואומר לאו עלהן שלא יראה כנשבע לשנות (בב"ה) [בפני באי העולם]:
רבא אמר מתני' כפשוטה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' וגם זה אינו ל' הנשבע שאמרה דה"ל שבועה שאמרה בל' נדר אלא שאמר שבועה שלא אוכל כל פירות עולם אם לא ראיתי וכו' והא דאמר כל פירות שבעולם כמו שגורסים ברוב הנוסחאות מיירי באומר היום או זמן אחר שאפשר שא"א לקיימו דאי לא אפילו תלה שבועתו באם לא ראיתי היא שבועת שוא שהרי נשבע בדבר שא"א לו לעמוד בו וכנודר שלא ישן ג' ימים הוא אלא ודאי כדאמרן ולמאי דכתיב' לעיל התם שהנשבע סתם מסתמא אין דעתו אלא על שיכול לעשות הא אתיא כפשטא וכאומר היום דמי וההוא דנודרין להרגין ולחרמין שצ"ל בלבו היום משום דהתם על דעתם נשבע ודעתם לעולם א"נ דההיא בשלא אסרו עליו כל פירות שבעולם אלא מקצת פירות שאפשר היה לעמוד בה לעולם ונראין דברי האמוראין דבהא דרבא מותר הוא בפירות שנשבע עליהם דכל שתלה שבועתו בשבועת שוא אין השבועה חלה לביטוי ולפיכך חשובה משום שבועת שוא ואי בפירות מיתסר הרי שבועתו חלה ולמה עובר משום שבועת שוא אלא ודאי כדאמרן ובמסכת נדרים ה"ג וכן הוא בנוסחאות ישנות כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועת הבאי מותרת כלומר שהפירות מותרים וכן היא בתוספתא בפי' אבל יש שכתבו דהא דרבא אסור הוא בפירות משום שבועת ביטוי לפי שמצאו גי' בנדרים תנא שבועת הבאי (מותרות) [אסורות] ועוד נתלו בזה על מ"ש בספרי כי ידור נדר לה' (אלא) [אם] שהסמיך נדרו לדבר שאפשר נדר וא"ל אינו נדר יכול כשם שבנדרים כך בשבועות ת"ל לאסור איסר מ"מ ואף לאותה גי' יש לפרש שאסורות דקאמר דהיינו שאסור לישבע כן משום שבועת שוא אבל הפירות מותרים שלא לסתור התוספתא דקתני מותרות וההיא דספרי נמי לאסור שלא ישבע כן קאמר משום שבועת שוא וזו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ושני רבותי ז"ל וכבר הארכתי בה במסכת נדרים:
לא התם משום קנייא דרבא פירשתיה בארוכה במס' נדרים בס"ד:
לא משום דע"ז נמי איקרי אלוה יש מקשין ולימא להו דאמר יו"ד ה"א וא"ו ה"א ותירץ רבינו הרמב"ן ז"ל דאי אדכר ליה בכינויו הא לשון אדנות הוא ואי בפי' לעלם כתיב ואסור להזכירו שלא לצורך דהא אפשר בלא"ה דלימא על דעתו ועל דעת המקום ויש מתרצים שגם השם הגדול דרך עובדי ע"ז לכנותו לע"ז וכדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' ואמרו בב"ר שהיו קורין לע"ז בשמא רבא. וליטעמיך לימא להו על דעתי על דעת המקו' למ"ל אלא כי היכי דלא תהוי הפר' לשבועתייהו פי' רש"י ז"ל דלהכי נקט על דעתי וע"ד המקום כדי שתהא שבועתו ע"ד רבים שאין לה הפרה ומכאן למדו קצת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דנשבע על דעת שנים דעת רבים הוא והא דאמרינן בגיטין כמה רבים ג' למה שאמר ר"י בנדר שהודר ברבים אבל בנשבע על דעת רבים אפי' בשנים בלבד וזה ודאי דבר שאינו מתחוור חדא דמסתמא אמרו שם כמה רבים ג' ועוד היאך יעלה על הדעת כי יחידו של עולם לא יעלה כאן אלא כא' מבני אדם לכך הנכון כמו שפי' רבי' הרמב"ן ז"ל דבדעת המקום סגי כאן שלא תהא להם התרה כמו על דעת רבים ומ"ש להם משה על דעתו אלא מפני שהוא היה שליח בין ישראל להקב"ה כלומר כדעתכם שאתם שומעים כך צונו המקו' להשביעכם על דעתו ויש למדין מכאן לפי זה דשבועה שהיא ע"ד המקו' אין לה התרה ואע"פ שאין בה דעת רבים ואין כאן ראיה ברורה לזה דשאני שבועת התורה שמצותיו קיימות לעולם ולעולמי עולמים ואין דעת המקום מצטרפת להיתר כלל אבל מה שהאדם נשבע לדבר הרשות ע"ד המקום מצטרפ' כשם שדעת המקום מצטרפת לאיסור כך מצטרפת להיתר דהא מצוה לאתשולי אשבועות והמקיים כאלו הקריב קרבן על במה כדאיתא בדוכתה ובזה מצאו טעם למה שנהגו בקצת מקומות להתיר חרמות שמחרימין צבור על ענייניה' ע"ד המקום דכיון שהם צריכים להיתר החרם לפי שאין יכולין לעמוד בו דעת המקום מסכמת להתירם והנכון דלא מן השם הזה נהגו בכך דא"כ היו צריכים פתח או חרטה וכל לשון התרה ושיהו מקצתם מתירים לאחרים שאין אדם מתיר את עצמו וטעם המנהג ההוא אינו אלא דכיון שנהגו בכך הרי הוא כאלו פירשו בשעת החרם שיהיו אסורים בו עד שיתירוהו שהאומר לחבירו הריני משביעך או אוסרך בדבר פלוני עד שאתירך כיון שהתירו מותר שהרי זה כאומר הרי אתה מושבע עד זמן פלוני ומעתה לגבי צבור שנהגו בכך סתמן כפירושן עד שיחרימו בפי' שלא יוכלו להתירו דההיא ודאי אין לו היתר אלא כדין היתר שבועה דעלמא ע"י חכם או ג' מתירין את הנדר ומורי הרב ז"ל היה חושש אף במקום שנהגו או הוסיפו בחרם שם חומר על המנהג שנוהגין בשאר חרמות וכבר הארכתי בזה במקומות אחרים ולמדנו משמועתינו שאף בדבר מצוה יש התרה ע"י פתח ראוי דהא שבועת התורה בדבר מצוה היתה וחש משה רבינו עליו השלום להפרה וכן למדנו מכאן כי רבים שנשבעו בדבר א' יכולים להיות מתירין אלו לאלו אם ראויים לכך דהא בשבועת התורה אין כאן מי שיתיר להם אם לא היו עצמן מתירין אלו לאלו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה