סמ"ג עשה קכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · קכג · >>


מצות עשה קכג - להישבע בשמו יתברך באמת

אלו הם מצות עשה התלויות בנדרים ושבועות

מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר ובשמו תשבע [בפ׳ שבועת הדיינין דף ל״א] ואומר ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ. והשבועה בין בשם המיוחד בין בכינוי כך המסקנא בפ׳ שבועת הדיינין [דף ל״ה]. ואסור לישבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתתף דבר אחר עם הקדוש ברוך הוא בשבועה, נעקר מן העולם כדאיתא בפ׳ ד׳ מיתות [דף ס״ג]. [בנדרים דף ח׳] ומותר לאדם לישבע על המצוה לעשותה כדי לזרז עצמו במצות ואע״פ שמושבע ועומד מהר סיני, שנאמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך(תהלים קיט, קו).

שבועת הדיינין, בין שהייתה של תורה בין שהייתה של דבריהם, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק, כך היא: הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי או בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין. ואין משביעין הדיינין אלא בלשון הקדש ומכל מקום צריך להודיע את הנתבע עד שיהא מכיר לשון השבועה. כיצד מפיו? כגון שאומר הריני נשבע באלהי ישראל, במי ששמו רחום, במי ששמו חנון, שאיני חייב לזה כלום. וכן אם אמר הרי הוא ארור לה׳ או ארור למי ששמו רחום אם יש לזה כלום אצלו. וכיצד מפי הדיינין? כמו שאמרו לו משביעין אנו אותך בה׳ או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן, כעניין שנאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמרה האשה אמן אמן. או שאמרו לו הרי פלוני בן פלוני ארור לה׳ אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן. זו היא שבועת הדיינים. [בפרק שבועת הדיינין דף ל״ט] וכשמשביעין אותו אומר הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין ופירש״י במס׳ שבועות [דף ל״ה דלעיל] וכן כתב רב אלפס בשערי׳ שלו [שער ג׳] שבדורות האחרונים בטלו שבועת השם בבית דין שלא ישתומם העולם בעון שבועת שקר ותקנו להחרים בארור בעשרה.

גרסינן בפ׳ שבועות הדיינין [דף ל״ט כל הסוגיא עד סוף ודהשביעו מיושב אינו חוזר במיימוני פי״א דלעיל] אמר רבא האי מאן דאשבע בה׳ אלהי ישראל ולא אתפשיה חפצא בידיה, נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ומשביע בנקיטת חפץ, כעין שמצינו באברהם שהשביע אליעזר בנקיטת המילה שנאמר שים נא ידך תחת ירכי. אחז תפילין בידו והשביעו, אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הוא ודלא כרב פפא. השביעו מיושב, אינו חוזר ונשבע מעומד, ותלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו והוא יושב ותפילין בידו. כתב רבינו משה [בפ״א דהל׳ טוען ונטען ופי״א דלעיל] שאין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא בנקיטת חפץ בלבד, שאין הנשבע היסת אוחז חפץ. וכתב רב סעדיה וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בשעת שמשביעין שבועת היסת, כדי לאיים עליו, ואומר החזן ראובן תובע כך וכך, מי שיש עליו כלום מתבועה זו יהיה באלה ויגמור החרם על המנהג, זהו לשון רב סעדיה. וצריך להתישב בדבר שהרי כשמדקדק בפ׳ שבועת הדיינין [דף מ״א ועיין שם בתוס׳ בד״ה מאי ובפ׳ השולח דף ל״ה בד״ה לא שנו] מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן? אינו אומר דאיכא בינייהו שיהא בדאורייתא נקיטת חפץ ולא בדרבנן, ומייתי לה התם בשמעתא דשבועת היסת. ויש לפרש שלא רצה לומר כן מפני ששאר שבועת דרבנן יש שם נקיטת חפץ כדגרסינן בירושלמי דפרק הכותב על שבועת הפוגמת כתובתה ושאר שבועות דרבנן השנויות שם. אמר רבי זירא כולן כעין שבועת התורה ירדו להם וגם בפ׳ השולח [דף ל״ה] גבי שבועת האלמנה דרבנן גבי נמנעו מלהשביעה. פי׳ רבינו שלמה מפני ששבועת אלמנה חמורה שיש שם נקיטת חפץ. [מהמיימוני פי״א דלעיל]

כל מי שנתחייב שבועת הדיינין, בין שהיתה מן התורה בין שהיתה מדבריהם, מאיימין עליו כמו שיתבאר. וכל מי שנתחייב בטענת ספק, בין מהתורה בין מדבריהם, אין צריך איום. וכיצד מאיימים על השבועה? מסקינן בפר׳ שבועת הדיינין [דף ל״ט כל הסוגיא ע״ס] אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה לא תשא את שם וגו׳ וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בדינו ומרשעים דמשפחתו בדין חמור רק שאינו חמור כדין העובר. ורשעים אחרים בדין קל וכל הצדיקים פטורים וכאן ממנו וממשפחתו בדין אחד מפני שמחפין עליו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר ומבשרך אל תתעלם ומרשעים דעלמא בדין חמור ולא עוד אלא שגורם להפרע משונאיהם של ישראל אף מן הצדיקים בדין קל שנאמר כי מפני אלה אבלה הארץ. כל עבירות שבתורה תולין לו עד ג׳ דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנא׳ והוצאתיה נאם ה׳ ובאה ולנה אל בית הגנב וגו׳ זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חברו וטוענו בחנם ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו וכילתו את עציו ואת אבניו דברי׳ שאין אש ומים מכלין אותן השבועה מכלה אותן.

אמר איני נשבע, פוטרין אותו ונותן מה שטען לחברו. וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו, הולכין להם. אמר הריני נשבע וחברו תובעו, העומדים לשם אומרים זה לזה סורו נא מעל האנשים הרשעים האלה. ומסיק שם בשלמא נשבע יש בו איסורא אם נשבע לשקר, אלא המשביע למה? ומתרץ כדתניא שבועת ה׳ תהיה בין שניהם, מלמד שהשבועה חלה על שניהם. ומפרש ר״ת [וכן פרש״י שם] שאם נשבע לשקר יש עליו עונש שבועת שקר וגם על המשביעו שגרם כל זה, שלא היה לו לישא וליתן עם זה. ואם נשבע באמת יש על המשביע עונש שבועת שוא שהשביעו ועל הנשבע יש עונש שבועת שוא בחנם שנתגלגלה ע״י. אמנם בתוספ׳ דשבועות גרסי׳ בין שניהם אין השבועה יוצאה מבין שניהם אם הנשבע נשבע לשקר השבועה חלה עליו ואם נשבע באמת סוף שעונש שבועת שוא בא על המשביעו וכן פירש ר״ח. [במיימוני דלעיל] אע״פ שאין מאיימין איום זה לא בשבועת טענת ספק ולא בשבועת היסת צריכין הדיינין להרחיק מהם השבועה בכל היכולת.