מצוה:להישבע בשמו יתברך באמת
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
(דברים ו, יג)
כ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
כא הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
(דברים י, כ-כא)
היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי. והוא אמרו יתברך "ובשמו תשבע". ובבאור אמרו: אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה.
ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים, כמו המלאכים והכוכבים, אלא על צד חסרון המצרף כמו שישבע בשמש והוא ירצה לומר אדון השמש. ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון או במי ששלחו, וכל עת שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים להאמינו שיש לאותו הדבר אמתת עצם עד שישבע בו, כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, אשר בא הפירוש (סוכה מה:) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם.
ולזה הענין כיון הכתוב בשמו תשבע, רוצה לומר שאליו בלבד תאמין האמת אשר ראוי לאדם להשבע בו. וכבר אמרו בתחילת תמורה (דף ג:) מנין שנשבעין לקיים המצוות? דכתיב ובשמו תשבע.
להישבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחקו יתברך והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר "ובשמו תשבע" (דברים י, כ). ובביאור אמרו זכרונם לברכה (שבועות לה:) אמרה תורה "השבע בשמו" ואמרה תורה "אל תשבע". כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך היא חובה והיא מצות עשה. ולפיכך אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סג.) כל המשתף שם שמים לדבר אחר, נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר במי שמכוון להישבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכוונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האיסור כלל ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל.
משרשי המצוה, כי בהיותנו מקימים דברינו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו. וזה דבר ברור.
ובדיני מצוות השבועות והנדרים הארכתי בהם הרבה בסדר וישמע יתרו (מצוה ל).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא רצה להישבע בשמו לעת הצורך, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (מ"ע ז ובפי' לדברים ו יג) שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצות עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום. וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות א'), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המידות האלה, "את יי אלהיך תירא", "ואותו תעבוד", "ובו תדבק". ואחר כך "ובשמו תשבע". ואם נרצה נוכל לומר שיבוא "ובשמו תשבע" ליתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. וענין מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ג:) שנשבעים לקיים המצוה, כבר כתב הרב זכרונו לברכה, כי מ"ובו תדבק" נפקא לן.
אלו הם מצות עשה התלויות בנדרים ושבועות
מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר ובשמו תשבע [בפ׳ שבועת הדיינין דף ל״א] ואומר ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ. והשבועה בין בשם המיוחד בין בכינוי כך המסקנא בפ׳ שבועת הדיינין [דף ל״ה]. ואסור לישבע בדבר אחר עם שמו, וכל המשתתף דבר אחר עם הקדוש ברוך הוא בשבועה, נעקר מן העולם כדאיתא בפ׳ ד׳ מיתות [דף ס״ג]. [בנדרים דף ח׳] ומותר לאדם לישבע על המצוה לעשותה כדי לזרז עצמו במצות ואע״פ שמושבע ועומד מהר סיני, שנאמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" (תהלים קיט, קו).
שבועת הדיינין, בין שהייתה של תורה בין שהייתה של דבריהם, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק, כך היא: הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי או בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין. ואין משביעין הדיינין אלא בלשון הקדש ומכל מקום צריך להודיע את הנתבע עד שיהא מכיר לשון השבועה. כיצד מפיו? כגון שאומר הריני נשבע באלהי ישראל, במי ששמו רחום, במי ששמו חנון, שאיני חייב לזה כלום. וכן אם אמר הרי הוא ארור לה׳ או ארור למי ששמו רחום אם יש לזה כלום אצלו. וכיצד מפי הדיינין? כמו שאמרו לו משביעין אנו אותך בה׳ או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום והוא עונה אמן, כעניין שנאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמרה האשה אמן אמן. או שאמרו לו הרי פלוני בן פלוני ארור לה׳ אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו והוא עונה אמן. זו היא שבועת הדיינים. [בפרק שבועת הדיינין דף ל״ט] וכשמשביעין אותו אומר הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין ופירש״י במס׳ שבועות [דף ל״ה דלעיל] וכן כתב רב אלפס בשערי׳ שלו [שער ג׳] שבדורות האחרונים בטלו שבועת השם בבית דין שלא ישתומם העולם בעון שבועת שקר ותקנו להחרים בארור בעשרה.
גרסינן בפ׳ שבועות הדיינין [דף ל״ט כל הסוגיא עד סוף ודהשביעו מיושב אינו חוזר במיימוני פי״א דלעיל] אמר רבא האי מאן דאשבע בה׳ אלהי ישראל ולא אתפשיה חפצא בידיה, נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ומשביע בנקיטת חפץ, כעין שמצינו באברהם שהשביע אליעזר בנקיטת המילה שנאמר שים נא ידך תחת ירכי. אחז תפילין בידו והשביעו, אינו חוזר ונשבע שהרי אחז תורה בידו וכמו ספר הוא ודלא כרב פפא. השביעו מיושב, אינו חוזר ונשבע מעומד, ותלמיד חכם לכתחילה משביעין אותו והוא יושב ותפילין בידו. כתב רבינו משה [בפ״א דהל׳ טוען ונטען ופי״א דלעיל] שאין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא בנקיטת חפץ בלבד, שאין הנשבע היסת אוחז חפץ. וכתב רב סעדיה וכבר נהגו הכל להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם בשעת שמשביעין שבועת היסת, כדי לאיים עליו, ואומר החזן ראובן תובע כך וכך, מי שיש עליו כלום מתבועה זו יהיה באלה ויגמור החרם על המנהג, זהו לשון רב סעדיה. וצריך להתישב בדבר שהרי כשמדקדק בפ׳ שבועת הדיינין [דף מ״א ועיין שם בתוס׳ בד״ה מאי ובפ׳ השולח דף ל״ה בד״ה לא שנו] מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן? אינו אומר דאיכא בינייהו שיהא בדאורייתא נקיטת חפץ ולא בדרבנן, ומייתי לה התם בשמעתא דשבועת היסת. ויש לפרש שלא רצה לומר כן מפני ששאר שבועת דרבנן יש שם נקיטת חפץ כדגרסינן בירושלמי דפרק הכותב על שבועת הפוגמת כתובתה ושאר שבועות דרבנן השנויות שם. אמר רבי זירא כולן כעין שבועת התורה ירדו להם וגם בפ׳ השולח [דף ל״ה] גבי שבועת האלמנה דרבנן גבי נמנעו מלהשביעה. פי׳ רבינו שלמה מפני ששבועת אלמנה חמורה שיש שם נקיטת חפץ. [מהמיימוני פי״א דלעיל]
כל מי שנתחייב שבועת הדיינין, בין שהיתה מן התורה בין שהיתה מדבריהם, מאיימין עליו כמו שיתבאר. וכל מי שנתחייב בטענת ספק, בין מהתורה בין מדבריהם, אין צריך איום. וכיצד מאיימים על השבועה? מסקינן בפר׳ שבועת הדיינין [דף ל״ט כל הסוגיא ע״ס] אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה לא תשא את שם וגו׳ וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בדינו ומרשעים דמשפחתו בדין חמור רק שאינו חמור כדין העובר. ורשעים אחרים בדין קל וכל הצדיקים פטורים וכאן ממנו וממשפחתו בדין אחד מפני שמחפין עליו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר ומבשרך אל תתעלם ומרשעים דעלמא בדין חמור ולא עוד אלא שגורם להפרע משונאיהם של ישראל אף מן הצדיקים בדין קל שנאמר כי מפני אלה אבלה הארץ. כל עבירות שבתורה תולין לו עד ג׳ דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנא׳ והוצאתיה נאם ה׳ ובאה ולנה אל בית הגנב וגו׳ זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חברו וטוענו בחנם ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו וכילתו את עציו ואת אבניו דברי׳ שאין אש ומים מכלין אותן השבועה מכלה אותן.
אמר איני נשבע, פוטרין אותו ונותן מה שטען לחברו. וכן אם אמר הטוען איני משביעו ופטרו, הולכין להם. אמר הריני נשבע וחברו תובעו, העומדים לשם אומרים זה לזה סורו נא מעל האנשים הרשעים האלה. ומסיק שם בשלמא נשבע יש בו איסורא אם נשבע לשקר, אלא המשביע למה? ומתרץ כדתניא שבועת ה׳ תהיה בין שניהם, מלמד שהשבועה חלה על שניהם. ומפרש ר״ת [וכן פרש״י שם] שאם נשבע לשקר יש עליו עונש שבועת שקר וגם על המשביעו שגרם כל זה, שלא היה לו לישא וליתן עם זה. ואם נשבע באמת יש על המשביע עונש שבועת שוא שהשביעו ועל הנשבע יש עונש שבועת שוא בחנם שנתגלגלה ע״י. אמנם בתוספ׳ דשבועות גרסי׳ בין שניהם אין השבועה יוצאה מבין שניהם אם הנשבע נשבע לשקר השבועה חלה עליו ואם נשבע באמת סוף שעונש שבועת שוא בא על המשביעו וכן פירש ר״ח. [במיימוני דלעיל] אע״פ שאין מאיימין איום זה לא בשבועת טענת ספק ולא בשבועת היסת צריכין הדיינין להרחיק מהם השבועה בכל היכולת.
- ראו עוד: זוהר משפטים דף קטז עמוד א: "ומַאן דאוֹמֵי קושטא, הוא מקיים אמת מאֶרֶץ תִצמח דאיהוּ עמודא דאמצעיתא, דבֵיהּ איהו קיימא בניינא"