סמ"ג עשה קכב
"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ד׳ אלהיך בידך ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה". [בספרי שם כל הסוגיא] ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת א״י אין לומר ושבית שביו. ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה אע״פ שהם משבעה עממים. [בקידושין דף כ״א]
"ולקחת לך", לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. אם אין הקב״ה מתירה, ישאנה באיסור. אבל אם היה נושאה סופו להיות שונאה, כמו שכתוב אחריו כי תהיינה לאיש שתי נשים וגו׳. וסופו להוליד בן שהוא סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות הללו. ודורש במסכת קידושין [דף כ״א] "אשת" אפילו אשת איש, "וחשקת בה" אפילו אינה נאה, "בה" ולא בה וחבירתה שלא יקח שתים, "לך" שלא יקחנה לא לאחיו לא לבנו.
"והבאתה אל תוך ביתך" מכאן שלא ילחצנה במלחמה לעשות לה מעשים הכתובים בפרשה. "וגלחה את ראשה ועשתה צפרניה". "ועשתה" דורש ביבמות [דף מ״ח] רבי אליעזר אומר תקוץ, רבי עקיבא אומר תגדל. [בספרי דלע״ל] "והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים". "שמלת שביה" הם בגדים נאים שלובשות בנות הגוים בשעת מלחמה למצא חן בעיני השבאים לזנות עמהן. "וישבה בביתך" בבית שמשתמש בו, נכנס ורואה תמיד בבכייתה ובנוולה כדי שתתגנה עליו. "ובכתה את אביה" נחלקו שם תנאים, [בפרק החולץ דף מ״א] יש אומרים אביה ממש ויש אומרים אביה זו עבודה זרה וכן הוא אומר הוי אומר לעץ אבי אתה.
"ואחר כן תבא אליה ובעלתה והייתה לך לאשה". גרסינן בירושלמי [ומביאו בתו׳ דקידושין דף כ״ב בד״ה שלא ובסנהדרין דף כ״א בד״ה ואי ושם כל הסוגיא] טבת בשם שמואל אומר לא הותרו ביפת תואר כל י״ד שנה, שבע שכיבשו ושבע שחלקו, ורב אמר לא הותרו ביפת תאר אלא בעילה ראשונה בלבד עד שתתגייר, ורבי יוחנן אמר אפילו בעילה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים. ולרב מתישב שתמר בת יפת תואר היתה, שנבעלה בגיותה שהיתה מותרת לאמנון שהיתה אחותו מאביו אלא לפי שהיתה בת גויה וולד שפחה ונכרית כמוה, כדאמרינן בקידושין. [דף ס״ו] אבל לדברי ר״י תימה היאך היתה מותרת לאמנון כיון שלא הולידה דוד עד אחר שנתגיירה אמה, הרי היתה אחותו גמורה. וצריך לומר שלא היתה בתו אלא היתה בת אשתו מן הגוי קודם המלחמה. ומה שכתוב כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים לפי שגדלה עם בנות המלך אומר כן או שמא בא דוד על אם תמר בצנעה קודם המלחמה והוליד ממנה תמר כי קודם בית דינו של חשמונאי היתה גויה מותרת בצנעא [כדאמר בפרק אין מעמידין דף ל״ו].
מסקינן שם בפ׳ החולץ [דף מ״ז ומ״ח כל הסוגיא] כי יפת תואר, אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מיד אחר שכיבשה, מטבילה לשם גרות מיד. ואם לא קבלה, תשב בביתו ירח ימים הם ל׳ יום ובכתה את אביה ואת אמה. ואם לאחר שלשים תקבל, מטבילה לשם גרות מיד ומותר בה אחר ב׳ חדשים וחדש של בכייה, הם ג׳ חדשים להבחין בין זרע שבקדושה לזרע אחר כדאיתא ביבמות. [שם דף מ״ב] וגם שנינו בספרי [דלעיל] ירח אחד ימים שנים הרי שלשה חדשים כדברי רבי עקיבא להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. [כך משמע בדף מ״ח דלעיל וכן הסוגיא במיימוני פ״ח דמלכים ומלחמות] לא רצתה להתגייר, מגלגל עמה כל שנים עשר חודש. לא רצתה, מקבלת שבע מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה והרי היא ככל הגרים התושבים ואינו נושא אותה, שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.
בפ״ד מיתות [דף נ״ו] ת״ר שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכות השם עבודת עכו״ם וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי. [שם דף נ״ז ובסייף דנקט דף נ״ו] כל בן נח שעובר על אחת מהן יהרג בסייף, [שם] ותניא כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך בכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך בכל עיר ועיר. שש עריות אסורות לבני נח והן אמו ואשת אביו ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודורש רבי עקיבא [שם דף צ״ח] את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעו ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין נעשין בשר אחד ואחותו מאמו אסורה לא שנא׳ אחותו בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. [שם] אין בן נח נתחייב על אשת איש עד שיבא עליה כדרכה שזהו דרך דבוק אחר שנבעלה לבעלה. [בדף נ״ז] אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין אינו חייב עליה שנא׳ והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם אבל נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. ותניא שם [בדף נ״ז] עכו״ם הבא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל. [בפרק גיד הנשה דף ק״ב] כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין עליו ולא ישראל כגון אבר מן החי מן הטמא [ברם אחא בפרק השוחט דף ל״ג וכן פסק המיימוני דלעיל פ״ט וצ״ע דלא מסיק הכי בגמ׳ שם ובסמל״ת בסימן קל״ו הביאו] וכגון בהמה שחוטה ומפרכסת אבר ובשר הפורשים ממנה אסורים לבני נח ולא לישראל מפני שאין השחיטה מתרת לבני נח כמו לישראל, [סנהדרין דף נ״ז] וכן בן נח נהרג על גזל פחות משוה פרוטה.