שבועות כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אשתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למ"ד התראת ספק גשמה התראה חייב למ"ד לאו שמה התראה פטור תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו דאם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור הזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב ושתיהן בשוגג פטור זשתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא חדרבי יוחנן וריש לקיש אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא (טארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין) נדרי שגגות כיצד יקונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל שאיני שותה שכח ואכל ושתה מותר ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין ככך שבועות שגגות מותרות (שבועות שגגות ה"ד לאו כי האי גוונא שמע מינה) עיפא תני שבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה אמר ליה שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי מהו אמר ליה אינו חייב אלא אחת א"ל לאישתבשת הרי יצאה שבועה לשקר שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת אמר ליה מאישתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת אמר ליה נאישתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה סשבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים
רש"י
[עריכה]שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב - מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי. נשבע עליה ונאסרה: אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש. דאפליגו בהתראת ספק בפ' קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע"פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע"י אכילה זו:
תלאן זו בזו - שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי: הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו'. אכל זו בזדון . עצמה ובשגגת חבירתה. זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה):
זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו' חייב - כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה . לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה:
שתיהן בשוגג - ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה:
אשניה מיחייב - דהתראת ודאי היא:
אראשונה - והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו: אף אנן נמי תנינא כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה:
נדרי שגגות כיצד - קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו:
קונם אם אכלתי כו' - קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר:
קונם שאני אוכל - קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי:
ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו' - והיינו כדרבא ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא:
עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו:
אינו חייב אלא אחת - טעה לומר שזו שבועה על שבועה:
הרי יצאה שבועה לשקר - משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה:
שלא אוכל תשע ועשר - שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה:
אישתבשת - דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר:
אינו חייב אלא אחת - טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע:
הא תשע מיהא אכיל - ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה:
זימנין דמשכחת לה דעיפא - דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת:
כדמר - רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:
תוספות
[עריכה]כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו'. תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (ד' כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ' ארבעה נדרים (ד' כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא"ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (ד' לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי' עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני' דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני' דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (ד' כה. ד"ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל: שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו'. זו היא גי' הקונט' ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט' משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי' דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
צא א ב מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ט"ז והלכה יז ולחיוב כר"י:
צב ג מיי' פט"ז מהל' סנהדרין הלכה ד':
צג ד מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה י"ט, סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ט סעיף י"ז:
צד ה מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה י"ט, סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ט סעיף י"ז:
צה ו עיי' בכסף משנה שם הלכה יח:
צו ז ח מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה י"ט ולחיוב כר"י:
צז ט מיי' פ"ד מהל' נדרים הלכה א' והלכה ג, סמג לאוין רמג, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף א':
צח י טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף ו':
צט כ מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה ו', סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ט סעיף א':
ק ל טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף כ"ב:
קא מ מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה י"ב, סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף י"ב:
קב נ מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה י"ג, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף י"ג:
קג ס מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה י"ד:
ראשונים נוספים
שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכלה לתנאיה שהיא השניה שאמר בה אם אוכל זו והדר אכל לזו שאמר בה שבועה שלא אוכל חייב מלקות. פ' הראשונה היא האיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסור שעליה נשבע שלא לאוכלה השתא אי אכלה לאיסוריה שהתרו בו בשעה שבא לאכלה אל תאכל אותה שאם תאכל עוד האחרת תלקה וחזר ואכל השניה זו התראת ספק:
באנו למחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש למ"ד התראות ספק כו':
תלאן זו בזו. כגון דאמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ושלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בשגגת חברתה ובזדון עצמה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה חייב. שנמצאת אכילתו בשתיהן בזדון עצמן.
אבל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה פטור שנמצאת אכילתו בשתיהן בשגגת עצמן. וכ"ש אם אכלן לשתיהן בשוגג שפטור. שתיהן במזיד אראשונה דהיא התראת ספק באנו למחלוקת ר"י ור"ל אשניה ודאי חייב מלקות דהיא התראת ודאי היא ופשוטה היא אלא משום שיש טעות בנוסחאות הוצרכנו לכותבה:
אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא נדרי שגגות כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכלו שתה [מותר].
ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות.
היכי דמי שבועות שגגות לאו כהאי גוונא ש"מ:
איפא תני שבועות בי רבה שאליה אבימי אחוה אמר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי והוא אכל מהו א"ל אין חייב אלא אחת. אמר ליה אישתבשת הרי יצאת שבועה לשקר דאילו נשבע לא אוכל לא אוכל אינו חייב אלא אחת. שבועה (חלה) [היא] על שבועה. אבל לא אכלתי [ולא אכלתי] חייב על כל אחת ואחת. הדר בעא מיניה שובעה שלא אוכל שמונה.
שבועה שלא אוכל תשע. שבועה שלא אוכל עשר מהו. א"ל חייב על כל אחת ואחת.
[א"ל אישתבשת] השתא תמניא לא אכיל תשע ועשר מצי אכיל כיון דמן השמינית נאסרו הויא להו התשיעית והעשירית אסורות שאי אפשר לו לאוכלן אלא באיסור. שהרי לא יתכן לוכל תשיעית אלא אחרי [השמינית והעשירית אחרי] התשיעית. הלכך נאסר בכולן משבועת השמינית ואין איסור חל על איסור. הדר בעא מיניה שבועה שלא אוכל עשר תשע שמונה מהו.
א"ל אינו חייב אלא אחת. א"ל אישתבשת שהרי כשנשבע בעשר בתשע מותר היה כו'. הלכך שבועה חלה עליו על כל אחת ואחת:
אמר אביי זמנין דמשכחת לה להא דאיפא כדרבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר (ואכל) [ואמר שבועה שלא אוכל] תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים לחודייהו הויא להו ענבים חצי שיעור ואין מביא קרבן על חצי שיעור.
תלאן זו בזו: אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד,ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה.
אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב (ויקרא ה, יז) אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה.
אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא וכו' פי' דלכל שבועה שהיא תלויה בתנאי ושאינו זכור שבועתו בשעת קיום התנאי דלא חייל שבועה אאיסורו ומותר בה לגמרי ומשום דהא עיקר חידושו של דבר בכולה מימרא דילי' נקט רב מרי סתם אף אנן נמי תנינא כלימר תנינא כדרבא. ה"ג קונם שאני אוכל ושאני שות' ושכח ואכל ושתה מותר ול"ג פטור ואי גרסי' לי' פטור ומותר בעי לומר דע"כ ה"ק קונם ככר זה עלי או דבר פלוני עלי אם אני אוכל או שותה דאי קונם מה שאני אוכל או שותה קאמר כששכח יאכל ושתה למה יהא מותר דהא היינו כל שגגת קונמות שבעולם ובשבוע' נמי אם נשבע שלא יאכל ולא ישתה ושכח ואכל ושתה חייב קרבן והיינו קרבן דשגגת קרבן דלהבא אע"כ כדאמרן דשאני אוכל ושאני שותה תנאי הוא (למקומ') וקתני שאם שכח שבועתו ועבר על תנאו בשגגת שבועתו כלומר שלא היה זכור ממנ' מה שהוא פטור ומותר וכדקתני רישא דההיא מתני' ד' נדרים התירו חכמים ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרי' כך שבועות שגגות מותרות כלומר דאפילו בשבוע' דחמיר' הדבר כן. ובשלמא שבועת שגגות דלשעבר היינו אכלתי מותרות בשכחת אכילתו כדרב הונא ורב אסי אלא שבועת שגגות דלא אוכל ה"ד כך הגירסא בספרים וה"פ דליכא לפרושי קונם מה שאני אוכל ולא דכוותה שבוע' שלא אוכל שאם שכח ואכל שיהא פטור ומותר וכדפי' לעיל אע"כ קונם אם אני אוכל קתני ודכוותה בשבועה שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אני אוכל זו או שותה היום ושכח אותו יום ואכל או שתה וקתני שהוא מותר (כדברו) וכדרבא ש"מ ורבא דיוקא דמתני' קמ"ל. עיפא תני שבועות ביה רבא פגע ביה אבימי אחוה וכו' עד השתבשת הרי יצאה שבועה מפיו לשקר פי' דעיפא שמע בב"ה דשתי שבועות שוות פטור על האחרונ' שכבר מושבע בה משום ראשונה והם אמרוה בשבוע' דלהבא והוא סבור שהדין כן אף בשבוע' משעבר להכי א"ל אינו חייב אלא אחת ומיהו א' דמחייב מיירי בשגגת קרבן (דאי לא לא הוה מיפטר אלא דסבור שלא אכל כלל) [דאי לא אלא דסבור שלא אכל כלל הוה מיפטר] מדרב כהנא ורב אסי א"ו בשגגת קרבן סבור שאינו חייב עלי' קרבן כדלעיל דף כ"ו שכך השיב ר"נ לרבא. א"ל השתבשת כלומר נשתבשת מעצמך שלא הבנת דברי רבותיך שהרי יצתה שבוע' מפיו לשקר דבשלמ' בשבוע' דלהבא שהוא בא לחייב עצמו לעשות או שלא לעשות אין שבוע' חלה על שבוע' שכבר נתחייב בראשונה בחיוב זה והב' שבועות שוא אבל כל שנשבע לשעבר שחיובו לפי שהוא מוציא שקר מפיו אפילו הן אלף חייב על כולם דהא באחרונ' הוציא שבוע' מפיו לשקר:
תשע ועשר מהו פי' שנשבע שלא יאכל ט' וחזר ונשבע שלא יאכלי' מהו א"ל חייב על כל או"א פי' דקסבר דכיון שמנין עשר גדול מתשע הרי שבוע' חלה על הי' שנשבע באחרונ' ולכך א"ל באידך דבסמוך דאי אמר י' וט' פטור על האחרונ' דט' בכלל י' א"ל השתבשת דכי אמר ט' והדר אמר י' וכי עשר הוא דלא מצי אכיל הא ט' מצי אכיל בתמיה הא ודאי כל שנשבע שלא יאכל מעט אינו יכול לאכול המרוב' וכי אשתבע בעשר ואח"כ בט' חייב על שתיהן דכי אשתבע הכי אשתבע בקמייתא על עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל וכדקא מפרש ואזיל ואומרים בתוס' דקמייתא דט' ועשר שפיר כדעיפא כגון שהיו עשר ככרות מונחות לפניו ונשבע שבוע' שלא אוכל ט' אלו דשרי בעשירית וכי הדר משתבע שלא יאכל כל הי' מגו דחיילא שבוע' אעשירית חיילא אט' בכולל ואפשר דבהא אישתבש עיפא שלא חלק בין אומר ט' סתם לאומר ט' אלו וא"ת והיכי לא פריש הכי ש"ס כדמפ' אביי באידך ומנין דמשכחת להא דעיפא וי"ל דהתם הוא דאשמועינן אביי חידוש רבא כדבעי לפרושי עלה אבל בהא פשיטא דכי אמר אלו משכחת לה:
עשר ותשע מהו וכו' עד י' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל פי' בניחותא כדכתיב לעיל וא"ת ומ"ש שבועה שלא אוכל ככר זו שאסר עצמו בכל כזית ממנה הכא נמי כשאמר לא אוכל י' יהא אסור אפילו בא' מהן בכזית וי"ל דשאני הכא דנחית למנינא וקפידא בכוליה מנינא הוא וכן האומר שבועה שלא אוכל ככר אחת כיון דתפס מניינא אינו נאסר אלא באחת והאומר שבועה (שלא) אוכל עשר חייב באכילת כולם כל היכא דאיתנהו וכי ליתנהו חייב במה שאפשר לו וכן בנשבע לפרוע לחברו מנין ידוע וכדכתיבנא לעיל:
שבועה שלא אוכל תאנים וענבים פירוש שפירש שאסר עצמו בשניהם ממש ולא בא' מהם אליבא דר' יונתן או לר' יאשיה אפילו בנשבע סתם דלא משמע אלא שניהם דוקא וחזר ונשבע שלא אוכל תאנים ואכל תאנים פי' בשוגג גמור ודקאמר והפריש קרבן פירוש על שבועת דתאנים וחזר ואכל ענבים לחודייהו הו"ל ענבים אלו חצי שיעור פי' והפרשת קרבן חילקה בין תאנים לענבים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה