לדלג לתוכן

ביאור:יחזקאל ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף A1207)

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח (מהדורות נוספות)


עונשם של ישראל קרב. האויב יהרוס את המקדש ואת הע"ז. העם יגלה ויתאבל

א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: ב וְאַתָּה בֶן אָדָם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ יגיע כליון, בָּא הַקֵּץ עַל (ארבעת) אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ צדדיה של ארץ ישראל.

ג עַתָּה כעת מגיע הַקֵּץ עָלַיִךְ, וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ,
וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל העונש על כל תּוֹעֲבֹתָיִךְ.
ד וְלֹא תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל,
כִּי דְרָכַיִךְ תוצאת הדרכים שבחרת בהם עָלַיִךְ אֶתֵּן, וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ תענשי עליהם בתוך תוכך, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. {פ}

ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: רָעָה אַחַת, רָעָה הִנֵּה בָאָה. ו קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ התעורר לבא אֵלָיִךְ, הִנֵּה בָּאָה מגיעה אליך רעה. ז בָּאָה הַצְּפִירָה עטרת מלכות האויב אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. בָּא הָעֵת, קָרוֹב הַיּוֹם, מְהוּמָה קולות האויב וְלֹא הֵד הָרִים ולא סתם רעש של הד החוזר מההרים.

ח עַתָּה מִקָּרוֹב בקרוב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ, וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ, וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ,
וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתָיִךְ.
ט וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל,
כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן, וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה מַכֶּה.

י הִנֵּה הַיּוֹם, הִנֵּה בָאָה, יָצְאָה הַצְּפִרָה עטרת מלכות האויב, צָץ הוציא ציץ, פרח הַמַּטֶּה המקל הבא להכות בכם, פָּרַח הַזָּדוֹן מטה הרשע, האויב. יא הֶחָמָס עיוות הצדק שלכם קָם קם עליכם, מתנקם בכם לְמַטֵּה רֶשַׁע להכות את החוטאים. לֹא מֵהֶם ישאר מהם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם מהמיית המונם וְלֹא נֹהַּ יהיה נהי, לא יבכו האבלים בָּהֶם. יב בָּא הָעֵת, הִגִּיעַ הַיּוֹם, הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח אין טעם שישמח על קנייתו וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל אין טעם שיעצב על רכושו שנאלץ למכור, כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ על כל המונה של העיר. יג כִּי הַמּוֹכֵר - אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב לא יחזור לשדה שמכר בשנת היובל, וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם וגם מי שנותר בחיים ונשמתו בו, כִּי חָזוֹן הנבואה (על שיבת ציון) לא יתממש אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ על כל המון ישראל לֹא יָשׁוּב אם לא ישובו מדרכם הרעה, וְאִישׁ בַּעֲוֺנוֹ חַיָּתוֹ את נפשו לֹא יִתְחַזָּקוּ יחזיק מעמד. יד תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ תיקעו בכלי התקיעה (שופר וכו') להזהיר מפני האויב וְהָכִין הַכֹּל והכינו כל מה שצריך למלחמה וְאֵין הֹלֵךְ אבל אין אף לוחם שילך לַמִּלְחָמָה, כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ. טו הַחֶרֶב בַּחוּץ, וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת, אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה - בַּחֶרֶב יָמוּת, וַאֲשֶׁר בָּעִיר - רָעָב וָדֶבֶר יֹאכֲלֶנּוּ. טז וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ ויברחו אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כמו יונים המקננות בגיא, ובורחות למקומות גבוהים, כֻּלָּם הֹמוֹת, אִישׁ וכמו היונים, כך גם האנשים יהמו מרוב צער בַּעֲוֺנוֹ. יז כָּל הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה ייחלשו, וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם ירעדו מאוד (או: שהשתן יצא עליהם מרוב פחד). יח וְחָגְרוּ שַׂקִּים, וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת אימה, וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה, וּבְכָל רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה תהיה קרחת, לאחר שהם ימרטו את שערות ראשיהם מרוב אבל. יט כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ, וּזְהָבָם לְנִדָּה לדבר מאוס יִהְיֶה; כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת זעם יְהוָה. נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ כסף וזהב לא ישביע את רעבונם, שהרי אי אפשר לאכול אותם וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ, כִּי מִכְשׁוֹל עֲוֺנָם הָיָה וכל זה נובע מכך שהממון הרב שהיה להם גרם להם לחטוא. כ וּצְבִי עֶדְיוֹ תפארת קישוטו של עם ישראל, בית המקדש לְגָאוֹן שָׂמָהוּ שלגאוות העם בנו אותו וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ - עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה הפכתי אותו לדבר מאוס ומרוחק מהם. כא וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז, וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל, (וחללה) וְחִלְּלוּהוּ. כב וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם, וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי מטמוני, מקדשי, וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ. {פ}

כג עֲשֵׂה הָרַתּוֹק הכינו את השלשלאות, לאסירים המובלים לגלות, כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים שענשו מוות, וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס. כד וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם את הרעים שבגויים וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים את גאוותם של העזים שבישראל וְנִחֲלוּ ויחוללו מְקַדְשֵׁיהֶם. כה קְפָדָה כריתה, שמד בָא, וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן. כו הֹוָה עַל הֹוָה שבר אחרי שבר תָּבוֹא, וּשְׁמֻעָה שמועה רעה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה. וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא, וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים. כז הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה שק, כסמל לתמהון, וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה מִדַּרְכָּם במידה שהם נוהגים כלפי אחרים אֶעֱשֶׂה אוֹתָם, וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה. {פ}


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


הערות

  • פסוקים ג-ד, ח-ט מהווים מעין פזמון חוזר (בשינויים קלים). הדגשנו זאת על ידי עיצוב השורות (הזחה). גם השורות שלפני הפזמון: "לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ, בָּא הַקֵּץ", "קֵץ בָּא, בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ אֵלָיִךְ, הִנֵּה בָּאָה" רומזות לקשר ביניהן.
  • "בָּא הַקֵּץ, הֵקִיץ אֵלָיִךְ" (פסוק ו) - לשון נופל על לשון