"אֲבָל" - מילה המקשרת בין חלקי המשפט בהבעת הסתייגות וניגוד. (ויקימילון)
יוסף האשים אותם בריגול, אי אפשר ש"אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" עונה ליוסף. כנראה אחד האחים התנגד שהצרות באו בגלל יוסף, החסרה בכתוב, ואז באה התשובה המסתייגת ממנו: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ".

יוסף פחד מאחיו. יוסף פחד שאחיו יספרו במצרים את החלום השני, פרעה ישמע יזהה אותו ויפטר אותו. לכן יוסף הפחיד את אחיו ואיים עליהם בעונש מוות אם הם ימשיכו לרגל ולחפש, ולא יעשו במהירות את פקודותיו.

איך הם הגיעו למסקנה הזו?

• כתוב: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו; וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (ביאור:בראשית מב ח).
• מדבריהם, הם נבהלו שהם מואשמים כמרגלים, "מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (ביאור:בראשית מב ט). יוסף אומנם מאשים אותם בנסיון לחפש בארץ, אבל קשה לקשור את זה לרצונם לחפש את יוסף, כי הם לא רצו ללכת, ולא חיפשו את יוסף לפני שהם באו למצרים.
• "אֶת הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא" (ביאור:בראשית מב יח) אמר יוסף - האם הם הבינו שמדובר באלוהיהם, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב? או שהוא מודיע להם שהוא איש ישר, והם לא כל כך, הן יוסף כבר תפס אותם בשקר אחד - "כֵּנִים אֲנַחְנוּ" (ביאור:בראשית מב יא) - כאשר מישהו אומר שהוא אומר אמת, סימן שהוא משקר. ובכל מקרה הכמות הגדולה של כסף מעידה שהיה להם משהו נוסף לעשות חוץ מלקנות אוכל לאביהם.
• "שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם" אמר יוסף, והכניס אותם למעצר. הם לא ידעו לכמה זמן הם נכנסו, אולם הם לא ויתרו. הם לא הסכימו שאחד יתחייב ללכת ולהביא את בנימין. הם לא התחננו על נפשם, ואחד לא ערק מהקבוצה.

לסיכום ייתכן שהם ראו את הדמיון - אדם בעל כוח מאשים אותם בריגול (כשפים ליוסף), רשאי להורגם (רצו להורגו), מכניס אותם לכלא (בור), וייתכן שימכור אותם לעבדים (מכרו את יוסף) - כל זה הזכיר להם את יוסף בתחנוניו. כנראה ששנים הם סבלו, כל יום, בראותם את אביהם סובל ומתענה על בנו, והם שתקו. עכשו שהם רחוקים מאביהם ומרגישים שאף אחד לא שומע אותם ולא מבין אותם הם נשברים ובוכים.

מדוע הם נזכרו ביוסף לפתע?
הם למעשה אמרו: 'אם הינו מרחמים על יוסף ולא הינו מוכרים אותו, אז יוסף היה בא איתנו, ויעקב לא היה מפחד לתת לבנימין לבוא עם יוסף, וכך לא הינו צריכים לחפש את יוסף בבתי מרחץ, והשליט לא היה מאשים אותנו בריגול, ולא היה דורש להביא את בנימין למצרים, ואנחנו יודעים שיעקב יסרב.'

כשאחיו של יוסף מכרו אותו למצרים, הם לא הביעו שום חרטה; רק 22 שנים מאוחר יותר, כשהם באו למצרים לקנות אוכל בשנת הבצורת, והמשנה למלך האשים אותם שהם מרגלים, הם נזכרו בעוונם.

המילה אבל היא מילה נדירה בלשון המקרא. בלשון ימינו משמעה כמו " "ברם" ", בניגוד למה שנאמר קודם; אך בתרגום הארמי היא מתורגמת " "בקושטא" ", באמת ( רש"י ) . ושני הפירושים נכונים: " "סוגיית מכירת יוסף לא עלתה כאן לראשונה, אלא נדונה כבר קודם לכן פעמים רבות בין האחים. לאחי יוסף היו ודאי סיבות טובות למכירתו... אך הנה באים האחים עצמם ואומרים: אמנם סיבות לרוב יש בפינו, אבל באמת (ברם בקושטא) אשמים אנחנו,  וכל הסיבות אינן אלא תירוצים עלובים..."

"כי זאת יש לדעת: כל עוד מחפה האדם על מעשיו הרעים, ומגבב עליהם הסברים ופלפולים, יקשה עליו לשנות דרכו. רק הכרת החטא - ללא תירוצים - הינה היסוד לתשובת אמת..." " (הרב חנן פורת, "אבל אשמים אנחנו", מעט מן האור על בראשית, עמ' 330) .

האחים נזכרים, שכאשר זרקו את יוסף לבור, הוא התחנן אליהם והם לא שמעו לו; מבחינתם, האכזריות שגילו כלפי אחיהם, ההתעלמות מזעקות השבר שלו, חמורה יותר מעצם המעשה.

אולם תחינותיו של יוסף לא נזכרו בסיפור עצמו בפרק לז; מדוע? הרמב"ן הביא שלוש תשובות:

1. " "או מפני שהדבר ידוע בטבע, כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו, וישביעם בחיי אביהם, ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות" ";

2. " "או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם" ";

3. " "או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר" " ( רמב"ן ) .

אולם עדיין אין זה ברור, אם כך, מדוע הזכיר הכתוב פרט זה דווקא כאן?

4. " "נראים הדברים, שהתורה מבקשת לתאר את הלך נפשם של האחים, אגב שימוש באמצעי ספרותי... בעת מכירת יוסף, היו האחים נתונים במעין 'טרנס', וקול זעקותיו לא חדר לליבם! ואילו עתה, במבט לאחור, שב אותו מעמד אשר הודחק, ופורץ לתודעתם" " (הרב חנן פורת, מעט מן האור על בראשית, עמ' 330) ; " "תחנוניו של יוסף, יותר משהם נשמעים ועולים מתוך הבור, הם נשמעים עתה עולים מקירות ליבם של האחים" " (נחמה לייבוביץ' בשם מאיר וייס, "מלאכת הסיפור במקרא") .

כשאחינו זועקים לעזרה, נצא מעצמנו ונאזין לזעקתם, ולא נצטרך להתחרט אחר-כך.