(א)"וירא יעקב". תחלה ראה שסוחרים מביאים שבר ממצרים, "ויאמר לבניו למה תתראו", ראה בהתפעל לא מצאנו רק למה נתראה פנים, שהם שנים היוצאים להראות חזקם וגבורתם במלחמה, ר"ל למה תתחזקו כאלו אינכם יראים מפני העוני וקונים תבואה ביוקר, דרשו המקום שמשם שוברים התבואה:
למה ירדו עשרה, ודי שילכו קצת מהם, ולמה אמר כי היה הרעב בארץ כנען:
למה אמר ויכירם ויכר יוסף את אחיו, ומה ענין זכרון החלומות לשיאמר מרגלים אתם, ובאיזה אופן העליל עליהם שהם מרגלים:
תחלה אמר מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, תפס שני לשונות, ואח"כ אמר את ערות הארץ באתם לראות, ואח"כ חזר ואמר מרגלים אתם, ומה היה תשובתם
הראשונה כלנו בני איש אחד נחנו וגו', איך יוכיחו מזה שאינם מרגלים, ואם יש הוכחה מזה מה השיב יוסף, ומ"ש שנית שנים עשר עבדיך מה יוכיחו מזה, ויוסף אמר הוא אשר דברתי אליכם לאמר משמע שמזה בעצמו הוכיח שהם מרגלים:
"וירדו". מצד שהם "אחי יוסף "ירדו כל העשרה כי היה בדעתם לבקשו שם, או שמן השמים נסתבב כך כדי לקיים חלום האלומות, "ואת בנימין לא שלח יעקב", יען שהוא "אחי יוסף "ירא יעקב פן יקראנו אסון כאחיו:
(ה) "ויבאו". ר"ל שלא היה שום טענה עליהם למצא עליהם עלילה שהם מרגלים, שזה לא יהיה רק אם הם ממשפחה שי"ל מלחמה עם שכניהם, והם היו "בני ישראל "ידועים כי הם אנשי שלום, וכן יהיה עליהם חשד אם היו באים לשם בלא עסק, אבל הם באו "לשבור", וכן היה חשד אם הם לבדם היו באים מארץ כנען, אבל הם באו "בתוך הבאים "כי רבים באו, וכן היה חשד אם לא נודע הסבה מדוע באו לשבור, אבל פה נודע הסבה כי היה הרעב בארץ כנען:
(ו) "ויוסף". הגם "שהוא השליט על הארץ", בכ"ז היה "הוא "ג"כ "המשביר לכל עם הארץ", שהשביר בעצמו לא ע"י פקידים אחרים, לכן ע"י שהיה המשביר בעצמו "ויבאו אחי יוסף "באו לפניו, וע"י שהיה השליט "וישתחוו לו אפים ארצה", ונתקיים החלום הראשון של האלומות, שהשתחוו לאלומתו:
(ז) "וירא יוסף "וגו' "ויכרם". תחלה הכירם קצת במראה פניהם, ועוד לא הכירם לגמרי, כי עדן לא שמע קולם להכירם גם בקול, "ויתנכר אליהם", עשה א"ע כנכרי להם, ע"י "שדבר אתם קשות", שבזה לא ישימו לב על שהסתכל בהם תחלה כאלו היה זה מפני שראה עליהם איזה חשד, ודבר קשות כדי שיתבהלו ולא ישימו לב להכיר אותו, וישאל בכעס "מאין אתם". והנה על מה ששאל "מאין אתם" לא היו צריכים להשיב רק "מארץ כנען", ומה שהוסיפו "לשבר אכל "היו דברים יתרים, שע"ז לא שאלם כלל למה באו, רק מאין באו, ומזה עצמו מצא יוסף תואנה לחשדם כמרגלים, כי שפת יתר שידבר הנשאל לפני שרי הארץ, הם אות שמרגיש בעצמו איזה פשע ובא לנקות א"ע, וכמ"ש מהר"י בירב:
(ט) "ויזכר יוסף את החלמות". עי"כ נזכר יוסף את החלומות שחלם להם שהחלומות יעדו שלשה דברים.
א] שתחלה יתחזק עליהם בחזקה, כמ"ש והנה קמה אלומתי וזה נתקיים עתה.
ב] שאח"כ ישתחוו ברצון, כמ"ש והנה תסבינה אלומותיכם, וזה לא נתקיים בשלמות כי אין בנימין בתוכם.
ג] שאח"כ ישתחוו לו גם אביו ונשיו, כמ"ש והנה השמש והירח, וע"ז צריך שגם אביו וב"ב יבואו אצלו, וע"כ התחיל לסבב הדבר שיבא אליו בנימין ואח"כ אביו וב"ב.
"ויאמר אלהם מרגלים אתם", התבאר אצלנו בפי' התנ"ך בכ"מ שיש שני מיני מרגלים.
א] עם או שבט שצר להם המקום ורוצים לתור להם ארץ אחרת לשבת ישלחו מרגלים לתור את הארץ שרוצים לכבשה אם טובה היא אם רעה, והתרים האלה יעברו בארץ לראות את פרי הארץ ואת הארץ השמנה היא אם רזה וכדומה, ועל הכוונה הזאת הלכו המרגלים ששלח משה כמ"ש בפי' פ' שלח.
ב] שאחר שישובו המרגלים ויודיעו כי הארץ טובה לפניהם, ושימצאו בה כל חפצם ויסכימו ללכת לכבשה אז ישלחו מרגלים שניים, הם לא ילכו לראות טוב הארץ רק את ערות הארץ, היינו שירגלו לראות המקומות שאין מבוצרים כ"כ ושאין שם אנשי חיל נכונים למלחמה ושתשב שם פרזות עד שנקל לכבשה משם, ועל אופן זה היו "מרגלים" ששלח יהושע, ואמר להם יוסף "מרגלים אתם", ר"ל זאת אומנתכם תמיד, ובודאי כבר הייתם פה פעם אחד בתורת מרגלים לראות אם הארץ טובה לפניכם, ומצאתם אותה נכונה לפניכם והסכמתם להלחם עליה לכבשה, ועתה "את ערות הארץ באתם לראות", ביאתכם בפעם שניה הוא לראות המקום שהארץ אינה מבוצרת שם, וזה נקרא ערות הארץ, כדי שמשם תלחמו עליה ותכבשוה, ולכן באתם אל עיר המלוכה לרגל את אנשי החיל כמה הם ולרגל את המבצרים למצוא את מומם וערותם כדי שתוכלו לכבשה משם:
(י) "ויאמרו אליו לא אדני". הם לא דייקו היטב בדבריו והשיבו רק על הכלל שנתן אותם כמרגלים. וע"ז השיבו לו תשובה נצחת, כי שיפול עליהם חשד שהם מרגלים יהיה מצד ארבע בחינות.
א] אם היו באים לפה בלא שום עסק יוכל לדון מביאתם שהם מרגלים. ועז"א "ועבדיך באו לשבר אכל", וסבת בואנו לפה ידוע.
ב] הלא אם שולחים מרגלים לתור את הארץ די בשישלחו מרגל אחד או שנים לא שישלחו עשרה מרגלים, שזה לא יצויר רק באחד משני אופנים, שאם התחברו כמה משפחות שונות לבקש להם מקום לשבת תשלח כל משפחה מרגל אחד, כי אין אחת סומכת על חברתה, שכל משפחה תתור לה ענין אחר, למשל משפחה שהיא אנשי מקנה תבקש ארץ מקנה ומשפחה שהם עובדי אדמה יבקשו מקום מוכשר לזריעה, וע"כ תשלח כל אחת מרגל מיוחד ממשפחתה, שלכן שלח משה מרגל מיוחד מכל שבט, וא"כ אם היינו אנחנו עשרה אנשים מבני עשר משפחות שונים היית יכול לאמר שאנחנו שלוחים מעשר משפחות, וע"כ אנחנו עשרה מרגלים, אבל הלא "כלנו בני איש אחד נחנו", ומשפחה אחת לא תשלח עשרה מרגלים, אולם יש עוד אופן שגם משפחה אחת תשלח עשרה מרגלים אם יתורו ארץ גדולה ורחבה ישלחו עשרה מרגלים שכ"א ירגל חלק א' מיוחד מן הארץ, וימהרו להשיב תשובה, ולפ"ז אם תופסים עשרה אנשים נכרים מפוזרים בעשרה מקומות במדינה, הגם שכלם ממשפחה אחת יש לחשדם שכ"א מרגל מיוחד אל מקום מיוחד מן הארץ, ואולי תחשוב כי גם אנחנו תחלה היינו מפוזרים כ"א במקום אחר מן הארץ לרגל אותה ופה נפגשנו יחד. עז"א "כנים אנחנו", שכן כמו שאנחנו עתה ביחד כן אנו ביחד מיום שנכנסנו למדינה, וא"כ זה האות שאין אנו מרגלים.
ג] שבכ"ז יוכלו לחשוד אותם שהם מרגלים, אם נתודע שהיו כבר מרגלים באיזה פעם ואומנתם בכך אז יוכלו לחשוד אותם שגם עתה הם מרגלים, אבל אנחנו "לא היו עבדיך מרגלים "מימינו ואין שום טעם לחשוד אותנו בכך:
(יב) "ויאמר אלהם". השיב להם שכל זה טענה צודקת לברר שלא באתם על דעת לתור את הארץ השמנה היא אם רזה, שהוא מה ששולחים לרגל בפעם ראשונה, שע"ז לא תשלח משפחה אחת רק מרגל אחד, אבל אני לא אמרתי לכם שבאתם ע"ד כן רק אמרתי לכם שעתה "את ערות הארץ באתם לראות", שכבר היו בכאן מרגלים והוטב הארץ בעיניהם, ואתם נשלחתם שנית לראות המקום שמשם קל לכבשה שאינה מבוצרת שם כראוי, ומרגלים כאלה שהולכים ע"ד זה הם בסכנה תמיד כי הם צריכים לרגל מקום המבצרים ומעמד אנשי החיל ומספרם, שמרגלים חרש כאלה יתפסו לרוב, וע"כ שולחים עשרה גבורים, שאם ירגישו בם וירצו לתפשם יוכלו לעמוד נגד מבקשי רעתם להלחם ולמלט את נפשם:
(יג) "ויאמרו". ע"ז השיבו תשובה נצחת. לפי דבריך באנו עשרה מפני שהלכנו במקום סכנה שבקל יודע כי מרגלים אנחנו, וע"כ שלחו עשרה גבורים למלט נפשם בעת צר, ע"ז השיבו שלא אפשר שהאב ישלח את כל בניו שילכו למקום סכנה כזו שבקל יפלו כלם בחרב וישאר אביהם ערירי, ואל תחשוב שיש לאבינו שבעים בנים והפקיר עשרה מהם, שגם אם ימותו ישארו לו ששים, כי רק "שנים עשר אחים אנחנו", וגם משנים הנותרים "הקטן "לבד "את אבינו היום והאחד איננו", ואיך ישכל האב את כל בניו לשלחם להיות צפוים אלי חרב, והוסיפו לאמר "בני איש אחד בארץ כנען", שלפעמים יפקיר האב כל בניו אם הוא מושל ארץ שיעשה זאת מצד מלכותו שימסור נפשו ונפש בניו בעבורה, או עכ"פ איש שהוא בארץ מולדתו ומוסר נפשו בשביל ארץ מולדתו, אבל נחנו בני איש אחד הדיוט, וגם לא מארץ כנען רק בארץ כנען, ר"ל שהוא גר שם לא מילידי הארץ כי הוא עברי:
(יד) "ויאמר אלהם יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם". עתה מצא בדבריהם מופת מכריע שהם מרגלים, כי הלא יפלא איך יצויר שילכו עשרה אנשים לקנות בר בעד בית אחד, שהיה די שילך אחד או שנים, רק שעד עתה חשב שאביהם יש לו מאה בנים, וע"כ צריך בשבילם עשרה חמורים טעונים בר ומזון לכל ההמון הרב הזה, אבל עתה שנודע לי מפיכם שלא נשאר בבית רק אביכם הזקן וילד קטן, אי אפשר שישלח עשרה לשבור בר, ומזה מבואר שאין האמת כדבריכם ואינכם בני איש אחד כלל, וא"כ ודאי מרגלים אתם ואתם שלוחים מעשרה שבטים שונים:
איך תהיה זאת בחינה אם יביאו אחיהם הקטן הלא יוכלו להביא איש זר ולומר שהוא אחיהם, ולמה חזר אח"כ שרק אחד יאסר, וכלם יביאו אחיהם הקטן שזה עצמה הבחינה הקודמת שיבא אחיהם הקטן, ובראשון אמר ויבחנו דבריכם ובשני אמר ויאמנו דבריכם:
"בזאת תבחנו". ר"ל כי הנחשד על דבר והזכות קרוב יותר מן החובה ראוי שידונו אותו לכף זכות, אבל אם החוב קרוב יותר מן הזכות כמו בענין זה, שהדברים מראים יותר לכף חובה שאתם מרגלים, בכ"ז אם א"א לברר הדבר בבירור יפטר ג"כ אחר שהדבר בספק א"א לחייבו מן הספק, אבל אם יש אופן שנוכל לבחון הדבר ולברר האמת ע"י בחינה, אז אין לפוטרו עד שיעשו הבחינה. ועז"א א] אחר שיש ראיה כי מרגלים אתם כנ"ל. ב] כי "בזאת תבחנו", שיש אופן שנבחן את הדבר ונדע האמת, א"כ "חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה", אחר שע"י ביאת אחיכם יתברר האמת:
(טז) "שלחו מכם אחד". הנה אין הפירוש שישלחו אחד מן האחים להביא את אחיהם, שבזה לא יתברר שום דבר, שהלא יוכלו להביא נער אחד ולומר שהוא אחיהם הקטן, רק הפירוש שהם כלם ישארו פה בבית האסורים כמ"ש ואתם האסרו, וישלחו שליח מצדם אחד מאנשי מצרים להביא את אחיהם, ופי' שלחו מכם היינו מצדכם שאתם תשלחו שליח אחד עם אגרת לאחיכם, והשליח "יקח את אחיכם ואתם תהיו אסורים "בבית כלא, ובזה יבחן הדבר כמו שנהוג אצל השופטים שחובשים את הנחשד במאסר ודורשים וחוקרים אותו, וכל מה שיאמר על אנשים שהיה להם איזה עסק בדבר שואלים גם אותם וחוקרים ודורשים זה שלא בפני זה אם יסכימו דבריהם, וכן אמר יוסף "ואתם האסרו", כדי שלא תוכלו לדבר עם בנימין בבואו ולעשות קנוניא עמו לכוון דבריכם, ואח"כ "ויבחנו דבריכם", שיבחנו דברי בנימין לבד ודבריהם לבד אם יסכימו זה עם זה, "ואם לא" יתכונו דבריהם אז "חי פרעה כי מרגלים אתם":
(יח) "ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו". ר"ל אם היה הבחינה ע"י אופן הראשון היה מבורר האמת בברור גמור, כמ"ש ויבחנו דבריכם, אבל אחר שאין אתם מרוצים באופן זה, "ואני את האלהים אני ירא", ולא אוכל לעצור אתכם במאסר על הספק, אעשה בחינה אחרת, שהגם שלא תברר בברור גמור כי יכול להיות שלקחתם לכם איש אחר ותאמרו שהוא אחיכם, או שיש לכם הרבה אחים בבית ועדיין ישאר חשד עליכם, מ"מ יברר עכ"פ קצת. והגם שתוכרחו לצאת מן הארץ תיכף יועיל לכם עכ"פ שתחיו ולא תתחייבו מיתה שעז"א "זאת עשו וחיו":
(יט - כ) "אם כנים אתם "רק "אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם", ועקר בחינה זאת הוא מזה בעצמו שיתרצה אחד מכם להאסר בעד כלם שישב פה בערבון עד שתביאו את אחיכם הקטן, וזה ברור שאם אינכם אחים, בודאי לא ירצה שום אחד להאסר בערבות, באשר ידע שיניחוהו פה והם ילכו ולא ישובו עוד והוא יתחייב מיתה, וא"כ האחד שירצו להניחו פה בודאי יגיד האמת. וז"ש "אם כנים אתם", זה יתברר ממה "שאחיכם אחד יאסר בבית משמרכם", ר"ל בעד כלכם, "ואתם לכו והביאו את אחיכם הקטן אלי", וזה הסימן הברור שאתם אחים, שאל"כ תלכו ולא תשובו, "ויאמנו דבריכם", הגם שלא יבחנו דבריכם כמ"ש למעלה, יאמנו עכ"פ לענין זה "שלא תמותו, ויעשו כן "ר"ל שהסכימו ע"ז:
למה לא התעוררו שהוא על חטא מכירת יוסף עד הנה, ומה ענה אותם ראובן, ומה חדש במ"ש וגם דמו הנה נדרש:
"ויאמרו איש אל אחיו". עד עתה היו חושבים שיוסף יודע האמת שאינם מרגלים רק שמעליל עליהם עלילות ברשע כמושל אכזר, אבל עתה שראו שאינו בא דרך עלילה ונהפוך הוא שמבקש עליהם זכות והוא ירא אלהים רק שהוא טועה בדעתו שחושב באמת שהם מרגלים, שמו על לבם מה היה להם שרק אותם חושד כמרגלים, ולא נחשד בזה שום אחד מהמון אדם רב שבאו מארץ כנען לשבור בר, אין זה כ"א עונש השגחיי על שמכרו את אחיהם, וז"ש "אבל "האמת הוא שלא הוא אשם בדבר שמעליל עלינו ברשע, רק "אשמים אנחנו "שזה עונש על אשמתנו "על אחינו", והגם שגוף הדבר מה שדנו אותו למיתה לא יחשב בעיניהם לחטא כי הם דמו שחייב מיתה מן הדין כמ"ש בפ' וישב, מ"מ העניש ה' אותנו מפני ג' דברים.
א] "על אחינו", שהיה לנו לוותר נגדו מצד האחוה.
ב] "אשר ראינו צרת נפשו", והיה לנו לרחם עליו מצד מדת הרחמים.
ג] "בהתחננו אלינו", והיה ראוי שנמחול לו מצד תחנוניו ולישא פשעיו, והראיה שהוא עונש ע"ז, כי "על כן באה אלינו הצרה הזאת", שהיא מדה כנגד מדה, שכשם שנמכר אחינו על ידינו כן לקח מאתנו אח אחד:
(כב) "ויען ראובן אתם". ראובן לשטתו שחשב גם אז שיוסף צדיק בהשפטו ורצה להצילו מידם, ענה להם אל תחשבו שגוף המעשה מה ששפטתם אותו שהוא רשע למות היה בצדק ושהעונש הבא עליכם הוא רק על צדדי הענין מה שלא רחמתם, לא כן הוא כי המשפט בעצמו היה שלא כדין מפני ג' טעמים.
א] "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד", שלא היה מגיע לו שום עונש מצד שהיה ילד וכל מעשהו היה מעשה נערות.
ב] "ולא שמעתם". שאני הזהרתי אתכם ואתם לא רציתם לשמוע וזה מגדיל העונש.
ג] "וגם דמו הנה נדרש". שגם לשטתכם שהיה חייב עונש לא חייב מיתה ועבדות שהוא כמיתה, וגם זה נדרש מה' להעניש אתכם ע"ז, וזה חטא עצמי לא חטא צדדי כדבריכם:
(כד) "וידבר אלהם". שדבר אליהם שהם ימסרו לו אחד מהם ולא רצו למסרו, כפי הדין שאם אמרו עכו"ם תנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כלכם לא ימסרו, ואם יחדו אותו מותר, וע"כ "ויקח מאתם את שמעון". והיה כוונת יוסף לצערם, שבזה יקבלו עונש על חטאם מדה במדה, כשם שהם חשדו אותו למרגל ומוציא דבה, נתן אותם כמרגלים, וכשם ששמעון השליך אותו אל הבור כמ"ש חז"ל והיה בהסכמת כלם, נתן את כלם במשמר ג' ימים ואח"כ אסר את שמעון ביחוד, וכשם שמכרו אותו בעשרים כסף, נתן פחד וחרדה בלבם על דבר הכסף השב באמתחותיהם, וכשם שמכרו אותו לעבד, סבב שיאמרו הננו עבדים לאדוני, ויהודה קבל עליו להיות עבד:
(כה - כז) "וימלאו את כליהם בר". כדי שלא ירגישו בהכסף המושב כי היה בשק מלא וגדוש, "ולהשיב כספיהם איש אל שקו", פי' המפ' שאמתחת הוא הקטן ששם ישימו חפצים מיוחדים, ושק הוא הגדול ששם ישימו התבואה ומספוא לחמורים, והושם הכסף באמתחת שהושם תחלה בשק ועליו היה התבואה והמספוא וע"כ לא הרגישו בו עד בואם אל ביתם, לבד אמתחת האחד [שלדברי חז"ל הוא לוי] הושם בפי השק והכסף הושם בפי האמתחת, כדי שהוא ירגיש בו בדרך ויצטער גם בדרך, כי הוא היה חייב יותר במכירת יוסף, וצוה "לתת להם צדה לדרך", שלא יצטרכו לפתוח השקים בדרך. ומ"ש "וישאו את שברם וילכו משם", ר"ל שלא הלכו לאכסניא רק תיכף שבו לארצם:
(כה - כז) "וימלאו את כליהם בר". כדי שלא ירגישו בהכסף המושב כי היה בשק מלא וגדוש, "ולהשיב כספיהם איש אל שקו", פי' המפ' שאמתחת הוא הקטן ששם ישימו חפצים מיוחדים, ושק הוא הגדול ששם ישימו התבואה ומספוא לחמורים, והושם הכסף באמתחת שהושם תחלה בשק ועליו היה התבואה והמספוא וע"כ לא הרגישו בו עד בואם אל ביתם, לבד אמתחת האחד [שלדברי חז"ל הוא לוי] הושם בפי השק והכסף הושם בפי האמתחת, כדי שהוא ירגיש בו בדרך ויצטער גם בדרך, כי הוא היה חייב יותר במכירת יוסף, וצוה "לתת להם צדה לדרך", שלא יצטרכו לפתוח השקים בדרך. ומ"ש "וישאו את שברם וילכו משם", ר"ל שלא הלכו לאכסניא רק תיכף שבו לארצם:
(כח) "מה זאת עשה אלהים לנו". כי על הראשונות כבר החליטו שהוא עונש מאת ה' על מכרם בכסף צדיק, אבל זאת מענין הכסף שהוא עלילה חדשה לא ידעו ליחס לו עון שבעבורו קרה להם זאת, ושאלו מה זאת לאיזה חטא ניחס דבר זה שעשה אלהים לנו בעבורו:
(כט) "ויגידו לו את כל הקרת אתם". יש הבדל בין קורות ובין מוצאות, שמוצאות הוא דבר הרגיל להמצא והוא דבר התלוי בסבה, כמו במרגלי יהושע כתיב ויגידו לו את כל המוצאות, כי שם היה סבה נכונה לזה כי היו מרגלים באמת, וכן גם פה לפי מה שהסכימו שבא עליהם בעבור מכירת יוסף היה ג"כ לא קורות רק מוצאות מההשגחה העליונה, אבל ליעקב שנעלם ממנו ענין מכירת יוסף ספרו שהוא רק קורות ומקרה בלא שום סבה:
(ל) "דבר האיש". כבר כתבתי שיוסף החליט בודאי שהם מרגלים, והבאתם את בנימין לא יועיל להם רק שלא ימותו, והם העלימו זאת מיעקב ואמרו שנתן אותם "כמרגלים", ולא מרגלים ממש רק חשד בעלמא:
(לג - לד) "ויאמר אלינו האיש". הם לא ספרו לאביהם כל הוכוח שעל ידו החליט בברור שהם מרגלים רק שהיה חשד בעלמא, ויען שאמרו לו שהם אחים ושיש להם עוד אח קטן, שזה להצטדק שהאב שאין לו רק י"א בנים לא יניחם ללכת לרגל את הארץ שהוא מקום סכנה כנ"ל. עפ"ז אמר להם,
א] שאינו מאמין להם שהם אחים,
ב] אינו מאמין שיש להם אח קטן, ובזה נתן להם שתי בחינות.
א] "בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי", ר"ל שבזה יתברר שאמרו אמת שהם אחים, שאם אינם אחים לא ימצא ביניהם אחד שירצה להשאר באשר יירא שיניחו אותו פה ולא ישובו ויתחייב מיתה, וזה הברור "שכנים אתם", ר"ל שדברתם נכונה שאתם אחים, ועדיין לא יתברר שאינם מרגלים כי גם האחים יוכלו להיות מרגלים, אבל "כשתביאו אחיכם הקטן, אדעה "גם זאת "כי לא מרגלים אתם", שאם אתם מרגלים, לא ירצה האב לשלח אתכם את אחיכם הקטן לסכנה, אחר שאביכם יודע האמת יפחד שהאמת יתברר ולמה ימית גם הקטן, ואז "את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו", גם בזה שנו כי יוסף לא אמר להם רק שאם יביאו את הקטן לא ימותו, אבל לא יהיה רשות לסחר את הארץ, כי עדיין ישאר עליהם איזה חשד, וגם העלימו מיעקב שאסר את שמעון ואמרו את אחיכם הניחו אתי:
(לז) "ויאמר ראובן". מה שאתה חושש שהעון יהיה עליך, אני מקבל חטא זה עלי, ועז"א "את שני בני תמית "[הוא נסתר לנקבה] חטא הזה תמית את שני בני "אם לא הביאתיו אליך, תנה אתו על ידי "כי אני מקבל אחריותו עלי:
(לח) "לא ירד בני עמכם". כי תחלה אמר יעקב מצד שריע מזליה מיוסף ושמעון ובנימין כמ"ש חז"ל (חולין צה) בית תינוק ואשה יש סימן והוא דאתחזק תלתא זימני, וכאשר אמר ראובן שאין רעותא מצד יעקב כי הוא לקחו על אחריותו והוא לא ריעא מזלו, א"ל שיש רעותא מצד אמו שלה נשאר הוא לבדו, ואם לא יירא מאדוני הארץ במצרים יירא מאסון הדרך כי כל הדרכים בחזקת סכנה:
