קטגוריה:בראשית כא א

עריכה

(א – ז)    הכפל וה' פקד וגו' ויעש ה' וגו'. שאלת הר"ן שקרא שמו ביום לדתו ולא ביום מילתו, מ"ש ואברהם בן מאה שנה מיותר שכבר ידענו זה מהנאמר קודם שנולד שנה אחר מילת אברהם שהיה אז בן צ"ט. מ"ש שרה צחוק עשה לי אינו מובן, וכן מ"ש מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה מה רצה בזה:

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

• א. וי"ו של וה' שהיא מיותרת. ואם הוא כענין כלל שבידנו לרבותינו ז"ל (בראשית רבה נא ג) שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, יקשה כי הלא אמרו רבותינו ז"ל על פסוק ה' נתן וה' לקח, מלך בשר ודם כשהוא פועל דין אינו נוטל עצה, כשהוא נותן מתנות אינו נותן עד שמתייעץ עם שריו. אבל הקב"ה כשהוא מטיב אינו עושה בית דין להמלך בו, אך כשהוא מלקה אז נמלך בבית דינו, וזה שאמר הכתוב ה' נתן, אך כשלקח וה' הוא ובית דינו נמנו, וזהו וה' לקח. ולפי זה קשה כי הלא אין הטבה כמעט גדולה מזו כי ה' פקד לשרה, ויראה כי נמלך בבית דינו באמור וה'.
• ב. למה כפל פקד וכו' ויעש וכו'. ולמה נכנס בפקידה ויצא בעשיה, ונכנס באמירה ויצא בדבור.
• ג. אומרו ותהר וכו' בן לזקניו מי לא ידע כי לזקוניו היה. ועוד שהיה ראוי שיאמר לזקוניהם.
• ד. אומרו למועד וכו' מה צורך להודיענו זה, האם היה עולה על לב יעביר המועד אשר דבר אלהים.
• ה. באומרו את שם בנו הנולד לו וכו', כי אומרו הנולד לו ואומרו אשר ילדה לו שרה מיותר.
• ו. כי אחרי אומרו וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים, אומר ואברהם בן מאת שנה בהולד לו וכו', ומהראוי היה שיקדים זמן הלידה, אל המילה שהיתה לשמנה ימים אחרי כן.
• ז. אומרו ותאמר שרה צחוק וכו', אם הכוונה הוא שעל כן קראתו יצחק, היה ראוי לאומרו טרם יאמר כי אברהם קראו יצחק, וגם לייחס הקריאה אליה כאשר בלאה שקראה שם לבניה על הנוגע אליה.
• ח. אומרו ותאמר שרה פעם שנית מבלי היות דברי זולתה בנתים.
• ט. אומרה מי מלל וכו', שאם הוא לשון דבור מה זו תמיהה על אברהם מעל עצמה. הלא האיש אינו מזקין כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מז ד).
• י. כי מן הראוי יאמר מי מלל לאברהם כי ילדתי בנים, אך ענין הנקת בנים אינו מהענין.
• יא. למה עשתה עיקר הנס מהנוגע אל אברהם ולא מהנוגע אליה, ומה גם כי עקרה וזקנה היתה, ואפילו עיקר מטרון לא היה לה:

(א) אמנם הנה לאשר הערנו בפסוק ראשון לפי פשוטו מהוי"ו של וה' מה בא להוסיף. יאמר עמוד והתבונן נפלאות אל, כי בשם שסגר רחם היולדת פתח רחם העקרה, וזהו "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך וכו', וה'" הנזכר בעצמו "פקד את שרה" וכו': או יאמר תדע למה היה שעצר עצר ה' בעל כל רחם לבית אבימלך ולא היה עונש אחר, להודיע כי "וה' פקד את שרה כאשר אמר" שהוא מאברהם ולא מאבימלך, כי יאמרו אם על שלקח את שרה נעצר כל רחם לבית אבימלך, ואיך להתעבר ממנו נפתח רחמה:

ובמה שהערנו שנראה הפך מאמרם ז"ל על ה' נתן וה' לקח, כי להטיב אינו נמלך בבית דינו. יאמר על דרך מאמר פסיקתא, על פסוק וה' נתן קולו לפני חילו, שאמרו וה' נתן קולו בראש השנה, כי רב מאד מחנהו אלו ישראל וכו'. כי שם כתבנו מאין לרבותינו ז"ל שעל ראש השנה ידבר, אך הוא מאומרו וה' שהוא ובית דינו, כי איזהו זמן שהוא ובית דינו יחד הוי אומר זה ראש השנה. והוא כי כלל הוא בידינו כי כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ויאמר בדרך הנזכר - ויתיישב בו אשר הערנו ממאמרם ז"ל כי כדי להטיב אין הקב"ה נמלך בבית דינו שנאמר ה' נתן - והוא כמאמרם ז"ל (ראש השנה יא א) בראש השנה נפקדה שרה וכו'. והנה ידוע כי יום מיוחד להיות הוא יתברך ובית דין יחד הוא ראש השנה. ובזה יאמר "וה'" כלומר בהיות הוא ובית דינו יחד שהוא בראש השנה "פקד את שרה", אך הפועל לא הוצרך אל הבית דין, כי אם "ויעש ה'" לבדו, "כאשר דבר" מאז, בלי בית דין:

או יאמר ענין מאמרם ז"ל (בראשית רבה לג ד) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, שנאמר ברוגז רחם תזכור, ויזכור אלהים את נח. ואוי להם לרשעים שמהפכים מדת רחמים למידת הדין, ויאמר ה' אמחה את האדם. ועל דרך זה יאמר פה, כי לרשעים הם אבימלך וביתו הפכו הרחמים לדין, "כי עצור עצר ה'" הוא מידת רחמים "בעד כל רחם לבית אבימלך". אך לצדיקים כאברהם ושרה "וה'" הוא ובית דינו "פקד את שרה" וכו', כי הדין גם הוא נהפך לו לרחמים. ובזה גם כן עלתה ארוכת הקושי שהקשינו, איך הוצרך המלכה בבית דין להטיב, הלא אין הכוונה שהוצרך בית דין כי אם שגם הבית דין היה לה לעזר ולהועיל ונהפך לרחמים:

ושמא תאמר במה נדע כי הדין נהפך לחיבה, ולא שהודה אל מדת הרחמים, מבלי שיתהפך גם הוא לרחמים, על כן דקדק בלשונו ואמר, "כאשר אמר". והוא כי בשני מקומות היתה בשורת לידת יצחק לאברהם, אחד אחר המולו ואז נאמר "ויאמר" אלהים שרה אשתך וכו' וגם נתתי ממנה לך בן וכו', ואומר "ויאמר" אלהים אבל שרה אשתך. ואחד בשם ה' היה "דבר" ה' אל אברהם וכו' לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. והנה כשנאמר לו על ידי שם אלהים שהוא מידת הדין, נאמר לשון אמירה שהוא לשון חבה, כאומרו ויאמר אלהים וכו' וגם נתתי ממנה לך בן, ובאומרו ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת וכו', ואין זה כי אם שהדין נהפך לרחמים. וזהו אומרו "וה'" שהוא ובית דינו "פקד את שרה", ולא שהודה אל בחינת הרחמים, כי אם שנהפך לו לרחמים כי הלא הוא "כאשר אמר", כי אז, האלהים לא בלשון דבור אמר, כי אם בלשון אמירה שמורה חבה. ועוד כי "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", והוא באומרו והנה דבר ה' וכו' לא יירשך זה וכו' שהיה שם ה' בלשון דבור. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל בבראשית רבה (מד ז) על המראה ההיא, וז"ל היה דבר ה' אל אברם במחזה עשרה לשונות נבואה חזון הטפה דבור אמירה וכו' ואיזו היא קשה שבכולן ר' אלעזר אומר חזון וכו', רבי יוחנן אמר דבור וכו', גדול כחו של אברהם שנדבר עמו בדבור ובחזון שנאמר היה דבר ה' אל אברם במחזה וכו' ע"כ. וראוי לשים לב מה זו כחו שהיה לו קושי כפול בנבואתו. אך יאמר כי גם שתי כחות של רוגז ודין נתאחדו לייעדו ייעודי טובה וברכה, אנכי מגן לך שכרך וכו' ובנך אשר יצא ממעיך הוא ירשך, ואין כח גדול מזה, שאין צריך לומר שהדין והרוגז יודו בטובתו, כי אם שגם כח הדין והרוגז יאשרוהו. ועל זה אמר "ויעש ה' לשרה כאשר" הדבר ההוא, הוא הוראת חיבת מידת הדין אליו, והוא הנרצה בכתוב כמדובר:

וכוונת הכתוב כי גם ששם לא נזכרה שרה, כי אם שיתן בן לאברהם, "עשה ה' לשרה" ולא מאשה אחרת "כאשר דבר":

עוד יתכן בכל כללות הכתובים, והוא כי להסיר לזות שפתים מבני אדם, ולהורות השגחתו יתברך כי הוא אמר ויעש, בא האלהים לבל יהרהר אדם על ה' תועה חלילה. והוא כי הנה בענין הפרשה היה מקום להקשות ולדבר ולומר, או להרהר נגד ה' ונגד משיחו, הלא הוא, כי יראה הרואה, כי היתה שרה עם אברהם מילדותה עד אחרי זקנתה ולא הרתה, ואחרי שבתה לילה אחת בבית אבימלך הרתה וילדה. מי ישמור מחסום מפי דוברי שקר, לומר כי מאבימלך נתעברה שרה. והיא רעה חולה נוגעת עד כבוד ה' אשר דבר וגם נתתי ממנה לך בן אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וכדאי בזיון וקצף נגד אברהם, וחדל מהיות לשרה אורה ושמחה, כי אם קיא קלון על כבודה. על כן לתקן הדבר בא האלהים בכתובים אלו. והוא כי שתים הנה האותות אשר עשה, להסיר מלב רשעי עם הארץ כי מאבימלך נתעברה שרה. והוא בהזכיר מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח טו) כי שרה החזירה הוא יתברך לנערותה ויעשנה בריה חדשה, וחזרה לה וסתה. כי על כן לא נתן אברהם פת לחם לפני מלאכי עליון, בהיותם באוכלי שולחנו, כי פירסה נדה עודנה לשה העיסה:

ונבא אל ענין הכתוב, אמר "וה' פקד את שרה" ולא מאבימלך חלילה, והנה בעיני הכל שני מופתים. א. היות "כאשר אמר" שהוא למועד הזה כעת חיה ולשרה בן. ב. כי "ויעש ה' לשרה כאשר דבר", כי עשה בה עשייה ממש כי חזרה לנערותה כעושה בריה חדשה בעיני כל רואיה, ואם לא להוליד מאברהם לא היה הוא יתברך עושה פלא, דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי:

(ב) ותני והדר מפרש באומרו "ותהר ותלד שרה לאברהם" וכו', כלומר הנה לך שני אותות כי ותהר ותלד שרה לאברהם כלומר ולא לאבימלך, והיחל במאי דסליק מניה, לומר האות האחד שאמרתי "ויעש ה' לשרה", פירושו כי ילדה "בן לזקוניו", כלומר כי היה לזקוניו של אברהם, ולא לזקוניה של שרה כי הלא הוחזרה אל הילדות כי נעשה בה עשייה חדשה. ומה שנאמר "כאשר אמר" שהוא האות האחר, הוא "למועד אשר דבר" וכו', והוא האות דפתח ביה. נמצאו שני הכתובים כתני והדר מפרש:

והן אלה דברי שרה באומרה "מי מלל" וכו', אלא שעשתה עיקר מאות הנערות יותר מאות המועד, כי הלא הפסוק קשה ההבנה, אך לפי דרכנו יתבאר על אופניו, כי אמרה "מי מלל" ודבר כדובר וממלל במופת חותך כי "לאברהם" ולא לאבימלך "הניקה בנים שרה", אות ומופת לעיני הכל הוא כי מה שילדתי בן הוא "לזקוניו" ולא לזקוני, כי אם שחזרתי לנערותי גלוי לכל. והוא כי הנה שני ראיות הנה, אחד חזרתה אל הנערות, והשנית היות ביום מועד. והנה מופת היותר חותך, יראה החזרה אל הנערות שהוא דבר ניכר בחוש, כי על השניה היה פקפוק מה. על כן אמרה "מי" משני האותות הוא אשר "מלל" וחתך במופת חותך שהוא "לאברהם", הלא הוא שהיתה נערה ולא זקנה כמוהו כמדובר. ונחזור אל הכתובים הקודמים:

(ג) "ויקרא" כו'. לבא אל הביאור נזכירה מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה נג יא) על פסוק זה, וז"ל: אמר רבי יצחק חפושיה, , "י" עשרה כנגד עשרת הדברות, "צ" תשעים ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, "ח" כנגד המילה שניתנה לשמונה ["ק" מאה הלבן מאה שנה], ע"כ. וראוי לשים לב תחת מה הניח פשט המקרא, שנקרא כך על פי ה' שאמר לו שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק - ויהיה על מה שויפול אברהם על פניו ויצחק, או על מה שצחקה שרה, והלך לדרוש גימטריאות. אך ראה, כי אם היה על צחוק אברהם יקראנו בלשון עבר, ולא יצחק לשון עתיד. ואם על צחוק שרה, קשה, אחד כי אחר שהוא יתברך הקפיד עליה כי אשר לא טוב עשתה כאומרו למה זה צחקה שרה וכו', ואיך יקרא את שם הצדיק בזה שיהיה הוא לה למזכיר עון. ועוד כי הוא לשון זכר. ועוד שהוא לשון עתיד, והיה שנה תמימה טרם יקרא אביו אותו יצחק. על כן דרש האותיות. ועל הכל הוא כי הוקשה לו לבעל המאמר בכתובים כל אשר הערנו.

• א. אומרו את שם בנו הנולד לו, שהוא מיותר, כי מי לא ידע שנולד לו.
• ב. אומרו אשר ילדה לו שרה שגם זה לבלי צורך כלל.
• ג. שהקדים לספר מה שמל אותו לשמונה ימים קודם לסיפור בן כמה שנים היה אברהם בעת לידתו.
• ד. מה צורך להודיענו שהיה אברהם בן מאה שנים בהולד לו את יצחק:

על כן פירש כי הכתובים מפרשים למה נקרא יצחק, שהם על מספר כל אות ארבעתן, שהוא "י" על עשרת הדברות, "צ" על שנות שרה, "ח" על שמונת ימי מילתו, "ק" על שנות אברהם מאה. והוא כי הבן אשר יקרא לו בן, זרע לאברהם, הוא יצחק. ואין זה, רק על דבר שעתיד לקבל עשרת הדברות, מה שאין כן ישמעאל, והרי הוא כאילו לא נולד לאברהם כי אם יצחק. ועל כן על זה היה רמז הי' שהוא על עשרת הדברות, שעל כן זה הוא אשר יתייחס לנולד לו בלבד. וזהו "ויקרא את שם בנו הנולד לו", כלומר שזה הוא המיוחד לו, שהוא על שהוא הראוי לקבל עשרת הדברות. ועל הצ' אמר "אשר ילדה לו שרה" וכו' שהיתה בת תשעים שנה:

(ד) ועל הח' אמר "וימל אברהם" וכו' "בן שמונת ימים":

(ה) ועל הק' אמר "ואברם בן מאת שנה" וכו'. הנה כי על פי דבריו אלו יבאו הכתובים על נכון איש על מקומו ומשוללי ייתור:

אך עדיין צריך לדעת טוב טעם, מה בצע יהיה ברמז בשמו, עשרת הדברות ומספר שנות אביו ואמו ושנימול בשמונה. ועוד למה נפרדו אברהם ושרה, כי בין שנות שניהם הפסיק ברמז שמונת ימי מילה. וגם הפריד בין ברית ותורה בצ' של מספר שנות שרה: אמנם הנה כתבנו על מאמרם ז"ל (בראשית רבה כח ד) דבר צוה לאלף דור זו תורה. כי אין ראויים לקבל תורה אם לא דור משוללי זוהמת נחש, כי על כן היא לא ניתנה לנו עד פסקה זוהמתנו. והיא הקדמה מפורשת אצלנו לתשובת שאלת השואלים, איך יתכן איש לא נעדר במתן תורה משולל ההכנות הראויות אל הנבואה, שכלם התנבאו לא בחלום כי אם בהקיץ פנים בפנים. ודחינו תשובת האומר כי באמצעות המוכנים, שמעו הבלתי מוכנים בתשובה נצחת. אך הוא כי אין דבר מבדיל בין אדם לקונו להשגת נבואה כי אם זוהמת נחש כאשר הכרחנו שם מענין אדם הראשון, ועל כן ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ויוכנו כולן לנבואה:

וצורך היות כלם נביאים הוא כי רצה הקב"ה לתת לכל אחד ואחד מישראל כל התורה ולא דרך כלל, כמאמרם ז"ל (שמות רבה כט א, שיר השירים רבה א יג) שהיה הדבור מדבר עם כל אחד מישראל. וזהו שכל לשון עשרת הדברות לשון יחיד. על כן הוצרך בל יהיה באיש זוהמת נחש, בל תעכבנו מלשמוע מפיו יתברך שהיא נבואה ובהקיץ. וראה הוא יתברך כי בהניח הדבר אל טבעו, היה צריך אלף דור להתיך הזוהמא, אלא שראה את בחירתם רעה, על כן סילק תתקע"ד דורות ונשארו כ"ו:

ועל כן הוצרך עשות דרך, שמה שהיה עתיד להתיך באלף דור יותך בכ"ו דורות. על כן עשה יתברך שלא תתעבר שרה את יצחק בבחרותה, בל יתהוה מדם נדותה אשר הוא מחלאת זוהמת נחש, וגם חלב שדים כי יינק לא יהיה מתהוה מדם טומאה, רק אחרי זקנתה. כי אז גם אם פירסה נדה - למאן דאמר, אינו דם טבעי הבא מן הזוהמא רק נסיי. שעל ידי שיתהוה בלי זוהמת דם נידות, בהלו נרו יתברך עלי ראשו בבטן, אשר אז מלמדים לו כל התורה, תדבק בו איכות התורה בעצם. מה שאין כן הגדל בבטן על ידי זוהמא, שהתורה רפויה בו שעל כן תשכח ממנו בצאתו. אך ביצחק למה שהוא המעותד לקבל התורה, רצה יתברך יתהוה באופן יהיה דבק בה':

עוד הוא מאמרם ז"ל (בבראשית רבה מו ב) כי לא רצה הוא יתברך יצא יצחק עד יבוטל יצרו של אברהם ותתבטל תאותו ותתקשר דמו ומשנצרר בו דמו, כי אמר הקב"ה קנמון אני מעמיד בעולם כו'. כוונת מאמרם שיתהוה בלי היות כח יצר הרע באברהם, והוא שעל ידי כן יהיה עולה תמימה, שלא יהרהר בדבר רק ירצה ליעקד מאהבה כמשולל יצר הרע, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נו ה) על וילכו שניהם יחדיו, כי על כן יתכן מה שנסיון העקידה לא נתייחס ליצחק:

כלל הדברים, כי על דבר הכנתו לקבלת התורה, שהוא להתיך הזוהמא מהרה, המנגדת להשגתה, הוצרך תהיה אמו זקנה כאשר היתה בת תשעים שנה. ולהיות מוכן להיות קרבן תמים, הוצרך יהיה אברהם בן מאה שנה. וזה נרמז בשמו, כי למה שהיה עתיד מיצחק לצאת מקבלי התורה - שהוא רמז ראש שמו שהוא יו"ד שהיא כנגד עשרת הדברות - על ידי כן היתה שרה בת תשעים שנה. ועל כן נסמכה הצ' אל היו"ד. והח' שהוא שנימול לשמונה למה שהוא עתיד להיות עולה תמימה בגדלו - שעל כן בשמונה ניתן לה' ליכנס בברית מילה, כד"א בבכור שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי על שעתיד להיות קרבן לה' - על כן היה אביו בן מאה שנה שבוטל יצרו, ולכך נסמכה ק' על הח':

ועל פי דרך זה אף אנו נאמר על דרך הפשט, שאחר אומרו וימל אברהם כו' בן שמונת ימים כו', אמר טעם אל המול יצחק בן שמונה ימים, ולא המתין הוא יתברך עד יגדל ויעשה מילתו על ידי עצמו, וגם יהיה בזמן בחיריי וטהור יותר, כי בקטנותו בלי יצר הרע, לזה אמר "ואברהם בן מאת שנה" באופן היה משולל יצר הרע בהעשותו וטהור היה מאז, ומשולל יצר הרע כאשר בגדלו, ומוכן לינתן לה' מאז כבכור בן שמונה. וכבר כתבנו ממדרש תנחומא כי אחריו כל אדם נצטוו למול לשמונה כמוהו:

(ו) וכשמוע שרה כי קראו יצחק, חששה פן יהיה שם יצחק מזכרת עון מה שצחקה היא באומרה אחרי בלותי כו', על כן קדמה ואמרה לא כן הוא, רק כי "צחוק עשה לה אלהים" כי שמחה ה'. ומי יוכיח כי הפירוש הוא זה ולא האחר, לזה אמר "כל השומע" כו'. והוא כי בפירוש הזה נפרש אומרו יצחק לשון עתיד, על שם כי כל "השומע" יצחק. אך אם הפירוש הוא האחר, לא יצדק בו לשון עתיד כלל, והיה ראוי יקרא צחק לשון עבר. וזהו "כל השומע יצחק" כו'. וזהו מה שהשיבה על מאי דסליק מניה הוא קריאת השם:

(ז) ועל מה שנרמז למעלה שני טעמים להוכיח לכל כי מאברהם נתעברה ולא מאבימלך. על זאת עשתה אמירה בפני עצמה, "ותאמר מי מלל" וכו' לומר כי ההכרח הגמור הוא מה שנעשית נערה שהיתה "לזקוניו" ולא לזקוניה כמפורש למעלה: או שיעור הכתוב "מי מלל" והכריח היות ילד זה "לאברהם" ולא מאבימלך. הלא הוא "כי הניקה בנים שרה". הוא רבוי החלב, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה נג יג) שבאו כל השרות עם ילדיהן, לנסותה והניקה כל ילדיהן. ואמר כי איך הוא זה סימן שהוא מאברהם, לזה אמר "כי ילדתי בן לזקוניו" כלומר ולא לזקוני. כי החזירני ה' אל הנערות, כי זה הוראה, כי אם היה גם לזקוני, לא היה לי כל כך חלב. ובכן ודאי שלא החזירני הוא יתברך אל הנערות ללדת מאבימלך דלא עביד הקב"ה ניסא לשקרא. ותעש עיקר מרבוי החלב יותר מהכרת פניה, להיות זה ניכר לכל גם לאשר לא ראוה מתחלה ולא הכירו פניה כי פניה לא היו לה עוד, כי זה ידעו רוב העולם כי צנועה בירכתי ביתה היתה. לכן הכרה מפורסמת לכל היה ברבות החלב לה כאחת הנערות, כי על ידי כן הניקה בנים שרה. כמאמרם ז"ל שהניקה כל ילדי השרות ומלכות הבאות לה, כי היו דדיה כמעינות:

(ח) ובגלל הדבר הזה "עשה אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". והוא בשום לב אל אומרו ויגדל ויגמל, כי איזה גדלות הוא אם אחר כן היה זמן ההגמל. אך הוא כי למה שהמופת החותך לומר כי לא מאבימלך נתעברה שרה היה מה שחזרה לנערות - שהוכר גם לבלתי מכירה מאז - על ידי רבוי החלב כמדובר. על כן להחזיק בזה אחר שויגדל הילד ויגמל - כי לא גמלוהו קודם זמנו כאשר יקרה ליולדות בימי זקנה או ספק קרוב לה, כי לחוסר חלב יגמלוהו טרם הכ"ד חדש, כי אין לאמו למלאת ספקו - אמר כי פה "ויגדל הילד" ואחר כך "ויגמל" מחמת בוריו כמאליו, שעל כן לא אמר ותגמלהו כי חלבה רב הוא מאד - על כן "עשה משתה גדול" ומפורסם. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה נג י) שהוא משתה גדולים שהם כל שלשים ואחד מלכי ארץ ישראל הן ונשיהן, למען יראו כי גם אז חלב רב בדדיה, ואינה גומלת את בנה רק מחמת בוריו כי גדול הוא. ובכן יגזרו אומר הכל כי חזרה אל הנערות ולא עביד קב"ה ניסא להתעבר מאבימלך, והראיה מרוב חלב שאין זה אלא שחזרה לנערותה, וידעו הכל כי מה' יצא הדבר לקיים אשר דבר לאברהם:

ולמה שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כט, הובא בתוס' שבת קל א) "ביום הגמל", ביום "הג מל" שהוא ביום השמיני שנמול בו. יתכן דאפקיה בהאי לישנא לרמוז מה שהניחה מלהניק את יצחק כדי להניק כל ילדי השרות, להראות רבוי החלב שהוא הוראה אל היותו מאברהם. ולהורות מה שחשקה להניק כל היום ילדי השרות, כי לא הניקה את בנה, אמר "הגמל" כאילו